אפי תלתא

Chofetz Chaim's question on the Rambam

חפץ חיים - הלכות לשון הרע ב ג

(ד) דאם אחד. סעיף זה לקוח הוא מדברי הרמב"ם בהלכה ה' והעתקנו לשונו למעלה, ומתחלה נראה לבאר אותו היטב בעזה"י, וגם אם הוא מוסכם אליבא דכולהו, ולבסוף נבאר כל דברינו שבפנים. כי הנה לכאורה קשה מאד דברי הרמב"ם במה שכתב דאחד מהג' יוכל לספר באקראי לשאר אנשים מה ששמע מאחד גנות על אחד, דהרי מכל מקום בעת מעשה הוא אומר לשון הרע על חברו ומגנה אותו לעין כל, ואם תאמר בלאו דידיה נמי ידעו כל העיר לסוף מגנותו, זה אינו, דאפילו באינו קאי בתרי עברי דנהרא שהיה יכול ליקח האיסור בעצמו אסרו גם כן התוספות בשבת (דף ג') והר"ן בפרק קמא דעבודה זרה (דף ו':), והכא גרע הרבה האיסור יותר משם וצריך שיהיה אסור אף מן התורה, דהכא הלא הוא בעצמו עושה האיסור, הגע בעצמך, אם יבואו עשרה גזלנים ויגזלו לאחד את כל אשר לו האם יפטר כל אחד משום דבלאו דידיה נמי היו גוזלין אותו הט' הנשארים סוף סוף הוא גזלו ועבר על לאו דלא תגזול וצריך להשיב לו הגזילה, אף כאן סוף סוף הוא גינהו וביזהו וצריך לפייסו לפחות.

Chofetz Chaim's Answer

ונ"ל שטעם הרמב"ם הוא כפי מה שפירש הרשב"ם בבבא בתרא ל"ט דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי, וגרס שם בערכין ואמר אביי כל מילתא דעבידא לאיגלויי לית בה משום לישנא בישא [ולא נמצא כן בגמרות שלפנינו] וכדי שלא תקשה על אביי גופא כל מה שהקשינו לעיל, נראה לי דסברת רבה בר רב הונא ואביי הוא מדחזינן דהתורה קראתו ללשון הרע בשם רוכל ואיתא בספרא דהוא כרוכל שטוען דברים והולך מזה לזה וכתב הרמב"ן על זה בחומש כרוכל שקונה מכאן ומוכר בכאן אף זה הולך ושומע במקום זה והולך ומספר במקום אחר, על כן אמרינן דמה שהתורה אסרה לשון הרע דגם על זה קאי שם רוכל וכנ"ל היינו בדבר שבלתי אפשר שהיה מתגלה זה אם לא היה הוא הרוכל בענין הזה, וכענין שנאמר גם כן הולך רכיל מגלה סוד. אבל בדבר שבודאי יתגלה לבסוף לעין הכל, בין אם יתגלה בדרך היתר ובין אם יתגלה בדרך איסור, סוף סוף יתגלה, על כן לא שייך כלל עליו על זה שם רוכל, וזהו טעמא דרבה בר רב הונא דחברך חברא וכו' ואם כן הוא עשוי להתגלות לבסוף, ועל כן לא שייך כלל עליו על זה איסור לשון הרע, וזהו שכתב הרמב"ם בהלכה ה' הנ"ל כשנאמרו וכו' כבר נשמע הדבר ונודע וכמו שכתבנו.

חפץ חיים - הלכות לשון הרע ב ה

נִרְאֶה לִי, דְּאִם הַסִפּוּר בְּאַפֵּי תְּלָתָא הָיָה (יב) בִּפְנֵי אֲנָשִׁים יִרְאֵי אֱלֹקִים שֶׁנִּזְהָרִים מֵאִסוּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, מִּמֵּילָא אֵין דָּבָר זֶה עָשׂוּי לְהִתְגַּלּוֹת וְאִם כֵּן אָסוּר מִן הַתּוֹרָה לְסַפֵּר אַחַר כָּךְ דָּבָר זֶה לְאַחֵר. וַאֲפִלּוּ אִם רַק אֶחָד מֵהַשְּׁל שָה הָיָה אִישׁ יְרֵא אֱלֹקִים, שֶׁנִּזְהָר מֵאִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, גַּם כֵּן דִּינָא הָכֵי דְּתוּ לֵיכָּא {ששוב אין} שְׁל שָה מְפַרְסְמִים. וְאֶפְשָׁר דְּהוּא הַדִּין אִם אֶחָד מֵהַשְּׁל-שָה הָיָה מִקְּרוֹבָיו אוֹ (יג) אוֹהֲבָיו שֶׁל מִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו הַגְּנוּת, גַּם כֵּן שַׁיָּךְ הַאי טַעְמָא, דְּהוּא בְּוַדַּאי לֹא יֵלֵךְ וִיגַלֶּה לְהָעוֹלָם הַגְּנוּת שֶׁל קְרוֹבוֹ וְאוֹהֲבוֹ, אִם כֵּן תּוּ לֵיכָּא תְּלָתָא.