מלחמת המחר: סוד הניצחון על עמלק
ד"ר יעל ציגלר
במופעיו השונים בתנ"ך, האויב האכזר עמלק זורע סביבו רוע, הרס וחורבן. רבות נכתב על העם הנווד והחמקמק הזה, שהוא יריבו המוצהר של הקב"ה. נאמר שעמלק אינו ירא א-להים, שהוא מרושע וערמומי. עבור רבים, עמלק מסמל גישה ניהיליסטית לחיים: להקת שודדים ובוזזים, שפועלים (לדעתם) בעולם נטול משמעות ותוכנית א-להית. תפיסה זו של מקריות הקיום מחזקת את הקשר בין עמלק לבין המן האגגי, שהרי המן מאמין בגורל, בהטלה סתמית של הפור כדי לקבוע את הזמן המתאים לביצוע רצח עם.
עמלק הוא עם פחדן התוקף ללא בושה את החלשים ומתחמק מלחימה ישירה. פחדנות זו ניכרת מתיאור הפגיעה הראשונה שלהם בעם ישראל, שבה הם תוקפים את הנוסעים המיוגעים, מזנב את המשתרכים בקצוות המחנה –חלשים, ילדים, חולים וזקנים (שמות י"ז; דברים כ"ה). הגינות בקרב אינה מעניינת אותו; הוא מפעיל כל אמצעי כדי להשיג את מטרותיו המרושעות. המדרש מציע תובנה לגבי הטקטיקות הערמומיות של עמלק:
אשר קרך בדרך: אין קרך אלא שנזדמן לך, מגיד שעשה לו עמלק מחילות בדרך והיה בא עליהן והורגן (מדרש תנאים כ"ה יח).
עמלק מגיח שוב ופוגע בישראל בשמואל א פרק ל, כאשר דוד יוצא למלחמה עם אנשיו מצקלג. עמלק מזהה חולשה ופושט על העיר הפגיעה, בוזז אותה ושורף אותה עד היסוד, תוך לקיחת הנשים והילדים בשבי. יחסו השפל של עמלק כלפי החלשים בולט במיוחד בהמשך פרק זה, כאשר דוד – בדרכו למצוא את העמלקים החמקמקים ששדדו את עירו ונמלטו עם משפחתו – רואה אדם שבור ומורעב בשדה. לאחר חקירה, מגלה דוד שהעמלקים נטשו את אותו האיש, עבד עמלקי, משום שחלה. מנקודת מבט תועלתנית גרידא, אין סיבה להשקיע במשרת מוחלש. ייתכן שהוא לא יחלים כלל – וגם אם מצבו ישתפר, בינתיים הוא חסר כל תועלת. עדיף להשאיר אותו מאחור כדי שימתין למותו, מאשר להשקיע בעתיד לא ידוע.
עמלק נטול כל רגש מוסרי, ואין לו עניין במי שאינו מניב עבורו תועלת באותו רגע נתון. לא חשוב אם הוא צעיר או מבוגר, זכר או נקבה – היחס האנושי של עמלק הוא רק בהתאם לתועלת שהוא יכול להפיק מאדם מסוים. מעניין לחשוב כיצד ילדים עמלקים שרדו עד לבגרותם; אך ברור שעמלק אינו משקיע בעתיד, וגם אינו משקיע בבנייה כדי לשפר את המחר.
כאשר דוד פושט על העמלקים, הוא מוצא אותם כאשר הם טורפים את השלל שבזזו מצקלג, מבלי לחשוב מה יאכלו למחרת (שמואל א ל"ו טז). עם התנהלות כזו, אך טבעי שאין להם עניין לטפל בחלשים או בחולים. עמלק חי בהווה בלבד ושופט את ערכו של כל אדם על פי התועלת שהוא עשוי להביא באותו הרגע, באותו היום. גישה זו היא היפך המוסריות. יתרה מכך, גישה זו מונעת מעמלק לבנות חברה יציבה שיש לה המשכיות, חברה ששואפת להגינות, שמגינה על החלשים, ושמבטיחה עתיד טוב יותר לכלל האנושות.
הפרספקטיבה העמלקית היא גם מקור חולשתם – ומאידך, גם מקור הכוח של עם ישראל. המדרש מתייחס לשאלה מדוע אסתר מזמינה את המלך לבוא עם המן למשתה "מחר", ולא מיד:
מה ראתה אסתר לומר 'ומחר אעשה כדבר המלך', אלא שכל זרעו של עמלק למודים הם ליפול 'במחר', וכן הוא אומר 'מחר אנכי נצב על ראש הגבעה' [במלחמת יהושע בעמלק] (שמות י"ז ט), וכן בשאול 'כעת מחר אשלח לך איש' וגו' (שמ"א ט' טז), וזו כאן 'ומחר אעשה כדבר המלך', מחר הוא שאעשה כדבר המלך. (ספרי דאגדתא על מגילת אסתר, מדרש פנים אחרים, נוסח ב ה׳)
המדרש קושר את מפלת עמלק במקרים שונים דווקא בהמתנה ל'מחר'. יש לציין שבנוסף למקרים הנזכרים במדרש, מלחמת דוד בעמלק גם היא מתרחשת 'מחר' (שמואל א ל' יז: "וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם"), מה שמחזק עוד יותר את הדיוק היפה במדרש. מלחמות נגד עמלק מנוצחות על ידי מי שמאמין במחר, מי ששואף לעתיד טוב יותר, ומשקיע בבנייתו.
מה עושים בני ישראל 'למחר', עם סיום המלחמה? אחרי המלחמה בעמלק, דוד שואל בשלום האנשים שלא השתתפו במאבק: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר, וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת הָעָם וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם" (שמואל א ל' כא). בשונה מעמלק, שתאוותו לשלל המלחמה, עם ישראל שואף לשלום. דוד מבין שיש עת למלחמה, אבל זהו לא החזון האידיאלי – ופניו לשלום.
לקח נוסף שאנו למדים מדוד הוא שניצחון במלחמה אינו מוביל בהכרח לחברה מלוכדת או הגונה. אמנם דוד משחרר את השבויים ומביס את עמלק, אבל בשובו מהמערכה מתמודד דוד עם פיצול שנוצר בין אנשיו – פיצול המאיים על הסולידריות שלהם. בהכירו בסכנה הנוראה של חוסר האחדות, גם כאן מביט דוד אל המחר ומנסה להשיב את הלכידות החברתית (שמואל א ל' כב-כה). דוד מצליח גם במשימה זו, ובכך מבטיח עתיד טוב יותר לאנשיו ולכל עם ישראל.
ייתכן שהיחס כלפי ה'מחר' הוא המאפשר לעם ישראל לגבור על האויב העמלקי, שמגיח לאורך ההיסטוריה בצורות שונות. מי שמאמין ב'מחר', בעתיד של ילדינו, ובמשמעות הקיום והלכידות החברתית – תמיד יהיה בצד המנצח.
ייתן ה' את אויבינו האכזריים ניגפים לפנינו, ויהי רצון מלפניו שתתעורר בנו התבונה והענווה לשאוף ל'מחר' על הצד הנכון ביותר, ולבנות עתיד של לכידות חברתית ושלום.
יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים וראה בנים לבניך שלום על ישראל.