מעשה ידי טובעין בים

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּתַח לַהּ פִּיתְחָא לְהַאי פָּרַשְׁתָּא מֵהָכָא: ״וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה׳ עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ... לְהָרַע אֶתְכֶם״. וּמִי חָדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים? וְהָא כְּתִיב: ״בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאוֹמְרִים הוֹדוּ לַה׳ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר ״כִּי טוֹב״ בְּהוֹדָאָה זוֹ? לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כׇּל הַלָּיְלָה״ — בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִין בַּיָּם, וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה?

Megillah 10b:24-26

Rabbi Yehoshua ben Levi introduced this passage with an introduction from here: “And it shall come to pass, that as the Lord rejoiced over you to do you good, and to multiply you; so the Lord will rejoice over you to cause you to perish, and to destroy you” (Deuteronomy 28:63). The verse indicates that just as the Lord rejoiced in the good he did on behalf of Israel, so too, the Lord will rejoice to cause you harm. Rabbi Yehoshua ben Levi asked: Does the Holy One, Blessed be He, in fact rejoice over the downfall of the wicked? But it is written: “As they went out before the army, and say: Give thanks to the Lord, for His kindness endures forever” (II Chronicles 20:21), and Rabbi Yoḥanan said: For what reason were the words: “for He is good” not stated in this statement of thanksgiving, as the classic formulation is: “Give thanks to the Lord; for He is good; for His kindness endures forever” (I Chronicles 16:34)? Because the Holy One, Blessed be He, does not rejoice over the downfall of the wicked. Since this song was sung in the aftermath of a military victory, which involved the downfall of the wicked, the name of God was not mentioned for the good. And similarly, Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “And the one came not near the other all the night” (Exodus 14:20)? The ministering angels wanted to sing their song, for the angels would sing songs to each other, as it states: “And they called out to each other and said” (Isaiah 6:3), but the Holy One, Blessed be He, said: The work of My hands, the Egyptians, are drowning at sea, and you wish to say songs? This indicates that God does not rejoice over the downfall of the wicked.

מגילה ט״ז א:ו׳-י״א

״וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס״. אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתְבִי רַבָּנַן קַמֵּיהּ וּמַחְוֵי לְהוּ הִלְכוֹת קְמִיצָה לְרַבָּנַן, כֵּיוָן דְּחַזְיֵיהּ מָרְדְּכַי דְּאַפֵּיק לְקִבְלֵיהּ וְסוּסְיָא מֵיחַד בִּידֵיהּ, מִירְתַת. אֲמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: הַאי רַשִּׁיעָא לְמִיקְטַל נַפְשַׁי קָא אָתֵי זִילוּ מִקַּמֵּיהּ דִּי לָא תִּכָּווּ בְּגַחַלְתּוֹ. בְּהָהִיא שַׁעְתָּא נִתְעַטֵּף מָרְדְּכַי וְקָם לֵיהּ לִצְלוֹתָא, אֲתָא הָמָן וִיתֵיב לֵיהּ קַמַּיְיהוּ וְאוֹרֵיךְ עַד דְּסַלֵּיק מָרְדֳּכַי לִצְלוֹתֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: בְּמַאי עָסְקִיתוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, מַאן דִּמְנַדֵּב מִנְחָה מַיְיתֵי מְלֵי קוּמְצֵיהּ דְּסוּלְתָּא וּמִתְכַּפַּר לֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: אֲתָא מְלֵי קוּמְצֵי קִמְחָא דִּידְכוּ וְדָחֵי עַשְׂרָה אַלְפֵי כַּכְּרֵי כַסְפָּא דִּידִי. אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים, עֶבֶד לְמִי וּנְכָסִים לְמִי? אֲמַר לֵיהּ: קוּם לְבוֹשׁ הָנֵי מָאנֵי וּרְכוֹב הַאי סוּסְיָא, דְּבָעֵי לָךְ מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא עַד דְּעָיֵילְנָא לְבֵי בָנֵי וְאֶשְׁקוֹל לְמַזְיָיא, דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּמָאנֵי דְמַלְכָּא הָכִי. שַׁדַּרָה אֶסְתֵּר וַאֲסַרְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ בֵּי בָנֵי וּלְכוּלְּהוּ אוּמָּנֵי. עַיְּילֵיהּ אִיהוּ לְבֵי בָנֵי וְאַסְחְיֵהּ, וַאֲזַל וְאַיְיתִי זוּזָא מִבֵּיתֵיהּ וְקָא שָׁקֵיל בֵּיהּ מַזְיֵיהּ. בַּהֲדֵי דְּקָא שָׁקֵיל לֵיהּ אִינְּגִיד וְאִיתְּנַח. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי קָא מִיתְּנַחַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: גַּבְרָא דַּהֲוָה חֲשִׁיב לֵיהּ לְמַלְכָּא מִכּוּלְּהוּ רַבְרְבָנוֹהִי, הַשְׁתָּא לִישַׁוְּיֵיהּ בַּלְנַאי וְסַפָּר? אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, וְלָאו סַפָּר שֶׁל כְּפַר קַרְצוּם הָיִיתָ? תָּנָא: הָמָן, סַפָּר שֶׁל כְּפַר קַרְצוּם הָיָה עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה. בָּתַר דְּשַׁקְלִינְהוּ לְמַזְיֵיהּ, לַבְשִׁינְהוּ לְמָאנֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: סַק וּרְכֹב. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא, דִּכְחִישָׁא חֵילַאי מִימֵי תַּעֲנִיתָא. גְּחֵין וּסְלֵיק. כִּי סָלֵיק, בְּעַט בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא כְּתִיב לְכוּ: ״בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח״? אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּדִידְכוּ כְּתִיב: ״וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרוֹךְ״.

Megillah 16a:6-11

The Gemara describes what occurred as Haman went to follow the king’s orders, as the verse states: “Then Haman took the apparel and the horse” (Esther 6:11). When he went, he found Mordecai as the Sages were sitting before him, and he was demonstrating to them the halakhot of the handful, i.e., the scooping out of a handful of flour from the meal-offering in order to burn it on the altar. Once Mordecai saw him coming toward him with his horse’s reins held in his hands, he became frightened, and he said to the Sages: This evil man has come to kill me. Go away from him so that you should not get burnt from his coals, i.e., that you should not suffer harm as well. At that moment Mordecai wrapped himself in his prayer shawl and stood up to pray. Haman came over to where they were and sat down before them and waited until Mordecai finished his prayer. In the interim, as he waited, Haman said to the other Sages: With what were you occupied? They said to him: When the Temple is standing, one who pledges a meal-offering would bring a handful of fine flour and achieve atonement with it. He said to them: Your handful of fine flour has come and cast aside my ten thousand pieces of silver, which I had pledged toward the destruction of the Jewish people. When Mordecai finished praying, he said to Haman: Wicked man, when a slave buys property, to whom belongs the slave and to whom belongs the property? As I once bought you as a slave, what silver can be yours? Haman said to him: Stand up, put on these garments and ride on this horse, for the king wants you to do so. Mordecai said to him: I cannot do so until I enter the bathhouse [bei vanei] and trim my hair, for it is not proper conduct to use the king’s garments in this state that I am in now. In the meantime, Esther sent messengers and closed all the bathhouses and all the shops of the craftsmen, including the bloodletters and barbers. When Haman saw that there was nobody else to do the work, he himself took Mordecai into the bathhouse and washed him, and then he went and brought scissors [zuza] from his house and trimmed his hair. While he was trimming his hair he injured himself and sighed. Mordecai said to him: Why do you sigh? Haman said to him: The man whom the king had once regarded above all his other ministers is now made a bathhouse attendant [balanei] and a barber. Mordecai said to him: Wicked man, were you not once the barber of the village of Kartzum? If so, why do you sigh? You have merely returned to the occupation of your youth. It was taught in a baraita: Haman was the barber of the village of Kartzum for twenty-two years. After Haman trimmed his hair, Haman dressed Mordecai in the royal garments. Haman then said to him: Mount the horse and ride. Mordecai said to him: I am unable, as my strength has waned from the days of fasting that I observed. Haman then stooped down before him and Mordecai ascended on him. As he was ascending the horse, Mordecai gave Haman a kick. Haman said to him: Is it not written for you: “Do not rejoice when your enemy falls” (Proverbs 24:17)? Mordecai said to him: This statement applies only to Jews, but with regard to you it is written: “And you shall tread upon their high places” (Deuteronomy 33:29). The verse states: “And he proclaimed before him: Thus shall it be done to the man whom the king delights to honor” (Esther 6:11). As Haman was taking Mordecai along the street of Haman’s house, Haman’s daughter was standing on the roof and saw the spectacle. She thought to herself that the one who is riding on the horse must be her father, and the one walking before him must be Mordecai. She then took a chamber pot full of feces and cast its contents onto the head of her father, whom she mistakenly took as Mordecai. When Haman raised his eyes in disgust afterward, and looked up at his daughter, she saw that he was her father. In her distress, she fell from the roof to the ground and died.

ברכות ט׳ ב:כ״ט-ל׳

דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מֵאָה וְשָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אָמַר דָּוִד, וְלֹא אָמַר ״הַלְלוּיָהּ״ עַד שֶׁרָאָה בְּמַפַּלְתָּן שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ הַלְלוּיָהּ״. הָנֵי מֵאָה וְשָׁלֹשׁ? מֵאָה וְאַרְבַּע הָוְיָין! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ״ וְ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם״ חֲדָא פָּרָשָׁה הִיא.

Berakhot 9b:29-30

The Gemara cites proof that the first two chapters are in fact a single chapter. As Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, said: David said one hundred and three chapters, and he did not say Halleluya in any of them until he saw the downfall of the wicked. Only then could David say Halleluya wholeheartedly. As it is stated: “Let sinners cease from the earth, and let the wicked be no more. Bless the Lord, my soul, Halleluya” (Psalms 104:35). Here too, the Gemara notes that the calculation appears inaccurate: Are these one hundred and three psalms? They are one hundred and four. Rather, conclude from this that “Happy is the man” and “Why are the nations in uproar” constitute a single portion.

ערכין י׳ א:י״ג-י׳ ב:א׳

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל שמונה ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב (הראשון) של עצרת ובגולה עשרים ואחד תשעה ימי החג ושמונה ימי חנוכה ושני ימים טובים של פסח ושני ימים טובים של עצרת מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן

Arakhin 10a:13-10b:1

As Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: There are eighteen days a year on which the individual completes the full hallel: The eight days of the festival of Sukkot, including the Eighth Day of Assembly; and the eight days of Hanukkah; and the first festival day of Passover; and the festival day of Assembly, i.e., Shavuot. And in the Diaspora, where a second day is added to each Festival due to uncertainty over the precise date, there are twenty-one days: The nine days of the festival of Sukkot; and the eight days of Hanukkah; and the first two festival days of Passover; and the two festival days of Assembly, i.e., Shavuot. The Gemara asks: What is different about the festival of Sukkot, that we say hallel every day, and what is different about Passover, that we do not say hallel every day, but only on the first day? The Gemara answers: The days of the festival of Sukkot are distinct from one another with regard to their additional offerings, as the number of bulls offered changes each day of Sukkot (see Numbers 29:12–38). Since each day is unique, the full hallel is recited on each day. By contrast, the days of Passover are not distinct from one another with regard to their additional offerings (see Numbers 28:24), and therefore the full hallel is recited only on the first day, which is the first day on which the additional offerings for a Festival are sacrificed.

רש"י על תענית כ״ח ב:ו׳

יחיד – כלומר אפי' יחיד גומר בהן את ההלל שכל אחד ואחד חייב לגמור בו את ההלל במסכת ערכין מפורש מאי שנא דגומר כל ימי החג ובפסח לא גומר אלא יום ראשון משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו וכל אחד ואחד כחג בפני עצמו דמי:

Rashi on Taanit 28b:6

...

בית יוסף, אורח חיים ת״צ:ד׳

(א) כל הימים של ח"ה וב' ימים אחרונים של י"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו כך מפור' בערכין פ"ב (י.) והתם יהבא טעמא מ"ש בחג דאמרינן כל יומא ומ"ש בפסח דלא אמרינן כל יומא ושבלי הלקט כתב בשם מדרש הרנינו פ' סוכה שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב בנפול אויבך אל תשמח

Beit Yosef, Orach Chaim 490:4

...

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ת״צ:ג׳

(ג) ההלל בדילוג. מפני שבז' של פסח נטבעו המצריים אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה וכיון שבז' אין גומרין אותו ע"כ גם בחה"מ אין גומרין אותו שלא יהא עדיף מי"ט האחרון:

Turei Zahav on Shulchan Arukh, Orach Chayim 490:3

...

חידושי אגדות על ברכות ט׳ ב:י׳

במפלתן של רשעים כו'. מכאן קשה למה שכתבו האחרונים בשם המדרש שאין אומרים הלל ביום אחרון של פסח משום שאמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (סנהדרין לט: מגילה י:) והרי הכא אמרו בהיפך דלא אמר דוד הלל עד שראה במפלתן של רשעים גם בפ"ב דערכין (י: ע"ש) אמרינן טעם אחר דלכך אין אומרים הלל ביום אחרון דפסח משום דאין חלוקים בקרבנותיהן ודו"ק:

Chidushei Agadot on Berakhot 9b:10

...

חידושי אגדות על סנהדרין ל״ט ב:ד׳

ומי חדי קב"ה כו'. הוא מבואר שהשמחה לפניו הוא החפץ והרצון וכבר אמר הכתוב כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה וז"ש שלא נאמר כי טוב במפלתן של רשעים דכי טוב נאמר על הקיום והרצון לפניו כמו שפירשו המפרשים בהנהו כי טוב דכתיבי במעשה בראשית ואמר מ"ד ולא קרב זה אל זה וגו' בקשו מלאכי השרת לומר שירה כו' אפשר שדרש ולא קרב זה עש"ה וקרא זה אל זה ואמר דכתיב גבי שירת מלאכי השרת בכל יום ומלת וקרא מלשון פגישה ופגיעה זה לזה באומרם שירה קאמר הכא שלא קרבו אז זה לזה לומר שירה ושוב מצאתי קרוב לזה בתנחומא ע"ש וענין שירה זו לכאורה שהיא שירת אז ישיר אבל במ"ר אמרו שאמר הקב"ה למלאכים אז ישיר משה ובני ישראל תחילה ואחר כך המלאכים ויש לחלק דבלילה שדרך המלאכים לומר שירה בכל לילה באותה לילה לא אמרו אבל ביום ז' אמרו אחר שאמרו ישראל ואיתא נמי במדרש שביום ח' אמרו ישראל שירת אז ישיר כמו שכתב רש"י בחומש סוף פרשת בשלח ועוד יש לומר דשירה דקאמר הכא היינו הלל אבל לאז ישיר אין לחוש וכן מ"ש מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בר"ה היינו הלל כדמוכח פ"ק דערכין אמנם יש לדקדק לפי זה מה שכתבו התוספות פרק ב' דערכין מדקאמר מפני מה אין אנו אומרים שירה משמע שמלאכי השרת אומרים שירה ולכך אור"י דבר"ה וביו"כ אין לדלג והחיות ישוררו כו' עכ"ל ואם כן ביום ז' של פסח שאף מלאכי השרת אין אומרים שירה דהיינו הלל מכ"ש דאין ישראל אומרים הלל ולמה לי התם טעם דפסח אין חלוק בקרבנותיו ויש לומר דדווקא באותו יום ז' של פסח שנטבעו לא אמרו מה"ש שירה אבל אחר כך בכל שנה ביום ז' של פסח אומרים שירה כמו ישראל אי לאו טעמא משום דאינו חלוק בקרבנותיו ועוד יש לומר דודאי בראש השנה וביוה"כ דספרי חיים ומתים דכל ישראל פתוחים לפניו איך ישראל אומרים שירה אבל המלאכים אומרים אבל ביום ז' של פסח שנטבעו המצריים בים אין שירה לפניו מאת המלאכים משום מעשה ידיו טובעים כו' אבל ישראל יאמרו שירה כדמסיק דאחרים משיש אי לאו טעמא דאין חלוק בקרבנות ודו"ק:

Chidushei Agadot on Sanhedrin 39b:4

...

שמות רבה כ״ג:ז׳

(ז) דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים סח, כו): קִדְמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּקְּשׁוּ הַמַּלְאָכִים לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּם, וְלֹא הִנִּיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם לִגְיוֹנוֹתַי נְתוּנִין בְּצָרָה וְאַתֶּם אוֹמְרִים לְפָנַי שִׁירָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שמות יד, כ): וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה, כְּמָה דְּתֵימָא (ישעיה ו, ג): וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר, וְכֵיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם בָּאוּ הַמַּלְאָכִים לְהַקְדִּים שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְקַדְּמוּ בָנַי תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה, אָז שָׁר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אָז יָשִׁיר, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה.

Shemot Rabbah 23:7

(7) Another matter, “then Moses…sang” – that is what is written: “The singers first, then the musicians” (Psalms 68:26). Rabbi Yoḥanan said: The angels sought to recite song before the Holy One blessed be He on that night that Israel crossed the sea, but the Holy One blessed be He did not allow them to do so. He said to them: ‘My legions are in distress, and you are reciting song before Me?’ That is what is written: “One did not approach the other [zeh el zeh] throughout the night” (Exodus 14:20), as it is stated: “One called the other [zeh el zeh] and said: [Holy, holy, holy, is the Lord of hosts; the whole earth is full of His glory]” (Isaiah 6:3). When Israel emerged from the sea, the angels came to precede [Israel with] their song before the Holy One blessed be He. The Holy One blessed be He said to them: ‘Let My children go first.’ That is what is written: “Then [az] Moses…sang [yashir].” “Az shar”8Past tense. is not stated, but rather, “[az yashir],”9Future tense. as the Holy One blessed be He said: ‘Let Moses and the children of Israel sing [yashir] first.’ Likewise David says: “The singers first,” – these are Israel who stood at the sea, as it is written: “Then Moses…sang.”
“Then the musicians,” – these are the angels. Why so?10Why did God say that the Israelites should recite their song before the angels recite theirs? The Holy One blessed be He said to the angels: ‘It is not because I am debasing you that I am saying that they will precede you. Rather, it is so the flesh and blood will recite first, before one of them dies. But you, whenever you seek [to recite song you can, as] you live and endure.’ This is analogous to a king whose son was taken captive and he went and rescued him. The residents of the palace sought to laud the king, and his son sought to laud him. They said to him: ‘Our master, who should laud you first?’ He said to them: ‘My son, and after that, anyone who seeks to laud me may laud me.’ So too, when Israel departed from Egypt, and the Holy One blessed be He split the sea for them, and the angels were seeking to recite song, the Holy One blessed be He said to them: “Then Moses and the children of Israel will sing” first, and then you.’ That is, “the singers first” – these are Israel, “then the musicians,” – these are the angels. “In the midst of young women drumming” (Psalms 68:26) – these are the women who drummed in the middle, as it is written: “Miriam the prophetess took […the drum in her hand]” (Exodus 15:20).

משנה ברורה ת״צ:ז׳

(ז) (ז) קורין ההלל בדילוג וכו' - מפני שביום שבעה של פסח נטבעו המצרים אמר הקב"ה מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני וכיון שבז' אין אומרים אותו ע"כ בחוה"מ ג"כ אין אומרים אותו שלא יהיה עדיף מיו"ט אחרון:

Mishnah Berurah 490:7

...

משנה ברורה תרמ״ד:ד׳

(ד) (ד) וכן כל שמונת ימי החג - ולא הוי כחוה"מ פסח דמדלגין משום דבסוכות כל יום חשוב כיו"ט בפני עצמו כיון שחלוק קרבנותיו מיום שלפניו:

Mishnah Berurah 644:4

...

ערוך השולחן, אורח חיים ת״צ:ב׳

ובחול המועד וימים אחרונים של פסח אין גומרין את ההלל, מפני שבשביעי של פסח נטבעו המצריים. ואמר הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?" וכיון שבשביעי אין גומרין אותו, אי אפשר בחול המועד לגמור, דלא יהא עדיף מיום טוב עצמו (ט"ז סעיף קטן ג). וזהו טעם על פי דרש. ועיקר הטעם: לפי שאין הימים חלוקין בקרבנותיהן, מה שאין כן בחג הסוכות. וזה הטעם איתא בגמרא.

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 490:2

...

תורה תמימה על התורה, שמות י״ד:כ׳

(א) ולא קרב וגו׳. א"ר יוחנן, מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר להם הקב"ה, מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה

ט. מעשה ידי כנוי על מצרים דאיך שהוא הם ברואים ככל האדם. וקצת צ"ע איך אמרו אז משה וישראל שירה וגם איך קורין אנו בשביעי של פסח פרשת השירה אחרי דטביעת מצרים היתה באותו יום, וצ"ל כיון דהטביעה היתה בלילה נכון שלא לאמר בלילה אבל ביום שלמחרתו שרי, ומדויק לפי"ז לשון הגמרא בענין זה בסנהדרין ל"ט ב' באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה וכו', והיינו רק באותה שעה לבד לא הניחם הקב"ה, מפני שאז היתה הטביעה ממש, וכן צ"ל בברכות ט' ב' ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים והלל הוי כמו שירה כדילפינן בפסחים לענין חיוב הלל בליל ראשון של פסח מפסוק השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ולכאורה קשה ג"כ איך אמר שירה במפלתן של רשעים, והא חזינן שהקב"ה מקפיד על זה, וצ"ל ג"כ דלאו בעצם שעת המפלה אמר כן.
ולפי"ז צ"ע במש"כ מקצת פוסקים בשם מדרש הרנינו [הובא בב"י או"ח סי' ת"צ] טעם שאין גומרים הלל בחוה"מ וביו"ט האחרון של פסח מטעם מעשה ידי טובעים בים וכו', והלא חזינן דמשה וישראל אמרו שירה בשביעי של פסח וגם אנו קוראים השירה באותו היום, והיינו מטעם שכתבנו שאין קפידא שלא לומר רק בלילה, וגם מבואר במכילתא דביום שביעי של פסח אמרו גם המלאכים שירה.
ולבד זה לא ידעתי מה דחקום לאלה הפוסקים ומדרש הרנינו לטעם זה אחרי דבערכין י' ב' מפורש הטעם מה שאין גומרים ההלל בחוה"מ ובשביעי של פסח כמו בסכות, מפני שימי הפסח אינם חלוקים בקרבנותיהם כמו חג הסכות והלל שלם בא ביום קרבן מיוחד, וטעם זה יותר נכון מטעם המדרש, משום דלטעם המדרש אינו מבואר כ"כ איזה חילוק בין הלל שלם לחצי הלל, הא זה וזה שירה הוא, וצ"ע.

Torah Temimah on Torah, Exodus 14:20

...

עץ יוסף על עין יעקב מגילה טז.

וכוונת מרדכי היה להכעיסו להמן במה שישחה המן לפניו והוא ירכב על צוארו שמא ממרירות נפשו על בזיונו יפגע במרדכי ויחייב ראשו למלך. כי רצה מרדכי למות ע"י כדי שע"י זה יהרג המן ויתבטל הגזירה

יומא כ״ב ב:ח׳-ט׳

״וַיָּרֶב בַּנָּחַל״, אָמַר רַבִּי מָנִי: עַל עִסְקֵי נַחַל. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁאוּל: ״לֵךְ וְהִכִּיתָ אֶת עֲמָלֵק״, אָמַר: וּמָה נֶפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עֶגְלָה עֲרוּפָה — כׇּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה? וְאִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ, קְטַנִּים מֶה חָטְאוּ? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה״.

Yoma 22b:8-9

§ Having mentioned the verse about Saul, the Gemara proceeds to interpret more of that passage: “And Saul came to the city of Amalek and he strove in the valley” (I Samuel 15:5). Rabbi Mani said: This means that Saul strove with God, as it were, concerning the matter of the valley. At the time when the Holy One, Blessed be He, said to Saul: “Now go and attack Amalek and proscribe all that belongs to him; do not pity him, but kill men and women alike, infants and sucklings alike, oxen and sheep alike, camel and donkey alike” (I Samuel 15:3), Saul countered and said: Now, if on account of one life that is taken, in a case where a slain person’s body is found and the murderer is unknown, the Torah said to bring a heifer whose neck is broken to a barren valley, in the atonement ritual described in Deuteronomy 21:1–9, all the more so must I have pity and not take all these Amalekite lives. And he further reasoned: If the men have sinned, in what way have the animals sinned? Why, then, should the Amalekites’ livestock be destroyed? And if the adults have sinned, in what way have the children sinned? A Divine Voice then came forth and said to him: “Do not be overly righteous” (Ecclesiastes 7:16). That is to say: Do not be more merciful than the Creator Himself, Who has commanded you to do this, for to do so would not be an indication of righteousness but of weakness. At a later time, when Saul said to Doeg: “Turn around and strike down the priests, and Doeg the Edomite turned around and struck down the priests, and he killed on that day eighty-five men who wore the linen ephod, and he struck Nob the city of priests by the sword, man and woman alike, infants and sucklings alike, oxen and donkeys and sheep, by the sword” (I Samuel 22:18–19), a Divine Voice came forth and said to him: “Do not be overly wicked” (Ecclesiastes 7:17).