המשמעות הרעיונית של חג הפורים בסוגיית הפתיחה למסכת מגילה ד"ר מירב סויסה

המשמעות הרעיונית של חג הפורים בסוגיית הפתיחה למסכת מגילה

ד"ר מירב סויסה

[מאמר זה מבוסס על קטע מתוך פרק המפרש את סוגיית הפתיחה למסכת מגילה, שעתיד לראות אור בספר על פרשנות רעיונית בסוגיות פתיחה בתלמוד]

המשנה הפותחת את מסכת מגילה מפתיעה ותמוהה:

מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר.

שתי קושיות עולות מהמשנה: בראש ובראשונה תמוהה ההלכה עצמה, שלפיה אפשר לקרוא מגילה כבר מי"א באדר. המגילה עצמה קובעת את התאריך של חג הפורים בי"ד ובט"ו בחודש; כיצד, אם כן, יכולה המשנה לשנות את זמן קריאת המגילה? נוסף על כך תמוהה גם הבחירה של המשנה לפתוח את מסכת מגילה בהלכה אזוטרית, המתייחסת דווקא למקרים יוצאי דופן.

הסבר להלכה מצוי בהמשך המשנה:

כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה.

הגמרא מבארת:

אמר רבי חנינא: חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין. (מגילה ד' א)

במקום לפתור את הקושי, דברי הגמרא מעצימים אותו. כיצד יתכן ששיקולי נוחות מאפשרים לשנות את זמן קריאת המגילה? לא מצאנו אפשרות הלכתית כזו באף מקרה אחר: האם אדם שאינו יכול, ואפילו אנוס, מלהדליק נר חנוכה בכ"ה בכסלו יוכל להדליק יום מוקדם יותר?

סוגיית הפתיחה בתלמוד מתייחסת בדיוק לקושי הזה. תחילה (מגילה ב' א) היא מצדיקה את התקנה על ידי ייחוסה לאנשי כנסת הגדולה, שהם שתיקנו גם את י"ד וט"ו במגילה עצמה. בשלב שני, הסוגייה מחפשת רמז לתקנה במגילה עצמה כדי להצדיק את הטענה.

לשם כך הגמרא מפנה לשני פסוקים במגילה, המתארים את קביעת החג לדורות:

רבי יוחנן מוצא את הרמז לתקנת המשנה בפסוק "לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם" (אסתר ט' לא). מן המילה "בזמניהם" הוא למד ש"זמנים הרבה תקנו להם".

רבי שמואל בר נחמני מוצא רמז לריבוי הימים בפסוק "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם" (ט' כב). והוא דורש: "ימים כימים - לרבות אחד עשר ושנים עשר".

כל אחד מן הפסוקים הללו מהווה לא רק בסיס לדרשה מילולית, אלא גם פניה למשמעות הרעיונית של ההלכה במשנה, ושל קריאת המגילה בכלל. כדי לעמוד על המשמעות הרעיונית הגנוזה בדרשות הללו יש לעיין בכל אחד מן הפסוקים בהקשרו.

הפסוק שמביא ר' שמואל בר נחמני לקוח מהאיגרת שכותב מרדכי בסוף המגילה כדי לקבוע את החג לדורות. על פי האיגרת הזו (ט' כ-כג) מרדכי כותב "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" על נס ההצלה מהגזירה האיומה של המן (השם "פורים" לא מוזכר באיגרת מרדכי).

לאחר התקבלות החג שקובע מרדכי (ט' כג) למעשה סיפור המגילה כבר הסתיים. אם אכן כך היה – לא היינו חסרים דבר. אלא שהמגילה לא מסתיימת כאן. בחלק האחרון של המגילה מתרחשת דרמה נוספת בקביעה מחודשת של ימי החג על ידי אסתר - באיגרת נוספת.

תחילה חוזרת המגילה על סיפור המאורעות בתמציתיות:

כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם: וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ (ט' כד-כה).

נקודת המבט של הפסוקים הללו על סיפור המגילה שונה ממה שסופר עד כה: מרדכי לא מוזכר כלל, ואסתר מוזכרת ברמז בלבד. מי שכן מוזכר בפירוט יוצא דופן הוא דווקא המן, והטקסט מתמקד בגזירה שגזר המן. אפילו הצלת היהודים כלל אינה מוזכרת, אלא רק תליית המן. אם כן, נראה שהעיקר חסר מן הסיפור!

הואיל שהפסוקים הללו מתמקדים בגזירה ולא בהצלה, גם שמו ואופיו של החג נקבע בהתאם:

עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם (ט' כו).

בהמשך, שולחת אסתר "אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית (ט' כט), נוסף על האיגרת ששלח מרדכי, ומתקנת ימים לציון ההצלה שאופיים שונה ממה שקבע מרדכי: "וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם" (ט' לא).

מה פשר איגרת הפורים השנייה ומה פשר הצום והזעקה? מדוע אסתר קובעת ימים לזכר גזירת ההשמדה אם כבר התרחשה ההצלה?!

שלושת פסוקי הסיום של המגילה מסבירים את המהלך של אסתר:

וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם: וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ: (י' א-ג)

בסיומה של המגילה עם ישראל אמנם ניצל מגזירת המן, אבל נשאר תחת מלכות אחשוורוש. מרדכי הוא משנה למלך, אבל זהו מלך זר, ודברי ימי היהודים כתובים על ספר דברי הימים של מלכות זרה. במקום להוביל את היהודים לארץ ישראל, על רקע שיבת ציון של אותה התקופה, מרדכי נשאר כמשנה למלך זר בממלכה ששונאת יהודים. אין בסיפור המגילה פתרון שורשי לגזירת המן, ואף שינוי מהותי לא נעשה כדי להבטיח שלא יקום צורר חדש כהמן להשמיד את היהודים ביום שלמחרת ההצלה מגזירת המן.

בצד החגיגות על ההצלה – אסתר מזכירה שהימים האלו הם גם "ימי פורים". דווקא אסתר, שנשארה בארמון אחשוורוש, היא שמזכירה לנו לא להתפתות לשקיעה במלכודת הדבש הרגעית בגלות, אלא לזכור את הגזירה. הרי גזירה כמו זו של המן יכולה לחזור ולהישנות כל עוד עם ישראל נמצא בגלות תחת שלטון זר, כפי שאכן קרה פעם אחר פעם לאורך שנות הגלות הארוכות. לכן אסתר קובעת שהימים האלו יהיו ימי צום וזעקה על צרת הגלות שעם ישראל עדיין נתון בה.

***

בחזרה לסוגיית הפתיחה. י"ד וט"ו באדר הם ימי החגיגה על ההצלה. קריאת המגילה בימים אלו מקבלת משמעות של שמחה והודאה על ההצלה. האפשרות להקדים את קריאת המגילה לימים הקודמים להצלה מעניקה לקריאת המגילה את המשמעות של חוסר הוודאות והאימה שחשו היהודים לפני ההצלה. לפי הפרשנות של סוגיית הפתיחה, ימים אלו הם חלק בלתי נפרד מן המשמעות של קריאת המגילה, ומשום כך אפשר להקדים את קריאתה לימים הללו. הפרשנות שמעניקה סוגיית הפתיחה למשנה מצביעה על כך שהמגילה מספרת גם סיפור של זעקה על הגזירה, ולא רק את השמחה בהצלה ממנה.

רבי יוחנן ורב שמואל בר נחמני חלוקים בשאלה מה המשמעות העיקרית של קריאת המגילה. רבי יוחנן מסתמך על פסוק שלקוח מהאיגרת השנייה, האיגרת של אסתר, ובכך מצביע על המשמעות העיקרית של המגילה כתפילה וזעקה. לעומת זאת, רב שמואל בר נחמני מסתמך על פסוק הלקוח מאיגרת מרדכי הראשונה, שבה נקבעו הימים האלו כימי משתה ושמחה, והוא מעניק לקריאת המגילה משמעות של שמחה והודאה על ההצלה.

בעומק הדיון הלשוני ה"טכני" – מצביעה סוגיית הפתיחה, בהסתמך על פסוקי המגילה, על המשמעות הרעיונית המורכבת של "חג (שמחה והודאה) הפורים (תפילה וזעקה על הגלות)".

**

את הדברים שקראתם כאן כתבתי בעודי מפונה מביתי במושב שובה אשר בעוטף עזה במהלך מלחמת חרבות ברזל. את מילות הסיום הללו אני כותבת על שולחן העבודה בביתי, אחרי שבחרנו לחזור ולגור בבית על אף המלחמה המתנהלת במרחק לא רק מאיתנו. דרך החלון, המשקיף על רצועת עזה, אני רואה, כבכל יום, את ענני העשן השחור, ושומעת פיצוצים ושאר קולות מלחמה. הקולות והמראות הללו מתערבים עם צהלות הילדים המשחקים בחצר. גם וגם.

מולי כביש 232, "גיא הצלמוות" שבו מתו רבים מאחינו, ועכשיו תנועה של חיים, תושבים בצד כוחות צבא. גם וגם.

בצד הכאב על השבר והחורבן שעברו על שכנינו בקיבוצים הסמוכים – הודאה לה' שאין מילים כדי להביע אותה על הנס שקרה לנו, שניצלנו הפעם הזו. גם וגם.

גם כאב וזעקה וגם שמחה והודאה. אלו הם חיינו.

חג פורים, על המורכבות שלו - רלוונטי מתמיד. בצד ההודאה הגדולה על תקומת עם ישראל בארצו, ועל שהצלחנו, בסייעתא דשמיא לבנות בארץ ישראל חיים מלאים וטובים – אנחנו מתפללים וזועקים לה' שיציל אותנו במלחמת הקיום הזו. עדיין קמים עלינו צוררים כהמן הרשע, שתכלית קיומם היא להורגנו. גזירת המן " להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" מקבלת השנה משמעות מצמררת על מול מאורעות ה 7.10.
קריאת המגילה, והשנה במיוחד, היא גם וגם. גם זעקה לישועה וגם שמחה על ההצלה.