רבי חלפתא חי בחפיפה לכמה דורות; הוא אף סיפר לרבן גמליאל דיבנה (בנו של רשב"ג) את ששמע מסבו. זכה לאריכות ימים עד כדי כך שלעת זקנה הספיק להידיין עם בני דורו של רבי יוחנן בן נורי. כן היה אביו ורבו של רבי יוסי בן חלפתא וכיהן כראש ישיבת ציפורי.
אבוהַ דשמואל (אביו של שמואל) היה חכם מרכזי ודיין בנהרדעא. בזמן שבנו שמואל עלה לגדולה, יצאו לו מוניטין בארץ ישראל, והוא אף ביקר בה. עמד בקשר עם רבי יהודה הנשיא וזכה להערכה רבה בחצרו. מלבד בקיאותו ועושרו נודע גם בחסידותו ובנדיבותו, בייחוד בענייני ממונות.
אביי היה יתום וגדל אצל דודו רבה. זה לימד אותו תורה מילדות ושלח אותו ללמוד אצל גדולי החכמים בדורו. אביי היה לתלמיד מסור של רב יוסף, ראש ישיבת פומבדיתא, ואחרי מותו התמנה לראש הישיבה. נודע באדיקותו ובוויכוחיו עם רבא, שהיה בר־פלוגתא שלו. דבריו הם מהמצוטטים ביותר בתלמוד הבבלי.
אלישע בן אבויה היה בנו של סוחר עשיר ותלמידו של רבי עקיבא. גם הוא כחבריו התבלבל כאשר "נכנס לפרדס", אבל שלא כמוהם, הוא כפר בתורה. רבי מאיר המשיך להיות תלמידו גם אחרי שכפר, ולא רק שדחק בו לחזור בתשובה בחייו, אלא מסופר שהציל את נשמתו של אלישע ברגע מותו.
אמימר היה בן דורו של רב אשי ונזכר רבות בדיונים עימו. ייסד את ישיבת נהרדעא, עמד בראשה ושימש כאב בית הדין של העיר. זכה להערכה בקרב בית המלוכה הפרסי הסאסאני.
בבא בן בוטא למד אצל שמאי. מתוך צדיקותו הגדולה נהג להביא מדי יום קורבן מחשש שחטא. אף שהמלך הורדוס גרם לעיוורנו, הוא הותירו בחיים בשונה מחכמים אחרים שהרג.
פעילותו של שמעון בן זומא מקבילה לרוב לזו של שמעון בן עזאי, שעל שמו נקרא. גם הוא למד עם רבי יהושע לפני שהיה לאחד מגדולי התלמידים של רבי עקיבא, וגם הוא נפגע כאשר "נכנס לפרדס".
רבי שמעון בן עזאי היה תלמידם של רבי טרפון ושל רבי יהושע לפני שהפך לתלמיד מסור של רבי עקיבא. לעיתים קרובות עמדותיו מצוטטות במקורות, ואהבתו לתורה הייתה גדולה עד כדי כך שלא רצה להפסיק ללמוד אפילו כדי לגדל משפחה. הוא מת משום ש"נכנס לפרדס" והתקרב יותר מדי לתורת הסוד.
Simon bar Kokhba was a Jewish military leader in Judea. He is known for leading a revolt against the Roman empire, initiated in 132 CE. The rebellion ultimately was quashed; Bar Kokhba was killed by Roman forces, and his followers were either killed or enslaved.
בר קפרא היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, שימש לו יועץ ונודע כבדחן. הוא סידר קובץ משניות דומה למשנה, המכונה "משנת בר קפרא", והיו לו תלמידים רבים. התקיים בצמצום מעבודתו ובסופו של דבר זכה לסיוע ניסי שאפשר לו לפרנס את בני ביתו וכמה מתלמידיו.
הלל היה אחד החכמים הראשונים, ומהפורים והמשפיעים ביניהם. הוא הגיע מבבל כדי ללמוד עם שמעיה ואבטליון, ונודע מהר מאוד בשל חוכמתו בתורה ואופיו הסבלני והסובלני. היותו צאצא של בית דוד הייתה בסיס לכהונתו כנשיא בתקופת שלטונו של הורדוס.
הלל השני היה מצאצאי הלל הזקן, מייסד השושלת, ומאחרוני הנשיאים. בתקופה שתנאי החיים בארץ ישראל נהיו קשים, ייסד וקבע את לוח השנה העברי שנמצא בשימוש עד היום.
זעירי היה חכם בבלי שעלה לארץ ישראל ולמד אצל רבי יוחנן. נודע בשיטתו המחמירה בדיני יוחסין (ייחוס משפחתי יהודי לענייני נישואין). אחד מקומץ תלמידיו היה רב דימי.
חוני חי ופעל בתקופת שמעון בן שטח ונודע בצדקותו ובחוכמתו. הוא היה אחראי לכמה הצלחות בתחום הרוחני, הידועות שבהן הן ציור של עיגול בחול וסירוב לצאת ממנו עד שיֵרדו גשמים וכן שֵינה למשך שבעים שנה.
שני בניו של רבי חייא באו איתו מבבל לארץ ישראל כנערים. הואיל וכבר נודעו בחוכמתם בתורה, הוסיפו כבוד לבית מדרשו של רבי. מתו בגיל צעיר ונקברו משני צידיו של אביהם.
חנניה היה תלמידו ואחיינו של רבי יהושע בן חנניה. הוא עזב את ארץ ישראל בגיל צעיר, ביסס את עצמו בבבל ושם היה לחכם בעל השפעה. בהקימו את הישיבה המרכזית בנהרדעא פעל לעיבור שנים ולהתקנת לוח השנה גם מחוץ לארץ, אך רבן שמעון בן גמליאל ניסה להחזיר את הכוח הריכוזי לארץ ישראל ובסופו של דבר הכריח את חנניה לסגת מעמדתו.
חנניה בן חזקיה בן גרון הוא אחד המחברים של מגילת תענית ונודע במיוחד בזכות הזמן הרב שבילה בעליית הגג שלו בניסיון להיטיב להבין את ספר יחזקאל כדי למנוע את הוצאתו מקנון המקרא. עליית הגג שלו נזכרת גם כמקום מפגש לחכמי דורו.
שני בניו של רבי חייא באו איתו מבבל לארץ ישראל כנערים. הואיל וכבר נודעו בחוכמתם בתורה, הוסיפו כבוד לבית מדרשו של רבי. מתו בגיל צעיר ונקברו משני צידיו של אביהם.
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי שימשו כנשיא ואב בית דין תחת הנהגתו של יוחנן הכוהן גדול. כאשר יוחנן התכחש לפרושים והצטרף לצדוקים, יהושע – וככל הנראה גם נתאי – ברח באופן זמני למצרים והפך שם למנהיג הקהילה היהודית הגדולה באלכסנדריה.
יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו הראשונים מבין הזוגות. יוסי בן יועזר היה נשיא, ויוסי בן יוחנן היה אב בית דין. הם כיהנו אחרי אנטיגונוס בתקופה של התייוונות ומלחמה והנהיגו שורה של תקנות מקילות כדי לעודד את היהודים לשמור על ההלכה לנוכח למרות התנאים הקשים.
יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו הראשונים מבין הזוגות. יוסי בן יועזר היה נשיא, ויוסי בן יוחנן היה אב בית דין. הם כיהנו אחרי אנטיגונוס בתקופה של התייוונות ומלחמה והנהיגו שורה של תקנות מקילות כדי לעודד את היהודים לשמור על ההלכה לנוכח למרות התנאים הקשים.
לוי בר סיסי היה תלמיד חשוב של רבי יהודה הנשיא, אך היה לו קשר מורכב עם בית הנשיא. הוא היה מלומד מבריק וחיבר גרסה של המשנה. בעקבות סכסוכו החוזרות עם בית המדרש הוא עבר לבבל, ושם הקים ישיבה משלו.
אחרי הפסקה קצרה ירש מר בר רב אשי את תפקידו של אביו בתור ראש הישיבת סורא במתא מחסיא. המשיך בעבודת עריכת התלמוד תוך כדי התמודדות עם רדיפות קשות מצד השלטון הפרסי.
מר עוקבא היה מראשוני "ראשי הגולה"– המנהיגים האדמיניסטרטיביים של הקהילה היהודית בבבל שטענו שהם צאצאי בית דוד. הוא היה שופט חשוב, חכם גדול ותלמיד של שמואל. נודע בחסידותו ובעושרו וכן בהקפדתו לתת צדקה בסתר.
נחום איש גמזו היה תנא וצדיק שחי בתקופת רבן יוחנן בן זכאי ומרבותיו של רבי עקיבא. נודע בעיקר באמונתו הגדולה חרף המכשולים שעמדו בדרכו. על כן התפרסם בביטוי "גם זו לטובה".
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי שימשו כנשיא ואב בית דין תחת הנהגתו של יוחנן הכוהן גדול. כאשר יוחנן התכחש לפרושים והצטרף לצדוקים, יהושע – וככל הנראה גם נתאי – ברח באופן זמני למצרים והפך שם למנהיג הקהילה היהודית הגדולה באלכסנדריה.
עקביא בן מהללאל היה תנא עצמאי במחשבתו ובעל עקרונות בלתי מתפשרים. הוצע לו להתמנות לאב בית דין בתנאי שיחזור בו מעמדותיו בכמה מחלוקות. הוא סירב, ונראה שבעקבות זאת חכמים נידו אותו.
פפוס בן יהודה היה אחד מבני הפלוגתא של רבי עקיבא. יותר מכול נודע בהיותו שותף לתא של רבי עקיבא בכלא הרומי, ושניחם אותו שם כאשר הזכיר לו את הסיבות הנעלות שבגללן נלכד רבי עקיבא.
קרנא היה דיין בנהרדעא תחת הנהגתו של שמואל. עם זאת לא נמנע מלחלוק על שמואל, ובאופן זה עורר בו כעס. כאשר הגיע רב לבבל, קרנא היה הראשון שהעריך נכונה את כשרונו.
רבי חנניה בן תרדיון למד אצל רבי יוסי בן קיסמא עד שרבו הזהירו שלימוד זה עלול להיחשב מרד בשלטון הרומאי. לאחר שהרומאים תפסו אותו ואת רבי אלעזר בן פרטא, הוא חזה שרבי אלעזר יינצל בזכות עיסוקו בתורה ובגמילות חסדים, בעוד הוא עצמו עסק רק בתורה. רבי חנניה היה אביה של ברוריה, אשתו של רבי מאיר.
רבי אפס היה מזכירו של רבי יהודה הנשיא וירש את תפקיד ראש הישיבה עם פטירתו. הדעת נותנת שבמשך שנים רבות חי רבי אפס בדרומה של ארץ ישראל, שכן הוא מכונה "רבותינו שבדרום".
רבי יהושע נחשב שני לרבי אליעזר בין תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. הוא ייסד בית מדרש בפקיעין והפך לבר־פלוגתא של רבי אליעזר. חשיבתו העצמאית הביאה אותו לידי עימות גם עם רבן גמליאל, אך בסופו של דבר הוא נכנע לסמכותו והיה לחכם המשפיע ביותר של תקופתו.
רבי יוחנן הסנדלר נולד במצרים, עלה לארץ ישראל והיה לתלמידו של רבי עקיבא. גם כאשר רבי עקיבא היה כלוא בידי הרומאים, מצא רבי יוחנן דרך להגיע אליו כדי ללמוד אצלו.
רבי ישמעאל למד אצל אביו, רבי יוסי בן חלפתא, ורוב האמרות שלו מובאות בשם אביו. למד עם רבי יהודה הנשיא. בתקופה מסוימת פעל באופן שנוי במחלקות כשסייע לשלטון הרומאי בלכידת גנבים.
רבי אבהו נולד וחי בקיסריה, בירת המחוז הרומאי. למד עם רבי יוחנן ורבי אלעזר בן פדת, אך בחלוף השנים ייסד ישיבה בעיר הולדתו. בהיותו עשיר וחביב על הרומאים, ייצג את בני עמו בפני השלטון. נודע גם בענוותנותו ובצדקותו.
רב עלה לארץ ישראל באותה תקופה שעלה דודו, רבי חייא, ולמד בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. מאחר שלא מצא שם את מקומו, חזר לבבל וייסד את הישיבה בסורא. ברבות השנים, עם פרסום חוכמתו ותלמודו של רב, הייתה ישיבה זו יריבה של ישיבת נהרדעא בראשות שמואל. נוסף על פועלו בתחום ההלכה והפרשנות חיבר תפילות רבות הנאמרות עד עצם היום הזה.
ברב אדא בר אהבה, מתלמידיו הבולטים של רב, לימד בישיבת פומבדיתא אחרי מות רב. נודע בחסידותו הגדולה עד כדי כך שמתואר כמי שיכול לבקש גשמים משמיים ולהיענות מייד. נוסף על כך, התלמוד מתאר שני סיפורים על בניינים מטים לנפול ש"חיכו" לעזיבתו ורק אז קרסו.
רב אדא בר אהבה (השני) היה תלמיד נאמן של רבא ומקורב לו. עם זאת מעשי הקונדס של רב אדא הצליחו להרגיז אפילו את רבא עצמו, בדומה לכמה מחברים ורבנים אחרים של רב אדא.
רב אחא בר יעקב היה תלמיד מצטיין של רב הונא. חסידותו העניקה לו הגנה שמימית מיוחדת, ולתפילותיו היה כוח רב. עם זאת בתלמוד מסופר כי נפטר בגלל קנאתם של חבריו בו.
רב אידי בר אבין, תלמידו של רב חסדא, העביר דברי חוכמה רבים מארץ ישראל לבבל. היה חברו של אביי ורב בולט בתקופתו. היו לו תלמידים מהוללים, דוגמת רב פפא, ובנים מהוללים, דוגמת רב ששת.
רב אסי היה חברו של רב וזכה להערכה רבה. לא פעם ביקש רב ליטול ממנו עצה. אי־ההבנה שלו את בקשתו האחרונה של רב הביאה לידי חילופי דברים קשים עם שילא, מה בסופו של דבר עלה לו בחייו. נודע באדיקותו.
רבי אסי הוא אחד ששמם מופיע מספר הפעמים הרב ביותר בתלמוד הירושלמי והבבלי. רבי אסי למד אצל שמואל בבבל ולאחר מכן עבר לטבריה כדי ללמוד בבית מדרשו של רבי יוחנן בטבריה יחד עם רבי אמי. בתלמוד הבבלי מסופר שכאשר הוא נפטר שורשי העצים ניתקו ממקומם (מועד קטן כ״ה עמוד ב׳), ובירושלמי מסופר שבאותו יום נעתקה ממקומה מזרקה בטבריה (מסכת עבודה זרה ג׳, א׳)
רב אשי למד אצל תלמידי אביי ורבא, בגיל ארבע־עשרה התמנה לראש ישיבה, שימש בתפקיד זה במשך שישים שנה והיה למנהיג הדתי הדומיננטי בתקופתו. הוא ניצל את האופי הסובלני של יורשי המלך שאפור השני, אסף את ההסברים, את דברי העיון ואת הפירושים שלא נכנסו למשנה ובאופן זה הניח את היסודות לתלמוד הבבלי.
רב הונא היהתלמידו של רב ולאחר תקופה של הפוגה במנהיגות ירש את מקומו כראש ישיבת סורא. גדולתו בתורה וירידת קרנו של המרכז הארצישראלי הובילו את הקהילה הבבלית לדרך עצמאית יותר. עם זאת, בסוגיות כלכליות הנחה את תלמידיו לנקוט את דרכו של רב נחמן.
רב הונא בר אבין למד אצל רב יוסף בבבל אבל עלה לארץ ישראל, ושם למד אצל רבי ירמיה. בארץ ישראל נעשה לאחד הרבנים החשובים בדורו, התמנה לחבר בית דין ועסק בקידוש החודש ובעיבור השנה (חישובי לוח השנה היהודי). כאשר התעצמו רדיפות הרומאים, מסר את שיטת החישוב לחכמי בבל והתחבא במערה.
רב חמא בר גוריא היה תלמיד של רב, והוא מביא דברים מפיו כמעט בכל פעם שנזכר בתלמוד, הנזכר בתלמוד, פעמים רבות בנוגע להתנהגות נאותה. אחד מתלמידיו היה רבי חלבו.
רב יהודה למד אצל רב עד פטירתו ולאחר מכן הלך ללמוד אצל שמואל, שעימו ניהל קשר מורכב יותר. לאחר מות שמואל ייסד ישיבה בפומבדיתא, שהייתה למרכז תורני מוביל בקהילה הבבלית, והמשיך בגיבוש עצמאותו של המרכז היהודי בבבל.
רב יוסף היה בן זמנו של רבה ומונה לראשות ישיבת פומבדיתא לאחר מותו. נודע בענוותו ובידע המקיף שלו בהלכה. היה עשיר וסבל מבעיות בריאותיות שגרמו לו לעיוורון ולאובדן זיכרון.
רב כהנא (הראשון) למד אצל רב, אך בדומה לחברו לספסל הישיבה, רב אסי, מעולם לא אימץ את דרכו של רב. בזקנתו עלה לארץ ישראל ושם התפלפל בהלכה עם בניו של רבי חייא.
רב כהנא (השני) היה תלמיד חשוב של רב בבבל. על בסיס ההלכה היהודית הוציא להורג יהודי אחר ועל כן נמלט לארץ ישראל. שם למד עם רבי יוחנן, שבתחילה לא העריך אותו כראוי וזלזל בו, אך לאחר מכן הכריז על הערכתו הגדולה אליו.
רב כהנא (השלישי) היה תלמיד של רב יהודה בר יחזקאל ולאחר מכן של רבה בר נחמני, שאצלו למד עם רב ספרא. שני התלמידים עלו יחד לארץ ישראל, ושם למדו אצל רבי אבהו. אף על פי כן חזר רב כהנא לבבל, ייסד ישיבה בפום נהרא ולימד בין השאר את רב אשי.
רב נחמן היה דיין בנהרדעא, ראוותני אך חד מחשבה. בזכות עושרו וקשריו המשפחתיים עם ראש הגולה הייתה לו השפעה רבה בקרב החכמים. זכה לאריכות ימים, והדרך הקלה שבה נפטר נתפסה כשיקוף לחסידותו הגדולה.
רב נחמן בר חסדא היה בנו של רב חסדא, אך את מרבית תלמודו עשה אצל רב נחמן בר יעקב. נעשה לרב העיר הבבלית דרוקרת אך הכפיף עצמו שם למרוּת רב נחמן בר יצחק, שהיה בקיא גדול ממנו בתורה.
כמו רבים אחרים, רב שמואל בר יצחק עזב את בבל לארץ ישראל כדי ללמוד בה תורה. בזמן שהתבסס בארץ ישראל, התקרב מאוד לרבו, רבי חייא, עד כדי כך שכשנפטר רבי חייא, נהג עליו רב שמואל מנהגי אבלות של בן משפחה. כך עשה גם תלמידו המסור רב זירא כאשר נפטר רב שמואל עצמו. נודע באדיבותו הייחודית במצוות הכנסת כלה.
רב ששת למד אצל רב הונא ורב חסדא וידוע בחדות ובזיכרון יוצאי דופן, עד כדי כך שלעיתים קרובות עמדותיו נחשבות כסמכות עליונה. יחסיו עם ראש הגולה היו קשים, והוא תמיד מצא דרך להימנע מאכילה בחצרו בעת ביקוריו.
רבא נודע בעיקר כבר־פלוגתא של אביי. למד אצל חכמים רבים והתמנה לראש ישיבת מחוזא, ולשם משך תלמידים רבים. רבא היה עשיר ובעל קשרים עם אימו של המלך הפרסי שאפור הראשון, ואלה אפשרו לו להשתדל עבור בני עמו במקרה הצורך.
רבה בר נחמן למד עם גדולי חכמי בבל וארץ ישראל. בשל עוניו לא רצה לעמוד בראש ישיבת פומבדיתא אחרי מותו של רב יהודה. אף על פי שוויתרו לו על המינוי פעם אחת, בפעם השנייה הפעילו עליו לחץ לקבלו. תלמידים רבים נהרו אחריו, ובכללם אביי ורבא.
רבה בר בר חנה נולד בבבל, עבר לארץ ישראל כדי ללמוד שם תורה אצל רבי יוחנן ולאחר מכן חזר לישיבות בארץ מולדתו. יותר מכול נודע בזכות סיפורי הגוזמאות יוצאי הדופן שלו. אלה עוררו בקרב הקוראים מצד אחד תמיהה ומצד שני קריאה דקדקנית ומעמיקה.
רבה תוספאה, תלמידו של רבינא, מונה לראש ישיבת סורא. נודע כמי שערך כמה וכמה ליטושים אחרונים בתלמוד הבבלי (ועל כן יש המשערים שהשם "תוספאה" מסמל תוספת או השלמה).
רבי יהודה הנשיא, חכם מבריק ואדוק, ירש את הנשיאות מאביו, רבן שמעון בן גמליאל, והיה דמות מפתח בהיסטוריה היהודית. הוא המשיך לפעול לטובת ריכוז סמכותו של הנשיא. עושרו הרב והכבוד הגדול שרחשו לו היהודים הרשימו גם את הרומאים, ואלה הכירו בנשיאותו והידיינו איתו. עם זאת, ההישג הגדול ביותר שלו היה עריכת ההלכה היהודית במשנה וחתימתה.
רבי אבא עלה לארץ ישראל מבבל אך לא מייד זכה בה להכרה. התעשר מעסקי המשי ולבסוף זכה להערכה גדולה גם כתלמיד חכם, עד שבשלב מסוים כונה "רבותינו שבארץ ישראל". היה תלמידו של רב אמי וטיפח תלמידים רבים, ביניהם רב ספרא.
רבי אושעיא היה תלמיד מובהק של רבי חייא ונודע בהעברה ברורה של הברייתות של רבו. שימש בתפקיד חשוב בסנהדרין של רבי יהודה נשיאה. לאחר שזה מת, עמד רבי אושעיא בראש ישיבה עצמאית בקיסריה, ורבי יוחנן נמנה עם תלמידיו.
רבי אחי (אחאי) בר אושעיא חי בתקופתו של רבי יהודה הנשיא ונודע באדיקותו. לימד בארץ ישראל אך עמד בקשר עם יהדות בבל. בסופו של דבר עבר לבבל והיה לאחד ממנהיגי רבנות בבל.
רבי אליעזר בן הורקנוס נחשב לתלמידו המזהיר של רבן יוחנן בן זכאי ואף על פי כן היה דמות שנויה במחלוקת. הוא עזב את משפחתו העשירה אך חסרת הרקע בלימוד תורה כדי ללמוד תורה במצב של עוני, והתקדם עד שעמד בראש ישיבה בלוד. מאחר שיחסו לתורה היה שמרני ביותר, בחלוף השנים נידו אותו עמיתיו .
רבי אליעזר בן יעקב (השני) היה מאחרוני תלמידי רבי עקיבא וממוריו של רבי מאיר. עמד בראש בית מדרש שכונה במקורות "בית ר' אליעזר בן יעקב", שלעיתים קרובות מצוטט כחולק על "בית ר' ישמעאל".
רבי אלעזר בן עזריה היה מחכמי יבנה בתקופתו של רבן גמליאל. כאשר השעתה הדיחה הסנהדרין את רבן גמליאל, מונה רבי אלעזר כמחליפו. נוסף על חכמתו בתורה, נודע גם בעושרו המופלג ובנדיבותו.
רבי אלעזר בן ערך היה מתלמידיו המובהקים של רבי יוחנן בן זכאי ונודע בזכות עצותיו הטובות. הואיל ולא הצטרף לחכמי יבנה, שכח את רוב תלמודו אך החזיר לעצמו את הידע שצבר בזכות תפילותיהם של חבריו החכמים.
רבי אלעזר בן פדת למד עם רב לפני שעלה ארצה מבבל. בארץ ישראל למד עם רבי חייא והיה לאחד החכמים הבולטים בבית מדרשו. אף על פי שלעיתים חלק על רבי יוחנן, היו בין השניים גם שיתופי פעולה. רבי אלעזר עמד בראש הישיבה בטבריה לאחר מותו של רבי יוחנן.
רבי אלעזר (אליעזר) ברבי צדוק, בנו של החסיד רבי צדוק, היה תלמיד חכם ושותף עסקי של אבא שאול. התגורר בירושלים בתקופה שלפני חורבן הבית ובמהלכו, ולאחר החורבן בילה רבות בחצרו של רבן גמליאל דיבנה. רבים מדבריו מבוססים על זיכרונותיו מן התקופה ההיא.
רבי אלעזר בן שמוע למד עם כמה חכמים, אך רבו המובהק היה רבי עקיבא. הוא שהה עם רבי עקיבא גם כאשר זה נידון למיתה. לאחר הוצאתו להורג של רבי עקיבא עזב את ארץ ישראל אך שב לגליל כדי להקים שם ישיבה. עם תלמידיו נמנה רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה. מסופר שרבי אלעזר חי עד הגיל המופלג מאה וחמש , אך גם הוא הוצא להורג על ידי הרומאים.
רבי אלעזר ברבי שמעון ברח מהשלטון הרומי ובמשך שנים רבות התחבא במערה עם אביו הנודע, רבי שמעון בר יוחאי, ושם למדו תורה יחדיו. אף שנשאר חכם ואדוק, הוא מונה ללוכד גנבים מטעם הרומאים ובעקבות זאת נפגעה תדמיתו בקרב כמה מחבריו החכמים.
רבי אלעזר המודעי היה תלמידו של רבן גמליאל ודרשן יוצא דופן של דור ההמשך. הוא היה דודו של בר כוכבא, אך התנגד למרד ברומאים שהלה הנהיג. הרומאים ניצלו את היריבות ויצרו קנוניה שהביאה לידי מותו של רבי אלעזר בידי אחיינו.
רבי זירא היה תלמידו של רבי יהודה בר יחזקאל בבבל. הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל והתענה מאה תעניות כדי שיהיה ראוי לכך. כשעלה ארצה, למד עם רבי אלעזר בן פדת ועם רבי אבהו והיה מוכר כאחד מ"חסידי בבל".
רבי חייא גדל בבבל, עלה לארץ ישראל כדי ללמוד עם רבי יהודה הנשיא והיה לגדול התלמידים בבית מדרשו. הוא היה דמות מפתח בקיבוץ הברייתא והתוספתא ובעריכתן ועמד בראש ישיבה בטבריה. נודע בחוכמתו ובצדקותו, ונאמר עליו שכל תפילותיו נענו.
(רב) חייא בר יוסף היה תלמידו של רב. היה מוסר את דבריו של רב לשמואל ומעביר בחזרה את תגובות שמואל. כשרב נפטר, עבר ללמוד אצל שמואל. לאחר מכן עלה לארץ ישראל, שם לימד ולמד עם רבי יוחנן והמשיך למסור את דברי רב.
רבי חמא בר ביסא היה חכם ידוע בתקופתו של רבי יהודה הנשיא. חי בריחוק ממשפחתו במשך שתים־עשרה שנה, שבמהלכן למד תורה. אף על פי כן הצליח לגרום לבנו ללכת בדרכו, כפי שהוא עצמו הלך בעקבות אביו.
רבי חנינא בן דוסא חי בתקופה לפני ואחרי חורבן בית המקדש. נודע בצדקותו, באמונתו ובכוח התפילה שלו. גדולי החכמים פנו אליו וביקשו שיתפלל עבורם. הוא חי בעוני מחפיר וחווה ניסים רבים על בשרו ועל בני משפחתו.
רבי חנינא בר חמא עלה מבבל לארץ ישראל כדי ללמוד עם רבי יהודה הנשיא. עד מהרה הוכר כתלמיד חכם יוצא מן הכלל, אך דרכיו התמהוניות גרמו לאחרים להתרחק ממנו. בשל כך דחה רבי יהודה הנשיא את מינויו לתקופה מסוימת. אף על פי כן בסופו של דבר עמד בראשות הישיבה בציפורי.
רבי חנינא, סגן הכוהנים, היה תנא ידוע בתקופתו של רבן שמעון בן גמליאל. בתור כוהן היה מעורב בקביעת ההלכות הנוגעות לכוהנים במקדש ובשימורן. נחשב אחד מעשרת הרוגי מלכות שהוצאו להורג על ידי הרומאים.
רבי חנניה בן תרדיון למד אצל רבי יוסי בן קיסמא עד שרבו הזהירו שלימוד זה עלול להיחשב מרד בשלטון הרומאי. לאחר שהרומאים תפסו אותו ואת רבי אלעזר בן פרטא, הוא חזה שרבי אלעזר יינצל בזכות עיסוקו בתורה ובגמילות חסדים, בעוד הוא עצמו עסק רק בתורה. רבי חנניה היה אביה של ברוריה, אשתו של רבי מאיר.
רבי חנניה בן חכינאי היה תלמיד בולט של רבי טרפון ושל רבי עקיבא. הוא נודע במסירותו ללימודיו ובידע הנרחב שלו בתורת הסוד. הוא הוצא להורג בידי הרומאים והיה אחד מעשרת הרוגי מלכות.
רבי חנניא בן עקביא, בן דורו של רבי מאיר, הראה עצמאות גדולה בדרכו ההלכתית, כפי שעשה גם אביו. שיטתו העצמאית שימשה אותו כשהיה רבה של טבריה, כדי להקל על אנשי העיר.
רבי טרפון, כוהן שחי בתקופת חורבן בית המקדש, המשיך להנהיג אכילת מעשרות גם לאחר החורבן. הוא היה חכם גדול ובר־פלוגתא של רבי עקיבא אך גם ידידו ובעל בריתו. נודע בהתנגדותו החריפה לנצרות הקדומה.
רבי יאשיה היה תלמידו של רבי ישמעאל בן אלישע ולעיתים קרובות מוזכר במחלוקות עם רבי יונתן. מאחר שהוא מוזכר מלמד בישיבה של רבי יהודה בן בתירא בצפון בבל, משוער שעזב את ארץ ישראל בתקופת רדיפות אדריאנוס.
רבי יהודה בר אלעאי, המצוטט קרוב לשלושת אלפים פעמים בספרות התלמודית, היה אחד התנאים הפוריים ביותר בתקופת המשנה. למד עם חכמים רבים, אך רבו המובהק היה רבי טרפון. בשל מתינותו ביחסו לרומאים, הם קבעו שהוא יהיה ראשון הדוברים בכל כינוס רבני.
רבי יהודה בן בבא היה תנא חשוב שחי בתקופתו של רבי עקיבא. נודע בחסידותו יוצאת הדופן עד כדי כך שכאשר מוזכר בתלמוד סתם "חסיד", משערים שמדובר בו. הוא התנגד לחוקים הרומאיים שאסר על הסמכת רבנים והסמיך תלמידים במקום מחבוא בהרים. לאחר שנתפס במעשה זה, הוצא להורג על ידי הרומאים.
הזוג השלישי, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, כיהנו בתקופה הסוערת של שלטון אלכסנדר ינאי. אף ששמעון היה גיסו של ינאי, הוא נאלץ להסתתר בשיאה של רדיפת הפרושים על ידי ינאי, ויהודה ברח למצרים. למרות זאת הצליח שמעון להשיג שליטה על הסנהדרין במקום הצדוקים.
רבי יהודה נשיאה הראשון היה הנשיא האחרון שהיה הן ראש הסנהדרין והן מנהיג הקהילה היהודית בארץ ישראל. הוא היה נכדו של רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, ובנו של רבן גמליאל השלישי. התגלה כמנהיג חזק בתקופה קשה ליהודים. בשל חוסר האמון באריסטוקרטיה ובמוסד הסנהדרין נאלץ לעיתים קרובות להתמודד עם אתגרים פנימיים.
רבי יהודה נשיאה השני היה נכדו של רבי יהודה נשיאה הראשון. למד עם רבי יוחנן והסתמך עליו ועל רבי אמי ברבות מפסיקותיו. בתקופה של דעיכה בלימוד התורה עמל לקידום הלימוד.
רבי יהושע בן לוי נודע בחסידותו ובגדולתו בתורה ומצוטט לעיתים קרובות בתלמוד. הוא היה בן דורו של רבי חייא וראש הישיבה בלוד. בין היתר נודע ביכולתו לתקשר עם אליהו הנביא ולנהל משא ומתן עם מלאך המוות.
יש סוברים שרבי יהושע בן קרחה היה בנו של רבי עקיבא. הוא היה תנא וחכם בעל שיעור קומה, ואלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, נמנה עם תלמידיו. כאשר נשאל כיצד האריך ימים, ענה, "מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע".
רבי יוחנן למד עם רבי יהודה הנשיא והיה למנהיג הבא אחרי מותו. עמד בראש הסנהדרין בטבריה והכין את היסודות לתלמוד הירושלמי. יופיו החריג, חריפותו וסבלו האישי עשו אותו למורה שובה אך מאיים. בשל אישיותו ותלמודו המעולה, לא עבר מרכז לימוד התורה לבבל במשך חייו.
רבי יוחנן היה תלמידו של רבי יהושע. מופיע בתלמוד רק לעיתים רחוקות, ורבים ממאמריו מייצגים דעת מיעוט בעניינים הנוגעים לנשים. לדוגמה, הוא סבר שמצוות פרו ורבו חלה גם על נשים.
רבי יונה, תלמידו של רבי ירמיה, התמנה לראש הישיבה בטבריה. ככל הנראה היה חבר קרוב של רבי יוסי בר זבידא, שכן כאשר שמע על מות בנו של רבי יוסי, גזר על עצמו תענית.
רבי יונתן בן יוסף היה תלמיד מסור של רבי ישמעאל אך בחלוף הזמן הושפע גם מגישתו של רבי עקיבא. נודע באהבתו הגדולה למצווה לחיות בארץ ישראל על אף הקושי הגדול לחיות בה באותה תקופה.
רבי יוסי בן חלפתא למד אצל חכמים רבים אך היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא. שימר מסורות רבות מבית אביו ושימש כסמכות להעברתן לבני דורו הצעירים. מיוחס לו החיבור "סדר עולם", המפרט את סדר הדורות ומאורעות היסטוריים לפי המסורת.
רבי יוסי בן המשולם היה חבר מרכזי ב"קהלא קדישא דבירושלים", קבוצת חכמים שחבריה חילקו את זמנם בין לימוד תורה למלאכה. חבר חשוב נוסף בקבוצה זו היה חברו ללימוד של רבי יוסי, רבי שמעון בן מנסיא.
רבי יוסי בר זבידא היה לאורך שנים חבר ושותף לעסקים של רבי יונה. הוא מצוטט רבות עם רבי יוסי בר אבין. יש המשערים כי כאשר מופיע בתלמוד הירושלמי "רבי יוסי", הכוונה היא אליו.
רבי ינאי היה תלמידו המובהק של רבי חייא והשיא את בתו לבנו של רבי חייא. כאדם עשיר תמך בכמה מתלמידיו הרבים בכך שאפשר להם לעבוד בשדותיו. הוא היה מורה שופע וחיבר תפילות.
רבי יעקב בר אידי התגורר בצור ונחשב מומחה גדול בהלכה, עד כדי כך שנשלחו אליו שאלות בהלכה למרות מיקומו המרוחק. היה תלמיד של רבי יהושע בן לוי ושל רבי יוחנן.
רבי יצחק נפחא היה תלמיד של רבי יוחנן. כאשר העביר רבי יוחנן את ישיבתו לקיסריה, עבר רבי יצחק להתגורר בבבל, אך כעבור זמן שב והצטרף אל עמיתיו. הוא היה סמכות ידועה הן בהלכה והן בענייני מדרש.
רבי ישמעאל היה ראש בית מדרש ובר־פלוגתא של רבי עקיבא בתקופת רדיפות הרומאים. לתלמודו הייתה השפעה ניכרת על התפתחות ההלכה והמחשבה היהודית. לימוד ידוע במיוחד שלו הוא פירוט י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.
רבי לוי חי בתקופתו של רבי יוחנן. בתחילה לא זכה לתשומת לב רבה, אך בחלוף הזמן היה לדובר קבוע בבית מדרשו של רבי יוחנן והדהים את התלמידים בדרשותיו העמוקות.
רבי מאיר היה חכם יוצא דופן שלמד עם אלישע בן אבויה, עם רבי ישמעאל ועם רבי עקיבא. התמנה לאב בין הדין באושא, עד שהסתכסך עם רבן שמעון בן גמליאל. לאחר מכן יצא מן הארץ ולא שב אליה. מסופר שחווה ניסים רבים.
רבי מנא (השני), בנו של רבי יונה, נעשה חכם מכובד בזכות עצמו ומונה לראש ישיבת ציפורי. אף על פי כן לא נמנע התלמוד מלציין שהתמודד עם קשיים אישיים שלא הצליח לפתור.
אף על פי שייתכן שרבי נהוראי הוא כינוי לאחד החכמים האחרים, אמירות רבות מובאות בשם זה. רבות מן האמירות בשמו הן דרשות, וחלקן מובאות בהקשר של שיחותיו עם אליהו הנביא.
רבי נתן היה חכם בבלי עם כבוד גדול לארץ ישראל. כאשר עלה לארץ, התמנה לאב בית הדין תחת רבן שמעון בן גמליאל והמשיך בתפקידו גם תחת נשיאותו של רבי יהודה הנשיא. נודע בלימודו הפורה והחריף, ומיוחס לו החיבור "אבות דרבי נתן", יצירה מוסרית־דרשנית המבוססת על פרקי אבות.
רבי אלעאי (השני) למד אצל רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש והיו לו תלמידים רבים. אחד מהם, רבין, הביא איתו לבבל את דבריו של רבי אלעאי, ולכן שמו נזכר בתדירות גבוהה יחסית הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי. בין השאר מצוינת דבקותו הקפדנית בהלכה, בייחוד בענייני שבת.
רבי עקיבא היה תלמידם של רבי טרפון, רבי אליעזר, ורבי יהושע, אך עד מהרה היה לשווה בין רבותיו. הוא נולד למשפחה פשוטה של גרים והתחיל ללמוד בגיל ארבעים בעקבות הפצרותיה של אשתו רחל. בשיא תהילתו נמנו 24,000 איש על תלמידיו. תלמידים אלה מתו במגפה, ולכן תורתו העשירה הועברה על ידי מספר מצומצם של תלמידים שלימד מאוחר יותר. לנוכח רדיפות הרומאים תמך במרד בר כוכבא, ובסופו של דבר הוצא להורג והיה אחד מעשרת הרוגי המלכות.
רבי פנחס היה חתנו של רבי שמעון בר יוחאי וחי בתקופתו של רבי יהודה הנשיא. נודע באדיקותו בייחוד בתחום המעשרות, ומסופר שאפילו חמורו היה מחמיר בהן. לימים הונצחה חסידתו הגדולה על ידי רבי משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים.
רבי צדוק היה תנא בולט בתקופת רבן יוחנן בן זכאי. נודע בעיקר בעקבות תענית של ארבעים שנה שנועדה למנוע את חורבן בית המקדש. הוא הבריא הודות לרופא רומאי שהושג במשא ומתן על ידי רבן יוחנן.
רבי שמלאי עלה מבבל לארץ ישראל והתיישב בלוד, אך מאוחר יותר עבר לגליל, שימש שם כחבר בסנהדרין והיה לחכם חשוב בחצרו של רבי יהודה הנשיא. נודע בפולמוסים שקיים עם הנוצרים ובדרשותיו.
רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניה למד אצל רבי שמעון בר יוחאי והיה חכם מוערך מאוד בתקופת רבי יהודה הנשיא. באחד הסיפורים עליו מתואר כיצד הצליח להחזיר בתשובה את בנו של רבי אלעזר ברבי שמעון שסטה מן הדרך.
רבי שמעון בן חלפתא היה בן למשפחה נודעת ולמד בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. הוא פיתח ידידות אמיצה עם שמעון, בנו של רבי יהודה, ועם רבי חייא, התלמיד המוביל בבית המדרש. על אף הייחוס המשפחתי שלו הוא חי בצמצום, עד שקיבל סיוע מרבי חייא.
רבי שמעון בן לקיש למד תורה בצעירותו ולאחר מכן הצטרף לחבורת שודדים. רבי יוחנן הכיר בפוטנציאל שלו ושכנע אותו ללמוד תורה, והשניים למדו יחד במשך שנים רבות, עד שהגיע ריש לקיש למדרגתו של רבי יוחנן. עם זאת מחלוקת ביניהם הביאה לידי מותו בטרם עת של ריש לקיש.
רבי שמעון ברבי היה בנו הצעיר של רבי יהודה הנשיא. אף שהיה בקיא יותר מאחיו הגדול, החליט אביהם להוריש את תפקידו לאחיו שבלט ביראת השמיים שלו. רבי שמעון נודע באישיות יוצאת מן הכלל ומונה ל"חכם" (ראש) של הישיבה.
רבי שמעון בר יוחאי היה תלמידו של רבי עקיבא ותנא מרכזי בדור שאחריו. נודע בעיקר בעיסוקו בתורת הסוד והותיר אחריו מורשת חשובה בחיבור "ספר הזוהר" המיוחס לו. בשל התנגדותו התקיפה לרומאים (ולנוכרים באופן כללי) נאלצו הוא ובנו להסתתר במערה במשך שלוש־עשרה שנים, ושהות זו חידדה את סגפנותו ואת התעסקותו בתורת הנסתר.
רבין (בתלמוד הירושלמי נזכר בדרך כלל בשם רבי בון) שגדל יתום למד אצל רבי אלעאי, רבי אבהו ורבנים נוספים. הוא היה אחד מן הרבנים שהביאו את תורת ארץ ישראל לבבל. אף שהשתקע בבבל וזכה להערכה רבה בקרב עמיתיו, חזר לארץ ישראל לקראת סוף ימיו.
רבינא היה שותפו העיקרי של רב אשי באיסוף ובעריכת התלמוד הבבלי. אף שהיה מבוגר מרב אשי, ראה בו מורה ורב. את ראשית דרכו בלימוד תורה עשה אצל רבא, והוא מצטט אותו לעיתים קרובות. עמד בראש ישיבה במשך תקופה קצרה בלבד, אך לימד הרבה במהלך מסעותיו. נודע בחמלה מופלגת כלפי האחר.
רבינא (השני) בר הונא התייתם מאביו בילדותו וגדל אצל רבינא (הראשון). היה חברו של מר בר רב אשי ולזמן קצר כיהן כראש ישיבת סורא. מותו נחשב לסופה של תקופת האמוראים – רבני התלמוד.
רבן גמליאל הזקן, בנו הבכור של רבי יהודה הנשיא, שימש כנשיא אחרי אביו. אף שנפטר רק כמה שנים לאחר שנתמנה לנשיא, הנהיג מגמה שהחלישה את התפקיד, בכך שמינה שני חכמים נוספים לתפקידים של אב בית הדין ונשיא.
רבן גמליאל היה בנו של רבן שמעון בן גמליאל. הוא היה נחוש לרכז ולהעצים את כוח הסנהדרין ביבנה כדי למנוע את התפוררות העם היהודי לאחר חורבן בית המקדש, בשאיפה להנחות ולנתב את התסיסה האינטלקטואלית בזמנו. כמה מעמיתיו הבולטים התנגדו למאמציו, והוא אף הושעה מהנשיאות למשך תקופה מסוימת.
רבן גמליאל התמנה לנשיא זמן קצר אחרי מות הלל וסמוך לחורבן בית המקדש. בחלק מתקופת כהונתו זכו היהודים להפוגה מבעיות עם השלטון, לאחר שאגריפס, מלך יהודה התיידד עם רבן גמליאל ולמד אצלו. תחת ידו יצאו הקלות רבות בהלכה, והוא ככל הנראה היה האחראי להעברת הסנהדרין מירושלים ליבנה.
רבן יוחנן היה תנא ומנהיג בולט שניהל את המעבר הרגיש של העם היהודי למציאות שאחרי חורבן בית המקדש. בתור נשיא הוא ניהל משא ומתן עם הרומאים אבל לא הצליח לשכנע את הקנאים, וכשל זה הוביל לחורבן ירושלים. רבן יוחנן נמלט מן החורבן ובנה מחדש את החיים היהודיים ביבנה, ובכלל זה תיקן תקנות זכר למקדש.
רבן שמעון ירש את הנשיאות מאביו, רבן גמליאל, מתקופת מלחמות היהודים ועד חורבן בית המקדש. הוא המשיך בתהליך הליברליזציה של ההלכה בשל הקשיים ההולכים וגוברים באותה העת. אחת המטרות של פסיקות מקילות אלה הייתה הפחתת הנטל הכלכלי, למשל על ידי קבורה בתכריכים פשוטים.
רבן שמעון, בנו של רבן גמליאל, נמלט מהרדיפות של הדריאנוס בארץ ישראל, ועזיבתו הביאה לידי פגיעה במוסד הנשיאות. עם מותו של הדריאנוס וההקלה ברדיפות, חזר להנהיג את הסנהדרין בעיר אושא. כמו אביו, גם הוא פעל למען ביסוס מעמד הסנהדרין ולמען שמירה על תקנות וגזרות זכר למקדש.
רמי בר חמא למד יחד עם רבא אצל רב חסדא ונשא את בת רבו לאישה. לאחר שנפטר בטרם עת, נישא לה רבא. נודע בחשיבה חריפה במיוחד, תכונה שלפעמים הובילה אותו להחלטות נמהרות.
שמאי שימש כאב בית הדין בצד הלל הנשיא והיה גם בר-פלוגתא שלו. למד עם שמעיה ואבטליון וגונן באדיקות ובדייקנות על המסורת. תלמידיו הרבים נודעו בחדותם בשנינותם, שגברה על תלמידי הלל.
שמואל עלה לארץ ישראל מבבל כדי ללמוד עם רבי יהודה הנשיא. הוא שב לבבל לפני שובו של רב, וכן חי הרבה אחריו, ושם ייסד את ישיבת נהרדעא וביסס אותה כמרכז התורני המוביל בבבל. נוסף על גדולתו בתורה, נודע בהיותו אסטרונום ורופא ובקשרי הכבוד שהיו לו עם המלך הפרסי שאפור הראשון.
שמואל הקטן היה תנא שנודע בזכות ענוותנותו המופלגת ודאגתו לזולת. על כן נבחר לכתוב את הברכה שנוספה לתפילת העמידה, הקוראת להשמיד את האויבים המסכנים את עם ישראל.
הזוג השלישי, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, כיהנו בתקופה הסוערת של שלטון אלכסנדר ינאי. אף ששמעון היה גיסו של ינאי, הוא נאלץ להסתתר בשיאה של רדיפת הפרושים על ידי ינאי, ויהודה ברח למצרים. למרות זאת הצליח שמעון להשיג שליטה על הסנהדרין במקום הצדוקים.
דפי הנושא מציגים מקורות נבחרים מארון הספרים היהודי עבור אלפי נושאים. ניתן לדפדף לפי קטגוריה או לחפש לפי נושא ספציפי, ובסרגל הצד מוצגים הנושאים הפופולריים ביותר ואלה הקשורים אליהם. הקליקו ושוטטו בין הנושאים השונים כדי ללמוד עוד.
בעזרת התרומה שלכם נוכל להוסיף מקורות, תרגומים, לפתח כלים חדשים ללימוד ולשמור על גישה חופשית ללימוד תורה, בכל מקום ובכל זמן. הקדישו יום לימוד
We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור