לקחים מאסתר: הקרבה עצמית עבור הצלת העם במלחמה
ד"ר שרון גלפר-גרוסמן
"וכאשר אבדתי – אבדתי" (אסתר ד' טז). אסתר הבינה את הסכנה בעמידה לפני אחשוורוש בלי שנקראה לבוא לפני המלך, אבל הייתה מוכנה לסכן את חייה כדי להציל את עמה.
פיקוח נפש הוא ערך עליון בהלכה, ערך שדוחים מפניו את השבת משום "וחי בהם" (ויקרא י"ח ה). ההלכה מחייבת אותנו להציל מישהו שמצוי בסכנת חיים, ואילו הימנעות מהצלתו היא עבירה על "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט יז). עם זאת, אין דוחין נפש מפני נפש, וכאשר הצלת אדם אחד משמעותו סכנה לאחר – 'חייך קודמים' – ואסור לאדם להכניס את עצמו לסכנת חיים כדי להציל את חיי חברו.
האם אדם מחויב להכניס את עצמו לספק סכנה על מנת להציל את חברו שמצוי בסכנה וודאית? בעל הגהות מיימוניות מסיק על פי הירושלמי שההלכה אכן מחייבת זאת. עם זאת, הרא"ש, הרי"ף, והרמב"ם לא פוסקים כך להלכה, וכן מאוחר יותר, דעה זו לא מובאת בשולחן ערוך וברמ"א. הרדב"ז סובר שאדם שמכניס עצמו לספק סכנה עבור אחר נקרא חסיד שוטה. הרב עובדיה יוסף מצטרף לרדב"ז, וטוען שכאשר הסכנה למציל גבוהה, אסור לו להכניס את עצמו לסכנה כדי להציל אחר.
אסתר הכניסה את עצמה למצב של סכנה בבואה לפני אחשוורוש. האם גם היא הייתה מוגדרת כחסיד שוטה?
לפי הרמב"ם, יש חובה להשתתף במלחמת מצווה (כמו המלחמה נגד עמלק, וכל אויב שמתקיף את עם ישראל). מדוע חובה על מי שאינו מצוי בסכנת חיים מידית להילחם, ולהכניס את עצמו למצב של סכנה? הרב יצחק זילברשטיין לומד מהחלטתה של אסתר לסכן את עצמה כדי להציל את העם היהודי, שכאשר מדובר בהצלת הציבור, החובה מוטלת על כל אדם להכניס את עצמו למצב של סכנה כדי לפעול להצלת העם. כותב הציץ אליעזר בעניין זה, שגם הכלל "חייך קודמים לחיי חברך" אינו חל במלחמה, "אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו" (שו"ת ציץ אליעזר י"ג ק). לפי דעה זו, אסתר הייתה מחויבת לסכן את עצמה על מנת להציל את העם היהודי.
מדוע המצב של מלחמה שונה? הרב שאול ישראלי האמין שבמלחמה לוקחים בחשבון לא רק את היחיד, אלא את האומה, שמתפקדת כגוף אחד. הציווי 'וחי בהם' מתייחס לא רק ליחיד, אלא גם לטובת הכלל. הרב יעקב אריאל סובר שכפי שמי שניצב מול מצב של סכנת נפשות נדרש לעיתים להקריב איבר על מנת להציל את גופו, כאשר מלחמה מסכנת את עם ישראל, מצווה על היחידים להקריב את עצמם עבור העם. לכן, בהחלטה של אסתר לסכן את עצמה היא לא ראתה את עצמה כאדם פרטי, אלא כמי שמסכנת את עצמה כדי להציל את העם.
המחויבות של החייל לסכן את חייו עבור חבריו חיונית עבור המורל. חובה זו מעניקה לחיילים את הכוח והאומץ להילחם. השמירה על מורל חשובה עד כדי כך שלפי הרמב"ם "מעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם, הרוצה לחזור מן המלחמה הרשות בידן לחתוך את שוקו, שתחלת נפילה ניסה" (הלכות מלכים ז' ד). הרב יעקב אריאל סובר שהסכנה ליחיד אינה נלקחת בחשבון בשעת מלחמה, משום שבמלחמה יש ערך עליון של קידוש ה', שגובר על 'וחי בהם'. כל פעולה שנחוצה לשם ניצחון במלחמה, הרמת המורל, או העלאת המחויבות למשימה, נחשבת לקידוש ה', שמצווה להסתכן עבורה.
בסנהדרין ע"ד א נאמר שיש להעדיף מוות על פני גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה. לפי הלכה זו, כיצד התירה אסתר לעצמה לעבור על גילוי עריות, אפילו לשם הצלת חיים? בנודע ביהודה מובא שהמקרה של אסתר היה חריג, משום שהיא הצילה את העם היהודי כולו, מנער ועד זקן, בכל ממלכת אחשוורוש, מהודו ועד כוש.
אנו למדים מאסתר שכאשר עם ישראל ניצב מול איום קיומי, כללי פיקוח נפש משתנים. החובה להציל את עם ישראל קודמת לכללים 'וחי בהם' ו'חייך קודמים', וכל פעולה שנעשית בשביל המאמץ המלחמתי נחשבת לקידוש ה'.
הבעל שם טוב דורש את ההלכה במגילה י"ז א, "הקורא את המגילה למפרע לא יצא ידי חובתו", כגנאי למי שקורא את המגילה כאילו נכתבה 'למפרע' – כלומר כתיאור של אירועים היסטוריים בלבד. מי שאינו מכיר בעובדה שהמגילה תקפה גם היום, לא יצא ידי חובת קריאתה. מגילת אסתר מסייעת לנו להבין את הגישה של ההלכה להקרבה העצמית של חיילינו.
המסרים של מגילת אסתר רלוונטיים במיוחד בהתמודדות מול העמלקים של דורנו: האנטישמיות, קריאות לרצח עם של היהודים, ומלחמות שמטרתן להשמיד להרוג ולאבד את העם היהודי. השנה, כולנו אסתר המלכה. למעלה מ-360,000 איש ואישה נענו לקריאה לקידוש ה', ועזבו הכל כדי להילחם להצלת עם ישראל. מחוץ לישראל, יהודים מגייסים תרומות ושולחים ציוד לצה"ל; בקמפוסים של אוניברסיטאות ברחבי העולם הם עומדים חוצץ נגד שקרים וצביעות; ומשתתפים בעצרות, ומשתדלים עבור עם ישראל בלשכות ממשלתיות ובפורומים ציבוריים להשפעה על דעת הקהל.
הלוואי ויזכו העושים כמעשה אסתר בימינו לראות בקיום דברי הרמב"ם: "וְכָל הַנִּלְחָם בְּכָל לִבּוֹ בְּלֹא פַּחַד וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בִּלְבַד. מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא נֵזֶק וְלֹא תַּגִּיעֵהוּ רָעָה. וְיִבְנֶה לוֹ בַּיִת נָכוֹן בְּיִשְׂרָאֵל וְיִזְכֶּה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא" (הלכות מלכים ומלחמותיהם ז' יד).
ישמור הקב"ה על חיילינו וינצרם, ויצליח משימתם החשובה להצלתנו מיד אויבנו.