מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לְמַנּוֹת שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יח) "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ". שׁוֹפְטִים אֵלּוּ הַדַּיָּנִים הַקְּבוּעִין בְּבֵית דִּין וּבַעֲלֵי דִּינִין בָּאִים לִפְנֵיהֶם. שׁוֹטְרִים אֵלּוּ בַּעֲלֵי מַקֵּל וּרְצוּעָה וְהֵם עוֹמְדִים לִפְנֵי הַדַּיָּנִין הַמְסַבְּבִין בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת וְעַל הַחֲנֻיּוֹת לְתַקֵּן הַשְּׁעָרִים וְהַמִּדּוֹת וּלְהַכּוֹת כָּל מְעַוֵּת וְכָל מַעֲשֵׂיהֶם עַל פִּי הַדַּיָּנִים וְכָל שֶׁיִּרְאוּ בּוֹ עִוּוּת דָּבָר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְדָנִין אוֹתוֹ כְּפִי רִשְׁעוֹ:
It is a positive Scriptural commandment to appoint judges and enforcement officers in every city and in every region, as Deuteronomy 16:18 states: "Appoint judges and enforcement officers in all your gates."
"Judges" refers to magistrates whose attendance is fixed in court, before whom the litigants appear. "Enforcement officers" refers to those equipped with a billet and a lash who stand before the judges and patrol the market places and the streets to inspect the stores and to regulate the prices and the measures. They inflict corporal punishment on all offenders. Their deeds are controlled entirely by the judges.
Whenever a person is seen perpetrating injustice, they should bring his to the court, where he will be judged according to his wickedness.
לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפל' ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו: הגה וילמד בניו הקטנים שיענו אמן כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא [כלבו]:
One should not hold a common conversation at the time when the prayer leader is repeating the [Amidah] prayer. And if [a person] converses [on common matters], [that person] sins, and [that person]'s transgression is too great to bear, and we rebuke [that person]. Gloss: And one should teach one's young children that they should answer "amen", because immediately when a child answers "amen", [the child] earns a portion in the World to Come. (Kol Bo)
(כז) מנשוא - כתב בא"ר בשם הכל בו אוי להאנשים שמשיחים בעת התפלה כי ראינו כמה בהכ"נ נחרבו בשביל עון זה ויש למנות אנשים ידועים להשגיח ע"ז:
לז) [סעיף ז'] לא ישיח שיחת חולין וכו' כתב הכלבו דף ט' אוי להם למדברים דברים בטלים או שחוק בשעת התפלה כי ראינו בעונינו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש ע"כ, וכתב בס' ווי העמודים מן הראוי שכל קהלה וקהלה יעמידו אנשים ע"ז אשר ישגיחו בעונשים רבים על המדברים ויביישו אותם ברבים, א"ר אות י"ב א"א אות י"א מ"ב אות כ"ז פת"ע אות י"א:
וטעם לשבטיך מוסב על תתן לך מלמד שמושיבים ב"ד בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר לשון רש"י (רש"י על דברים ט״ז:י״ח) וכן במסכת סנהדרין (סנהדרין ט״ז) ולא ידעתי פירוש דבר זה כי כיון שמנינו ב"ד בכל עיר ועיר הרי בתי דינין רבים בכל שבט ושבט אולי בא לומר שאם היתה עיר אחת לשני שבטים כירושלים שיש בה חלק ליהודה ובנימין שיושיב בה שני בתי דינים וכך העלו בפרק חלק (סנהדרין קיא) שקים עיר אחת לשני שבטים וכן ירושלים היתה ליהודה ובנימין ויתכן לפרש שחייב הכתוב למנות ב"ד על כל השבט והוא ישפוט את כולם ואחרי כן נמנה ב"ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר ואע"פ שכולם שוים במנין שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני ב"ד שבעירם לא בפני ב"ד שבעיר אחרת ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומר נלך לפני ב"ד שבעירנו אבל ב"ד השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו ואפילו היו הנדונים בעירם יכול לומר לב"ד הגדול של שבט אזילנא וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות יבאו לפני ב"ד הגדול של שבט וישאלו כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל כך יהא ב"ד אחד ממונה על כל שבט ושבט ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל וזה הב"ד הוא המוזכר במסכת הוריות (הוריות ה׳) ששנינו בו הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו' ועל דרך הפשט שיעור הכתוב שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך יאמר שיתנו שופטים לשבטיהם והם ישפטו בכל שעריהם ושופט השבט ישפוט בכל שעריו:
THROUGHOUT THY TRIBES. “This refers to the expression [at the beginning of the verse] shalt thou make thee. This teaches that courts are to be set up in each and every tribe, and in each and every city.” This is Rashi’s language, and so it is also stated in Tractate Sanhedrin. But I know not the meaning of this text, for, since we have appointed courts in each and every city, there are many courts in every tribe [thus making it redundant to specify “throughout thy tribes”]! Perhaps the intent of the verse is to state that if there is a city belonging to two tribes, such as Jerusalem in which there is a share for [the tribe of] Judah and [for the tribe of] Benjamin, that we are to seat two courts therein. And so the Rabbis concluded in Chapter Cheilek that they may divide one city among two tribes, and so, indeed, was Jerusalem shared by Judah and Benjamin.
And it is possible to explain that Scripture obligated [the nation] to appoint a court [exercising authority] over the whole tribe and it is to judge all [its people], and then we are to appoint a court for each and every city that is to judge that [particular] city. Now, although all these courts were alike in number of judges, consisting of twenty-three in criminal cases and three in civil cases, [people] most superior in wisdom among them were appointed over the whole tribe, while those inferior to them [were designated for the courts] of each and every city. Parties to a suit could force one another to adjudicate only before the court in their city, not before the court of another city. Even if both parties happened to be in another city one could still say, “Let us go before the court of our own city.” But the [supreme] court of the tribe could force any of the people of that tribe to stand trial before it. And even if the litigants are in their own city one can still say, “I want to go to the Great Court of the tribe.” Similarly, if the courts of the cities are in doubt [concerning the law], they are to come before the Great Court of the tribe and request [its decision]. Thus just as a Great Sanhedrin [of seventy-one judges] was appointed over all courts of all Israel, so one [supreme] court was to be appointed over each and every tribe. And if [the judges of that court] found it necessary to ordain or decree any matter for their own tribe, they were empowered to so decree and ordain and, to that tribe, their word was equivalent to the decree of the Great Sanhedrin over all Israel. This is “the court” mentioned in Tractate Horayoth wherein we are taught, “If the court of one of the tribes rendered a decision [that was unwittingly contrary to a negative commandment, punishable by excision] and that tribe acted according to their word, that tribe is obligated [to bring the prescribed offering], but the rest of the tribes are not liable.”
And by way of the plain meaning of Scripture the sense of the verse is [to be inverted as follows]: “Judges and officers shalt thou make thee throughout all thy tribes in all thy gates,” the verse stating that they are to appoint judges over their tribes, and they are to judge in all their gates. Thus the judges of the tribe are to judge in all its cities.
שופטים וגו'. סמך מצוה זו למצות ג' פעמים וגו' שלפניה, להעיר שהגם שמצוך לעלות שלשה פעמים בשנה ליראות את פני ה' ושם היא עומדת סנהדרי גדולה קבועה אף על פי כן צריך למנות שופטים וכו' ולא יסמכו על בית דין שלפני ה' בלשכת הגזית לבד, והטעם כדי שלא תענה הדין עד עלות אל המקום.
שופטים ושוטרים, "Judges and law enforcers, etc." The Torah positions this commandment adjacent to the commandment to make a pilgrimage to the Holy Temple three times a year to teach us that although there is a Supreme Court in Jerusalem situated at the entrance to the Temple precincts, we must not merely rely on that court but must appoint a nation-wide judiciary. The reason is that judgment should not be delayed until the time of the respective pilgrimages.
לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד. מדלא קאמר ולא תכיר פנים בוי"ו ואמר ולא תקח שוחד בוי"ו ש"מ שלא תטה ולא תכיר כל אחד מילתא באפי נפשיה, אבל לא תקח שוחד תולדות של לא תכיר פנים לפי שהעשירים נקראו פני הארץ כמו שפירש"י פר' מקץ (מא נו) וכשאמר לא תכיר פנים היינו העשירים שנקראו פני הארץ וכשלא תכירם אז ממילא לא תקח שוחד, כי המכיר פני העשירים הוא בעבור תקות השוחד שמקוה לקבל מהם. ולשון הטיה מורה ששני הבעלי דינין יהיו שוים בעיניו כאילו היו שניהם מונחים בכף מאזנים השוים לבלתי היות לשום כף הכרע ונטייה לשום צד וזהו ענין לא תכיר פנים שיהיה דומה כאלו אינו מכיר שום אחד מהם.
וְהָרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כׇּל־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶֽת־כׇּל־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
Accordingly, when the famine became severe in the land of Egypt, Joseph laid open all that was within, and rationed out grain to the Egyptians. The famine, however, spread over the whole world.

על כל פני הארץ. מִי הֵם פְּנֵי הָאָרֶץ אֵלּוּ הָעֲשִׁירִים:

על כל פני הארץ OVER ALL THE FACE OF THE EARTH — Who are the face of the earth? the well-to-do people (Genesis Rabbah 91:5).
על כל פני הארץ מי הם פני הארץ אלו העשירים. בב"ר אמרו לא היה צ"ל אלא על הארץ מת"ל על פני א"ר שמואל בר נחמני לא התחילה הרעב תחלה אלא בעשירי' שאין פנים האמורים כאן אלא עשירי' בזמן שאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות חברו וכשהוא עני מתבייש ואין לו פנים לראות חברו:
ולשון שוחד אמרו רז"ל (כתובות קה:) שהוא חד, שהמקבל והנותן נעשו לאיש אחד ושוב אינו רואה חובה לעצמו, ואין זה מחוור שהרי שוחד שם הממון ולא שם הבעלים וכי בעבור שגורם שהבעלים יהיו לאחדים נקרא הממון על שמם ונ"ל שהוא חד לשון חידוד מלשון ברזל בברזל יחד (משלי כז יז) כי הממון דומה לסכין מחודד החותך מהרה וכל דיין צריך להיות מתון שלא יחתוך הדין מהרה וכשקבל השוחד הרי הוא יודע לאלתר להיכן הדין נוטה וחותכו מהרה כחותך בסכין חד, ולא הדיין חותך הדין אלא הממון חותך והוא חד. ולפי שרמז כאן שהדיין צריך להיות מתון בדין ועי"ז יבא לידי עינוי הדין להשהותו יותר מכדי הראוי, ע"כ אמר צדק צדק תרדוף. לפי שהנביא מאשים את ישראל באמרו צדק ילין בה (ישעיה א כא) כדרך שפרשנו למעלה פר' דברים (א יח) שבדיני נפשות גומרין בו ביום לזכות אבל לא לחובה והם הפכו השיטה והיו מלינים הצדק דהיינו הזכות, ע"ז אמר כאן שצדק תרדוף כי לשון רדיפה מורה על המהירות שימהר לחתוך הדין כשנתברר זכותו דהיינו הצדק, וכפל הצדק חד לגופיה וחד למעט החובה שחייב להלין.
צדק צדק תרדוף וגו'. בא להזהיר כשיש בעיר ב' אנשים מופלגים בחכמה ושנים אחרים גם כן חכמים אלא שאינם בסוג הראשון אל יאמר אדם כיון ששני אנשים יכולין להורות ולשפוט בצדק לא אטריח את המופלגים לישא בעול מינוי הדיינות, או לצד שצריך להם טורח במינוים ימנע ויסתפק בקטנים, תלמוד לומר צדק צדק פירוש הגם שהשגת לדיינים שהם ראויים, עליך לחזור אחר היותר ראוים מהם:
צדק צדק תרדף, "Righteousness, righteousness shall you pursue, etc." This is a warning to you that if in one city there can be found two exceedingly wise men and two other men also ordained but not as brilliant as the first two, you should not say that seeing both are competent you will not bother the brilliant ones with your little problem but instead submit it for judgment to the lesser sages. You should always seek out the most renowned judge (scholar) to act as judge in any litigation you are involved in.
שום תשים עליך מלך וגו'. רבים אומרים מי יראנו טוב ביאור מספיק על הספק הגדול הנופל על מצוה זו, שאם היה רצון ה' שלצדק ימלוך מלך כשיחפצו הם א"כ למה נתרעם עליהם שמואל הנביא וה' עמו כששאלו להם מלך משמע שהיה דבר נתעב בעיני ה' וי"א שהתרעומת היה על שאמרו לשפטינו ככל הגוים שישפוט אותם בנימוסי הגוים. וי"א שאין פרשה זו מצוה אלא הודעת דברים שהקב"ה מגיד מראשית אחרית שכך יבקשו ישראל לעתיד והתיר להם ה' ומהרי"א האריך בויכוח זה.
ואומר אני דעתי בקצרה, שהרצון האלהי היה שלצדק ימלוך מלך עליהם כדי להטיל מוראו על כלם כאמרו רז"ל (אבות ג ב) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה כו', ולא לצורך המשפטים שהרי היו בתי דינים קבועים בכל עיר אלא לצורך קיבוץ ותיקון המדינות ואך באופן זה שתהיה אימת מלכות עליהם כי בזה רצה ה' וכן אמר ליהושע (דברים לא כג) כי אתה תביא את העם הזה, טול מקל והך על קדקדם. לכך נאמר כי תבוא אל הארץ וגו', כי לאחר ירושה וישיבה ישמן ישורון ויבעט ואיש הישר בעיניו יעשה כשאין מלך בישראל, ואז ודאי יאמרו השרידים אשר ה' קורא כי עת לעשות לשאול מלך ואמרת אשימה עלי מלך שיהיה מוראו עלי כי כן משמע לשון עלי שיהיה עליון עלי ומושל ורודה בי בחזקת היד, ככל הגוים אשר סביבותי, לעשות כמתוקנים שבהם שאינן בועטים במלכיהם ומקבלים עליהם מרות ומציאת זמנינו יוכיח. וע"ז נאמר שום תשים עליך מלך כי שאלה זו כהוגן כשיהיה עליך מלך דהיינו אימתו עליך כמובן ממלת עליך.
אבל בימי שמואל לא דברו נכונה, כי אמרו תנה לנו מלך (שמואל א' ח ו) לא אמרו עלינו מלך אלא לנו, כי לא רצו לקבל מרות שיהיה מוראו עלינו אלא יהיה לנו מסור בידינו להקים מלכין ולהעדי מלכין, והיוצא לנו מזה שבעל כרחו יחניף לנו וע"כ אמרו לשפטינו ככל הגוים (שם ח ה) כי עיקר צורך החנופה היא במשפטים וכמנהג ארצות אלו שמקבלים איזה רב על זמן ידוע כדי שלא יהא אימתו עליהם ואדרבה אימתם על הרב, וע"כ הוא מוכרח להחניף להם כדי שלא ידחוהו. וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך, כי עיקר האשמה במלת לנו לשפטינו כ"א יהיה לנו ולא עלינו איך יהיה שופטינו. ויאמר ה' אל שמואל שמע בקולם וגו' כי לא אותך מאסו (שם ח ז), כי אדרבה זה שבחך כי אתה מוחזק אצלם שאין אתה מחניף להם ע"כ בקשו במקומך מלך שיחניף להם בהכרח, ובזה מאסו אותי ולא שאלו על פי התורה כי כל חפצם שהמלך יבטל רצוני מפני רצונם. וז"ש ממלוך עליהם, ר"ל בזה מאסו אותי מה שלא רצו שימלוך עליהם המלך. ועתה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם. (שם ח ט) דווקא עליהם ולא להם כי באלה חפצתי נאם ה'. ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם (שם ח יא) כי אף אם לא תבחרוהו כ"א לכם מ"מ סופו שבחמה שפוכה ימלוך עליכם ואת בניכם יקח וגו', וזה עונש שלכם על שלא שאלתם כהוגן וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם (שם ח יח) ר"ל ולא עליכם ותאמרו דרך וידוי שעלה בידכם הפך ממה שבקשתם. וימאנו העם וגו' ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו (שם ח יט), מה שאמרו לא, היינו דרך וידוי אמרו כן לאמר לא נחפוץ מלך עוד בדרך אשר שאלנוהו תחלה לאמר תנה לנו מלך. כי אם מלך יהיה עלינו כאשר דבר ה'. וכן נאמר אח"כ כי יספנו על חטאתינו לשאל לנו מלך (שם יב יט) ורצו לומר בתחילה קודם ששמענו העונש. ופי' זה יקר. ומובן שנוי הלשון בין עלינו ללנו ומצד דקדוק רז"ל שאמרו שתהא אימתו עליכם (כתובות יז.) כי עיקר המצוה תלויה בזה.
ילך וישוב לביתו - אם ירך לבבו וְיָרֵא מזלו.
ילך וישוב לביתו. If he is afraid that his mazzal is poor
פן ימות במלחמה וגו' - שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג שמא אין לי מזל לחנך את ביתי, או את אשתי או את כרמי ולכך גרם מזלי ללכת עתה למלחמה ומתוך כך ירא למות. ושלשה מעשים הזכיר: בית אשה וכרם. ולבסוף כולל כל הדברים: מי האיש הירא ורך הלבב - בין באלו שאמרנו בין בדברים אחרים. וכן בקהלת מונה ג' דברים וחוזר וכולל: מה יתרון לאדם. הלא גרוע הוא מכל, שהרי: דור הולך ודור אחר בא - שאין הבנים בדמות אבות. ואין זה זכרון, אבל והארץ לעולם עומדת - כמו בששת ימי בראשית וכן: השמש - וחוזר וכולל כל הדברים יגעים, כל מעשה העולם כך הם כולם, כמששת ימי בראשית, אבל טורח ויגיעה הוא להזכיר כולם. ולא יוכל איש לדבר ולא תמלא אזן משמוע - אם יספרו לו, אלא זה הכלל: אין כל חדש - ולכולם יש זכרון, אבל אין זכרון לראשונים - שאין הילוד דומה למוליד.
and he would die in battle, seeing that G’d made him worry that he might not live to consecrate his new home, wed his bride, or eat from the fruit of his vineyard, he had assumed that if he was now required to participate in this war it was apparently ordained to prevent him for realising his objectives on earth.
The Torah selected three examples of what would inspire such fear, concern over one’s house, one’s wife, and one’s vineyard. Having first named these specific concerns and declared them as legitimate under the circumstances, the Torah proceeds to include all other kinds of concerns which inspire fear for his impending death in the heart of a person. (verse 8). This pattern is not as unusual as it strikes us at first glance, seeing that Solomon employs it in Kohelet 1,3-9. He begins by listing examples of things he considers futile in this life, such as 1) a generation goes, another takes its place, a constant change, nothing remaining whereas the “dead” earth remains forever.
2) The sun rises and the suns sets; 3) the rivers all end up in the ocean but the ocean never flows over. Solomon tires of listing all the phenomena that recur constantly since the days of creation, all except man, because no new generation is exactly like the generation preceding it. The result is that the generation that has died is not remembered as it has never been replaced. This is why Solomon considers death the most futile phenomenon, seeing it wipes out what there was without replacing it. By the time Solomon reaches verse 9 he comes to the conclusion that seeing that there is nothing new in this life on earth which has not happened before, everything is remembered by reason of that very fact. However, just because one generation is not at all like a previous generation, man’s existence is apt to be forgotten, precisely because there is no one around anymore to duplicate what previous generations have done. There is therefore nothing by which to remember the existence of previous generations. (verse 11 there)