"זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח"
על זיכרון, שיכחה וגאולה
ד"ר אחינעם יעקבס
היהודים הם עם זוכר.
לוח השנה היהודי סובב סביב הזיכרון. כך פסח בו אנו מצווים לספר ביציאת מצרים לבנינו, כי בזכירה סוד הגאולה. ראש השנה, הנקרא בתורה 'יום הזיכרון', וכל שבת, בה אנו מצווים: שמור וזכור. והנה, רגע לפני סגירת השנה, אנו שוב מצווים על הזכירה: "זכור את אשר עשה לך עמלק".
זכירה היא זהות. היא הסיפור והמסגרת והידיעה לאחור ולעתיד, מאין באת ולאן אתה הולך.
אבל זיכרון היא לא מצווה פשוטה.
בשיר השירים רבה מופיעה דרשה מיוחדת, שעוסקת במתן התורה:
ר' יהודה אומר: בשעה ששמעו "אנכי ה' א-להיך" נתקע תלמוד תורה בלבם, והיו למדים ולא היו משכחין. באו אצל משה ואמר: משה רבינו, תעשה אתה פורזביון - שליח בינותינו. שנאמר "ועתה למה נמות", ומה הנאה יש באבדה שלנו. חזרו להיות למדים ושוכחים, אמרו: מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר.
מיד חזרו באו להם אל משה, אמרו לו: משה רבינו, לוואי יגלה לנו פעם שניה, לואי "ישקני מנשיקות פיהו", לואי יתקע תלמוד תורה בלבנו כמות שהיה. אמר להם: אין זו עכשיו, אבל לעתיד לבוא הוא. שנאמר "ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" (שיר השירים רבה א ב' ד)
מה רע יש ב"למדים ולא היו שוכחים", הרי זה לכאורה החלום של כולנו? ובכל זאת, זה נחשב דומה למוות. יש בדרשה הזאת הכרה בכך שהזיכרון, יחד היותו מעצב את זהותנו, יכול גם להיות סם מוות - לא לאפשר חיים, לא לאפשר חידוש. אנו נדרשים לאיזון מאד עדין: אם נשכח – נאבד. אם נזכור תמיד – נמות. אלא נלמד, ונשכח, ונתגעגע, ונרצה, ונחזור, ונלמד. תהיה תנועה, יהיו חיים, יהיה חידוש, גם במה שלמדנו שוב ושוב ושוב "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".
יהודה עמיחי כתב:
הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה / כְּמוֹ יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן
הוּא הַיָּבָּשָה הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת / וְלִפְעָמִים הַזִּיּכָּרוֹן הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה הַכּוֹל
כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט.
(יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח)
איך מוצאים את האיזון הזה בין זיכרון שהוא כמו ים שמכסה הכל, שלא מאפשר חיים, לבין זיכרון שהוא יבשה מוצקה וקיימת בתוך אי הוודאות שמסביב?
"כשחרב הבית בשנייה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין" (בבא בתרא ס' ב). זיכרון הבית שחרב הוא כל כך בוער עד כי לא צריך להגיד להם לזכור, הרי אין הם יכולים לשכוח. ר' יהושע מנחה אותם בדרכו המיוחדת, כיצד ניתן יהיה להמשיך לאכול, להתחתן, לחיות, ויחד עם זה 'מותיר אדם ארבע אמות בביתו' זכר לחורבן. זיכרון שמאפשר לאחוז בעבר, לתת לו להיות חלק מעיצוב הזהות, אבל זיכרון שמאפשר להמשיך ולנוע לעבר העתיד.
עם ישראל ימשיך להתחתן ולבנות בתים. ובחתונה, ברגע השמחה הגדול, אומר העם היהודי בכל גלויותיו, מאז ומעולם, את השבועה הנצחית שהצלחנו לקיים, ואולי גם בזכותה זכינו לשוב לרחובות ירושלים: "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"
כזאת זכירה אנחנו מבקשים.
כזאת שתביא בסופו של דבר את ירושלים, להתמלא בערבוביית זקנים, ילדים וילדות, אלה משענתם בידם מרוב ימים, ואלה משחקים ברחובותיה.
למעשה, בפסוקים ישנן שתי מצוות הקשורות לזיכרון. מצוות עשה אחת: זכור; ומצוות לא תעשה אחת: לא תשכח.
נראה, שכמו מצוות מחיית עמלק, שהיא מצווה התלויה בארץ, גם הציווי לא לשכוח מכוון אל התקופה בה זוכים ישראל לשבת בארצם בשקט ובשלווה.
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כ"כ יז-יט)
כשאנחנו בגלות, אי אפשר לשכוח. לא צריך לצוות על כך. אולי כל השנים האלו שאנשים קראו 'זכור', הם רק החזיקו את המצווה הזאת עבורנו. להם לא היה צריך להגיד "לא תשכח", שכן מי יכול היה בכלל לשכוח? הם העבירו לנו את הזיכרון מדור לדור כמרוץ שליחים, אבל המצווה הזו נאמרה לנו, לדורות שזכו לשבת בארץ נחלתנו, לימים שנזכה שיניח ה' לנו מכל אויבנו מסביב.
הציווי לזכור, הוא אמנם ציווי תמידי אבל נראה כי "לא תשכח" זו מצווה התלויה בארץ. ואולי ניתן גם להגיד הפוך: הישיבה שלנו בארץ תלויה במצוות "לא תשכח".
בימים של שלום וטובה, כאשר ה' יניח לנו מכל אויבינו, יגיעו ימים בהם נרצה לשכוח את אפלת הימים שהיו. הזיכרון עצוב, מכביד, כובל, הוא לא מאפשר ללכת לאיבוד בתוך העולם השקט והנוח שתחת הגפן והתאנה. דווקא אז, אומרת התורה, אסור לשכוח.
בספר דברים, רגע לפני הכניסה לארץ אומר משה את אחד הנאומים הרלוונטים ביותר עבורנו היום.
כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ ... הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ ... פֶּן תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ, יִרְבֶּה. וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱ-לֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ... וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל (דברים ח).
זה הסיפור. זה הפרדוקס הגדול. זה הניסיון הגדול.
באפלת הגלות, היה קשה וחשוך, אבל אי אפשר היה לשכוח. ועם ישראל זכר וחלם להגיע אל הארץ הטובה, לשבת בה בשלום, לעבוד את אדמתה ולאכול מפריה. אבל אז, אומרת התורה, שנגיע לכל זה, איך נצליח לא לשכוח?
זכירת עמלק, היא זכירה שיש מי שקם עלינו לכלותנו. אבל היא גם זכירה על המצב בו היינו בלי אמונה, כשהיינו עייפים ויגעים בתוכנו, והסתפקנו "היש ה' בקרבנו אם אין". והיא גם זכירה על נס ההצלה, ועל כך שיצאנו למלחמה, אך תוך ידיעה שלא ידיו של משה עושות מלחמה, אפילו לא מטוסי F16 לבדם, אלא לומר לך שכל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים, היו מנצחים.
יהי רצון, ונזכה לשבת בשלום ובביטחה בארץ הטובה, ושיחד עם הברכה, השפע והטוב, נזכור ולא נשכח.
נזכור את הדרך.
נזכור את השבר שהיה בנו, על שהיינו עייפים ויגיעים, על שלא ידענו אם יש ה' בקרבנו עם אין, נזכור את המחלוקת ואת הפירוד.
ונזכור את האויב שקם עלינו לכלותינו, נזכור שהתקוה להיות עם חופשי בארצנו תלויה גם ביכולת לראות את פניו של עמלק, ולהילחם בו.
נזכור לשם מה הלכנו בדרך, נזכור להרים עיננו לשמים, נזכור מי אנחנו.