(יח) וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃
(18) Make two cherubim of gold—make them of hammered work—at the two ends of the cover.
(א) היא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה. והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי שלש מצות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. וכבר בארנו שזה הכלל כולל מינים רבים שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש, וכבר ייחד הצווי בכל חלק וחלק. אמנם אמרו במזבח מזבח אדמה תעשה לי שיחשב בזה שהיא מצוה בפני עצמה חוץ ממצות מקדש. הענין בו כמו שאספר לך אמנם פשטיה דקרא הנה הוא מבואר כי הוא מדבר בשעת היתר הבמות שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו. וכבר אמרו כי ענין זה הוא שצוה לבנות מזבח שיהא מחובר בארץ ושלא יהיה נעתק ומטלטל כמו שהיה במדבר. והוא אמרם במכילתא דרבי ישמעאל בפירוש זה הפסוק כשתכנס לארץ עשה לי מזבח מחובר באדמה. וכאשר היה הדבר כן הנה זה הצווי נוהג לדורות ויהיה מחלקי המקדש, רוצה לומר שיבנה מזבח אבנים בהכרח. ובמכילתא אמרו בפירוש ואם מזבח אבנים תעשה לי רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה האחד מהם ואם מזבח אבנים, אמרו ואם מזבח אבנים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר אבנים שלמות תבנה וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בכללה כלומר בנין בית המקדש ותארו ובנין המזבח והיא מבכת מחוברת לזו והיא מסכת מדות. וכן התבאר תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקום הנחתם מן ההיכל בגמרא מנחות ויומא. (תרומה, עבודה, בית הבחירה פ"א):
(1) The twentieth commandment is that we're commanded to build a Beit Ha-Behira for [Divine] service, in it will be sacrifices and an eternal burning of fire and to it will be the travel and pilgrimage on the festivals and gatherings every year. This is what the Torah said "make for me a Temple."
(א) כרבים. דְּמוּת פַּרְצוּף תִּינוֹק לָהֶם:
(1) כרבים CHERUBIM — They had the form of a child’s face (Sukkah 5a).
(ב) מקשה תעשה. שֶׁלֹּא תַעֲשֵׂם בִּפְנֵי עַצְמָם וּתְחַבְּרֵם בְּרָאשֵׁי הַכַּפֹּרֶת לְאַחַר עֲשִׂיָּתָם כְּמַעֲשֵׂה צוֹרְפִים שֶׁקּוֹרִין שולד"יר בְּלַעַז, אֶלָּא הַטֵּל זָהָב הַרְבֵּה בִּתְחִלַּת עֲשִׂיַּת הַכַּפֹּרֶת, וְהַכֵּה בְּפַטִּישׁ וּבְקֻרְנָס בָּאֶמְצַע, וְרָאשִׁין בּוֹלְטִין לְמַעְלָה, וְצַיֵּר הַכְּרוּבִים בִּבְלִיטַת קְצוֹתָיו:
(2) מקשה תעשה OF BEATEN WORK SHALT THOU MAKE [THEM] — i. e. thou shalt not make them separately (apart from the actual lid) and join them to the ends of the lid after they have been made, like goldsmith’s work which is called in old French souder (English solder) — but lay down a large mass of gold (lit., much gold) when thou beginnest to make the lid and beat upon the middle part of it (the gold) with a hammer or with a mallet, so that its ends will project upward (stand out in relief), and then shape the cherubim out of the projecting edges.
(ג) מקשה. בטדי"ץ בְּלַעַז, כְּמוֹ דָּא לְדָא נָקְשָׁן (דניאל ה'):
(3) מקשה batediz (beaten work) in old French Similarly we have (Daniel 5:6) “and his knees knocked (נקשן) one against another”.
(ד) קצות הכפרת. רָאשֵׁי הַכַּפֹּרֶת:
(4) קצות הכפרת means THE EXTREMITIES OF THE COVER.
(א) כרבים - עופות, כדכתיב: (יחזקאל כח) את כרוב ממשח הסוכך. עוף גדול בעל כנפים. וחכמים פירשו: פני תינוק.
(1) כרובים. Birds. (shapes of) We base this on Ezekiel 28,14 את כרוב ממשח הסוכך, “as a cherub with protective outstretched wings.” (compare Rashi) It is a large bird. Our sages (Sukkah 5) understand the word to mean “having the faces of young children, toddlers.”
(ב) מקשה - מעובי זהב הכפורת הקשו בקורנס, להבליט ממנו כרוב ולא נתחבר שם.
(2) מקשה, hammered out of the thickness of the lid, i.e. the whole was a single chunk
(א) לא תעשה לך פסל וכל תמונה. אחר שהזהיר לא יהיה לך במחשבה הזהיר על המעשה שלא לעשות תמונתם כי אולי יחשוב שהוא עושה בזה חפץ הש"י ואינו עובר על רצונו כלל אם הוא עושה צורת האמצעי שהטובה באה על ידו כדי להיות זכרון לנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לישראל ע"י הסבה ההיא או ע"י האמצעי ההוא מפני שיאמר והלא כמה מצות יש בתורה שהן לזכרון דבר כענין הסוכה שנאמר (ויקרא כ״ג:מ״ב) בסכות תשבו שבעת ימים וסמך לו למען ידעו דורותיכם כי בסכות, וכן אכילת הפסח על שם שפסח המקום וכן המצה על שם שנגאלו ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ אף הוא יחשוב לעשות הפסל ההוא או התמונה ההיא לזכרון המצוה המעידה על שרש דבר באלהותו של הקב"ה וביכלתו, ועל כן באה התורה ואסרה לעשות שום פסל ותמונה אפילו אמצעי שאם יעשה כן סופו שישתחוה לו ואחר ההשתחויה יבא לעבדו, כענין שכתוב (תהילים א׳:א׳) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, ודרשו רז"ל מאחר שלא הלך היכן עמד ומאחר שלא עמד היכן ישב, אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר (משלי ט׳:י״ב) ולצת לבדך תשא אחרון אחרון חמור והנה הוא נמנה עם כת לצים שאינם מקבלים פני השכינה וכענין שכתוב (ישעיהו כ״ח:כ״ב) ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם וכן בכאן אמר לא יהיה לך לא תעשה לך לא תשתחוה להם ולא תעבדם, שאם עשה סופו להשתחוות ואם השתחוה סופו לעבוד ואחרון אחרון חמור. ומה שאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה ואחרי כן צוה במעשה כרובים הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
(1) לא תעשה לך פסל וכל תמונה, “do not make for yourself a molten image or any likeness, etc.” After G’d had warned against believing (sin in thought) in any force competing with G’d as the only Divine Force, the Torah now adds the prohibition of constructing (sinning in deed) such a substitute for Him. A person might have thought in all innocence that painting or making three-dimensional replicas of phenomena which G’d had created would be acceptable to G’d as a reminder, for instance, of miracles G’d had performed for His people. These phenomena had been used by G’d as instruments to help the Jewish people, after all.
A major reason why it seems reasonable for people to make such images as reminders of the miracles G’d had performed are certain ceremonial laws such as the offering and eating of the Passover lamb, the bitter herbs, the unleavened bread, all intended to ensure that the memory of that event would not be forgotten. The commandment to make and dwell in huts on Tabernacles specifically instructs us to thereby remember the fact that the Israelites dwelled in huts during their wandering in the desert. Seeing that a Jew might want to make for himself a visible memento to remind him of his faith, the Torah had to legislate that he must not do so as once he would do so he would, in due course, substitute the symbol for the real thing and begin to worship the symbol. Such idolatry would commence with relatively innocent obeisance, such as bowing down to the symbol; ultimately it would result in properly serving such symbols. This is why the psalmist (Psalms 1,1) says: “happy the man who did not walk (following) the counsel of the wicked, or did not stand still when encountering the path of the sinners, or sit in the company of the insolent.” On this verse our sages (Avodah Zarah 18) ask: “seeing he did not follow (walk with) the wicked, how would he stand? Seeing that he did not stand, how could he sit?” What David meant to warn us of is that once one walks with the sinners, one will also stand with them and eventually one will sit with the scoffers, i.e. keep regular company with them. In order to avoid this from happening one must not even go for a brief walk with them. Once a person becomes a scoffer he will qualify for what Solomon termed: “if you scoff you bear it alone” (Proverbs 9,12). People who have sunk to that level will not be welcomed by the Shechinah. In our verse the Torah also staggers the description of the danger of idolatry; first you must avoid putting faith in any phenomena besides G’d; next you must not construct something which could become an idol; third, you must watch out that you will not prostrate yourself to an idol. The Torah commences with the relatively mild sin describing how it will lead to the most serious kind of sin.
This leads us to the apparent contradiction of the construction of the commandment in Exodus 25,18 to construct two golden cherubs, which sounds as if “the same mouth which prohibited making molten images permits them” (Ketuvot 22) in a different context. [G’d is the only One who knows when to allow or even order the making of symbols. Seeing He allows in one context He must have His reasons for prohibiting it in other contexts. Ed.]
A major reason why it seems reasonable for people to make such images as reminders of the miracles G’d had performed are certain ceremonial laws such as the offering and eating of the Passover lamb, the bitter herbs, the unleavened bread, all intended to ensure that the memory of that event would not be forgotten. The commandment to make and dwell in huts on Tabernacles specifically instructs us to thereby remember the fact that the Israelites dwelled in huts during their wandering in the desert. Seeing that a Jew might want to make for himself a visible memento to remind him of his faith, the Torah had to legislate that he must not do so as once he would do so he would, in due course, substitute the symbol for the real thing and begin to worship the symbol. Such idolatry would commence with relatively innocent obeisance, such as bowing down to the symbol; ultimately it would result in properly serving such symbols. This is why the psalmist (Psalms 1,1) says: “happy the man who did not walk (following) the counsel of the wicked, or did not stand still when encountering the path of the sinners, or sit in the company of the insolent.” On this verse our sages (Avodah Zarah 18) ask: “seeing he did not follow (walk with) the wicked, how would he stand? Seeing that he did not stand, how could he sit?” What David meant to warn us of is that once one walks with the sinners, one will also stand with them and eventually one will sit with the scoffers, i.e. keep regular company with them. In order to avoid this from happening one must not even go for a brief walk with them. Once a person becomes a scoffer he will qualify for what Solomon termed: “if you scoff you bear it alone” (Proverbs 9,12). People who have sunk to that level will not be welcomed by the Shechinah. In our verse the Torah also staggers the description of the danger of idolatry; first you must avoid putting faith in any phenomena besides G’d; next you must not construct something which could become an idol; third, you must watch out that you will not prostrate yourself to an idol. The Torah commences with the relatively mild sin describing how it will lead to the most serious kind of sin.
This leads us to the apparent contradiction of the construction of the commandment in Exodus 25,18 to construct two golden cherubs, which sounds as if “the same mouth which prohibited making molten images permits them” (Ketuvot 22) in a different context. [G’d is the only One who knows when to allow or even order the making of symbols. Seeing He allows in one context He must have His reasons for prohibiting it in other contexts. Ed.]
(א) אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר. ע"ד הפשט יאמר הכתוב בשם הזה אני רוצה להקרא לעולם שיזכירוני בכל הדורות ויאמרו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, תוספת הוא"ו דרך הכתובים כן כמו (שמות כ״ח:י״ח) נופך ספיר ויהלום, וכן בספר מיכה המורשתי (מיכה ו׳:ד׳) ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים.
(1) אלו-הי אברהם, אלו-הי יצחק, ואלו-הי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור, “the G’d of Avraham, the G’d of Yitzchak, and the G’d of Yaakov has sent me to you (with the message) ‘this is My Name forever and this is My remembrance from generation to generation.’” According to the plain meaning of the text G’d informed Moses that the name He mentioned now was the one He wanted to be known by amongst mankind, and this was the name by which He would be remembered throughout the generations. When Jews speak about G’d in their prayers they refer to Him as the G’d of Avraham, the G’d of Yitzchak, etc. The additional letter ו in front of the words ואלו-הי יעקב is something that is customary whenever you enumerate a list of names. We find other examples of this in the sequence of the gem stones in the breastplate of the High Priest, i.e. נופך, ספיר, ויהלום (Exodus 25,18). Another example of such a construction is found in Micah 6,4 ואשלח לפניך את משה, אהרון, ומרים. “I did send before you Moses, Aaron and Miriam.”
(א) ואם ככה את עשה לי. מלת את כנוי למדת הדין, וכן הזכיר ויחר אף ה' מאד, והוא כמו (דברים ה׳:כ״ד) ואת תדבר אלינו, וכן (יחזקאל כ״ח:י״ד) את כרוב ממשח הסוכך, שהוא כנוי אל הכרוב השני הנקרא כבוד כי שני הכרובים הם כבוד ותפארת, וכמו שבארתי בסדר ויקחו לי תרומה. כי בספר תורה שאינו מנוקד יוכל האדם לקרוא ואם ככה את עושה לי, בקמ"ץ תחת השי"ן, כי האותיות כשאינן מנוקדות סובלות כמה כוונות ומתחלקות לכמה ניצוצות, ומפני זה נצטוינו שלא לנקוד ספר תורה כי משמעות כל מלה ומלה לפי הנקוד ואין משמעותה עם הנקוד כי אם ענין אחד, ובלתי נקוד יוכל האדם להבין בה כמה ענינים נפלאים רבים ונכבדים והבן זה, תצטרך אותו בהרבה מקומות, כגון (בראשית כ״ב:י״ב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שיכול האדם לקרוא עתה יִSַעתי בחיר"ק תחת היו"ד והדל"ת בדגש, מלשון (איוב לח) ידעת השחר מקומו, ובאורו עתה הודעתי בעולם במצוה זו שצויתיך ועמדת עליה כי ירא אלהים אתה, וכן (שמות ב׳:ה׳) ותשלח את אמתה ותקחה, שהוא לשון שפחה, ואנו יכולים לקרוא אמתה, מלשון (דברים ג׳:י״א) באמת איש, וכן הבינו אותה רז"ל במדרש שאמרו אשתרבובי אשתרבב, ורבים זולתם.
(1) ואם ככה את עושה לי, ”And if this is how You will deal with me, etc.” The word את in this verse is a reference to the attribute of Justice. Moses refers to the reaction of G’d described in verse 10 where the Torah wrote ויחר אף ה' מאד, that “G’d had become exceedingly angry.” The word את as describing the attribute of Justice is also found in Deut. 5,24 when the people expressed their inability to endure the sound of the voice of G’d. It is also found in Ezekiel 28,14 את כרוב ממשח הסוכך, “You are a great protective cherub.” This is a pseudonym for the second highest ranking angel known as כבוד, his partner being the angel known as תפארת. [compare author’s comment on Exodus 25,18 on the subject of the cherubs. Ed.]
I have already explained that seeing the written text of the Torah does not contain vowels, it is possible to supply the vowel kametz when reading the word עושה with the vowel kametz under the letter ש, so that it sounds as “ossah.” The reason we have been forbidden to write the vowels in the written text of the Torah scroll is to enable a person to understand a variety of meanings in the text which he could not find if he were bound to a specific vowel pattern under or over the consonants.
For instance, in Genesis 22,12 the word ידעתי in the sequence עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, normally translated as “now I know that you are truly G’d-fearing,” would have a different meaning if the letter ד in ידעתי had a dagesh in it. It would become transitive in meaning, i.e. “Avraham made known (to the world) who and what he was in relation to G’d.” Another example where a minor change in vocalization makes a substantial difference in meaning is found in Exodus 2,5 in connection with how the daughter of Pharaoh saved Moses. The conventional reading of the words is ותשלח את אמתה ותקחה, “she dispatched her maid and took it (the basket).” The word אמה then would have the same meaning as the word שפחה. However, one can understand the word אמתה as meaning “her arm” indicating a miraculous lengthening of her arm; this is the way the sages in Sotah 12 understood it as if the letter מ had a dagesh in it. There are numerous such examples throughout the Torah.
I have already explained that seeing the written text of the Torah does not contain vowels, it is possible to supply the vowel kametz when reading the word עושה with the vowel kametz under the letter ש, so that it sounds as “ossah.” The reason we have been forbidden to write the vowels in the written text of the Torah scroll is to enable a person to understand a variety of meanings in the text which he could not find if he were bound to a specific vowel pattern under or over the consonants.
For instance, in Genesis 22,12 the word ידעתי in the sequence עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, normally translated as “now I know that you are truly G’d-fearing,” would have a different meaning if the letter ד in ידעתי had a dagesh in it. It would become transitive in meaning, i.e. “Avraham made known (to the world) who and what he was in relation to G’d.” Another example where a minor change in vocalization makes a substantial difference in meaning is found in Exodus 2,5 in connection with how the daughter of Pharaoh saved Moses. The conventional reading of the words is ותשלח את אמתה ותקחה, “she dispatched her maid and took it (the basket).” The word אמה then would have the same meaning as the word שפחה. However, one can understand the word אמתה as meaning “her arm” indicating a miraculous lengthening of her arm; this is the way the sages in Sotah 12 understood it as if the letter מ had a dagesh in it. There are numerous such examples throughout the Torah.
(א) ועשית שנים כרובים זהב. ע"ד הפשט הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות מלאכים שכשם שנצטוינו באמונת מציאות השי"ת והוא עקר הראשון מעקרי התורה, וכענין שכתוב (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך כן נצטוינו שנאמין מציאות המלאכים והוא העקר השני לפי שהמלאכים הם המשפיעים כח השכל ומשימים הדבור בפי הנביאים במצות השי"ת שאלמלא כן אין נבואה ואם אין נבואה אין תורה, ומפני זה צוה הכתוב מעשה הכרובים להורות על מציאות המלאכים, ומה שהיו שנים ולא אחד כדי שלא תחשוב שהוא צורת האל הנעבד. ואם תאמר יש לך להסתפק בשתי רשויות אין זאת שהרי היו פורשים כנפים למעלה מקבלים שפע כח הבא להם מלמעלה, זהו דעת הרמב"ם ז"ל בענין הכרובים עם קצת לשונו. (ב) ומפני שהכרובים לדעתי הם רמז למציאות המלאכים והמלאכים רבים על כן נוכל לומר לפי זה כי באה מלת כרובים לרמוז על לשון רבים וה' אלהי ישראל עליהם כאמרו (תהילים פ׳:ב׳) יושב הכרובים, ואם כן מלת כרובים מורה שני ענינים לשון רבים ולשון נערים מלשון רביא ולשתי משמעיות הללו תהיה הכ"ף נוספת, וטעם התוספת לפי שאות כ"ף מורה על כסא שהרי שם הכסא נתיסד על אות כ"ף לענין נעלם וכן מורה על כבוד, ויתבאר מזה כי המלאכים כסא כבוד לקבל הכבוד כי כן כתיב (יחזקאל י׳:י״ט) וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה. ועוד נוכל לומר לפי זה כי טעם היות הכרובים עומדים בשליש המשכן וכן בביהמ"ק בשליש הבית כמו שאמרו רז"ל בריש פ"ק דסוכה והוא השליש התחתון, היה זה מפני שהמלאך שלישו של עולם כלומר חלק שלישי מן העולם ולפיכך הונחו בשליש התחתון כדי לבאר שאע"פ שהמלאכים חלק שלישי והעליון הלא הם התחתון אצל העליון הרוכב עליהם מה שאין כן במזוזה שנתונה בשליש העליון לטעם שאכתוב שם בהגיעי שם בעזרת ה' יתברך. (ג) ומה שהזכיר בצווי ועשית שנים כרובים זהב ולא אמר שני בעבור כי שני לשון השויה כמו שני לוחות העדות, שני כבשים, שני השעירים, ולכך הוצרך לומר שנים כי חלוקים הם בענינם זה זכר וזה נקבה, וחזר ואמר מבין שני הכרובים וכן ויעש שני כרובים זהב לרמוז על השוויתם בזהב ובאחדות. (ד) וע"ד הפשט שנים כרובים זכר ונקבה היו להודיע כמה ישראל חביבין לפני הקב"ה כחבת זכר ונקבה, וכן דרשו רז"ל במסכת יומא פרק אמר להם הממונה אמר רב קטינא בשעה שישראל עולים לרגל היו מגלים להם את הפרוכת ומראים להם הכרובים שהם מעורים זה בזה ואומרים ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר עם נקבה, וכן כתיב (מלכים א ז׳:ל״ו) כמער איש ולויות אמר רבה בר שילא כאיש המעורה בלויה שלו. (ה) וצריך שתתבונן במאמרם זה כי היו הכרובים כצורה הזו למשל נמרץ להעיד על הפלגת הדבקות שבין הקב"ה לישראל בלא שום אמצעי, כי הוא יתעלה בדד ינחנו לישראל ואין עמו אל נכר כשאר העו"ג אשר חלק להם שרים של מעלה. והיה אפשר שהיו הכרובים האחד כצורת אדם גדול והשני כצורת ילד קטן כענין שראה יחזקאל פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם, ודרשו רז"ל היינו כרוב היינו אדם אלא אפי רברבי ואפי זוטרי, ויהיה זה להעיד על אהבתו לישראל כאהבת האב לבנו שהיא אהבה חזקה, אבל רצה לעשות משל בדבקות גופני שאין למעלה ממנו שאי אפשר באמצעי והוא יותר חזק כשהוא מנעורים כענין שכתוב (משלי ה׳:י״ח) ושמח מאשת נעוריך, וכל זה כדי שנדע ונשכיל שדבקותו יתעלה עמנו דבקות גדול וחזק בלא שום אמצעי, ולפי שדבקותו יתעלה עם שאר העו"ג אינו אלא ע"י אמצעיים כשרצה להודיענו בתורה שדבקותו עמנו בלא שום אמצעי אי אפשר להודיענו אלא ע"י משל זה בהכרח. (ו) ועוד טעם אחר כדי שנתעורר בתפלותינו ובכל שאר העבודות שלא נשים אמצעי בין הקב"ה ובינינו שמן הטעם הזה הונחה לפני ולפנים במקום השכינה הוא התל שהכל פונים בו לתפלה. (ז) ואם תשכיל בדעת הרמב"ם ז"ל בענין הכרובים תמצא כי הם כנגד הכרובים שראה יחזקאל הנביא ע"ה והם חיות הקדש, ואע"פ שראה ארבע חיות הכל חיה אחת, ומזה הזכיר יחזקאל (יחזקאל י׳:כ׳) היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, אחר שהזכיר למעלה ארבע חיות החזירם אחר כן לחיה אחת ואמר כי הם הכרובים, ואחר שהזכיר השגתו הראשונה והיא חיות הקדש חזר והזכיר השגה שניה שהיא האופנים שהם אצל החיות ולמטה מהם כענין שכתוב (שם א') וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות, וכבר הזכיר בהשגה ראשונה של החיות וארא והנה רוח סערה וגו' ואח"כ הזכיר השגה שלישית עליונה מכלן והיא השגת החשמל, ואמר וארא כעין חשמל, ועל ג' השגות הללו שהשיג הזכיר ג' פעמים וארא וזה יורה שהם שלשה השגות חלוקות והם ממטה למעלה אופנים וחיות וחשמל, ושלש השגות אלה הם הנקראים מעשה מרכבה שכן דרשו רז"ל במסכת חגיגה עד היכן מעשה מרכבה, רבי אומר עד וארא בתרא, רבי יצחק אומר עד חשמל אגמורי מגמרינן מכאן ואילך מסרינן ראשי פרקים, אמר רבי מן וארא עד חשמל מסרינן ראשי פרקים מכאן ואילך אם היה חכם ומבין מדעתו אין אי לא לא. הרי שרבינו הקדוש סובר ששלשת השגות שהשיג יחזקאל הם הנקראים מעשה מרכבה ואין ללמד מהם אלא ראשי פרקים, ודעת יש אומרים כי השגת חשמל אין מלמדין ממנו כל עיקר ואפילו במסורת ראשי פרקים אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו אין אי לא לא, וכבר נתבאר למעלה כי מציאות החשמל נמצא מזהרורי כסא הכבוד, ויש לך לדעת כי הוא מקיף את הכסא והוא מוליד דבור הכבוד לחיות הקדש ולמלאכים ולכל צבאות המרום, ומה שדרשו רז"ל חשמל חיות אש ממללות לא יובן מזה שיהיה חשמל חיות הקדש, אלא בארו לנו על מעלת חשמל כי חיות הקדש הם שפע החשמל, וכשם שחיות הקדש הם מנהיגים את האופנים כי אין לאופנים תנועה מעצמם כן חשמל הוא מנהיג את חיות הקדש וכל הנהגתם על ידו ועל ידו החיות חשות לקול המלול ועל זה נקרא חשמל להורות על פעולתו כי הוא סבה שהחיות חשות וממהרות שהוא מזרז אותם לאמר חשו מן המלול מפני קול ה' חוצב להבות אש ומיד החיות קופצות כמראה הבזק. ואמרו חכמים המעמיקים בסוד המרכבה כי חשמל יש בו שלש מאות ושבעים ושמונה מיני מאורות כמספרו וקטן שבכולן כזיו גלגל החמה והוא מתהפך ברגע אחד בכל הגוונים ובכל מיני המאורות ההם וכלן צורות נבדלות מתהפכות בדמות זכר ונקבה ומתחברות אלו עם אלו, וכשאינם מחוברות כאחד אין להם צורה והוא נחקר מן הספירה הרביעית היא חסד והדומה לו בנבראים השפלים ברבוי גווניו הוא הטווס שיש לו שס"ה גוונים ומיני צבעונים כמנין ימות החמה והנה הוא חסר מגווני החשמל שלש עשרה גוונים ואלמלא שהוא חסר שלש עשרה גוונים אלו כל השומע קולו של טווס אחזתו עוית, והיו הכרובים מקשה להורות על האחדות שכן ארבעתן חיה אחת. ומה שהיו זהב מפני שהחיות הקדש הן של אש תקיף חזק והזהב מראהו כמראה אש. ומה שהיו שנים ולא אחד כשם שהכל חיה אחת, ענין מוכרח היה כדי להורות שהם פועלות בעולם כפי מה שהם מקבלות מלמעלה ועל כן הוצרכו להיות שנים זכר ונקבה להורות על פועל ומקבל כי הן הן הפועלות והמקבלות. (ח) וזה סדר השגת המרכבה ליחזקאל תחלה ראה חיות הקדש כנגדם הכרובים במשכן ובמקדש ואח"כ ראה הרקיע הנטוי על החיות ואח"כ ראה הכסא על הרקיע. ומה שהיו הכרובים מן הכפורת עצמה כי כן אשן של חיות הקדש ואשו של רקיע שוה והכל עקר א' ולכך נבראו ביום אחד הוא יום שני של בריאת עולם, וכן דרשו רז"ל המלאכים נבראו ביום שני של בריאת עולם והרקיע נברא ביום שני שנאמר (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע זה רקיע של ראשי חיות. (ט) וצריך אתה לדעת כי חיות הקדש הם ברקיע השביעי שהוא ערבות, וכן הזכירו רז"ל במסכת חגיגה כי ערבות הוא השביעי. (י) וקצת מחכמי הקבלה אמרו כי יש למעלה מערבות רקיע שמיני ששמו מעון ושם נהרי שמחה ולכך אנו אומרים שהשמחה במעונו, ולמעלה ממנו רקיע תשיעי ששמו מכון ושלשתם יחדו השביעי והשמיני והתשיעי נקראים ערבות, והנה חיות הקדש הם באותו רקיע שביעי ששמו ערבות, והרקיע ששמו מעון נטוי על ראשיהם, וכסא הכבוד שעליו השכינה הוא התשיעי ששמו מכון הנקרא ערבות גם כן, והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים ס״ח:ה׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, וכתיב (מלכים א ח׳:י״ג) מכון לשבתך עולמים. (יא) וע"ד הקבלה שני כרובים במשכן ובמקדש כנגד הקול והאש שבהר סיני הנזכרים בפסוק (דברים ד') מן השמים וגו', והיו שניהם זהב כי הכל מקבל מן החסד והדין, והיו מקשה להורות על האחדות, והיו זכר ונקבה להורות על משפיע ומושפע, והיו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה כי כן האחד ראש הבנין התחתון והאחד סופו וזהו לשון מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו. והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה כדי לקבל מלמעלה, והיו פניהם איש אל אחיו ודרשו רז"ל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום. אל הכפורת יהיו פני הכרובים כתלמיד הנותן עיניו למטה מפני אימת רבו. והבן זה כי הכפורת עם כרוביו ירמוז לחמש תחתונות שהם פורשי כנפים למעלה חמש כנגד חמש. (יב) ומעתה התבונן מה נעים ומה טוב להיות לוחות העדות למטה מהם בארון כי מהם שמענו התורה שנאמר (דברים ה׳:ד׳) ביום דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. ומה שחזר שנית ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך אזהרה שלא יהיה ארון בלא לוחות, כענין שאמרו בשלחן שלא ילין שלחן בלא לחם, כי הלוחות בארון רמז למה שכתוב (ישעיה כ"ו) כי ביה ה' וכן (שמות כ״ג:כ״א) כי שמי בקרבו, וזה מבואר, והכרובים שראה יחזקאל שהם חיות הקדש הם כנגדם, וזהו שאמר (יחזקאל י׳:כ׳) ואדע כי כרובים המה, כי מתוך שראה הכרובים שהם חיות הקדש ידע כי למעלה מהם כרובים אחרים שלא ראה אותם הכרובים שראה תבנית להם. (יג) והנה הכרובים שראה ושבמשכן ושבמקדש הכל תבנית לאותם כרובים עליונים שידע והם ג"כ כסא כבוד לקבל העליון, והם שעליהם אמר הנביא (ישעיהו ס״ד:י׳) בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו. וכבר ידעת שהקול היה נשמע למשה משם מבין שני הכרובים מתוך שעור טפח כי שם צמצם הקב"ה שכינתו אע"פ שכתוב בו (ירמיהו כ״ג:כ״ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'. (יד) וכן תמצא במדרש תנחומא רבי יהושע דסכנין אמר משל למערה שהיא על שפת הים געש הים נתמלאה המערה והים לא חסר כלום, כך צמצם הקב"ה שכינתו בין שני הכרובים ואעפ"כ הודו על ארץ ושמים ע"כ. (טו) ומחכמת היצירה בתבנית האדם תמצא שהתוו בו שלשה אברים מיוחדים שכל אחד ואחד כשעור הצמצום הזה ובהם רשומים היו"ד והה"א והוי"ו בגוף האדם ממטה למעלה והלב שהוא מיוחד ג"כ כנגד ה"א אחרונה והבן זה. (טז) ובבמדבר רבה דרשו רז"ל כי הכפורת שעל הארון כנגד השרפים שעל הכסא שנאמר (ישעיהו ו׳:ב׳) שרפים עומדים ממעל לו והם יועצי השכינה. שנים כרובים כנגד שמים וארץ שבהם מושבו של הקב"ה והבן זה.
(1) ועשית שנים כרובים, “you are to construct two cherubs, etc.” According to the plain meaning of the text the reason that such figures of angels were placed both in the Tabernacle and in the permanent Temple is to keep alive the idea that there are such beings whom G’d designated from time to time to perform miracles on earth. Just as we have been commanded to have a firm belief in the existence of G’d Himself and the fact that He is the original Existence, and this is one of the fundamental concepts of the Torah as proven by the first words of the Decalogue: “I am the Lord your G’d, etc.,” so we are required to believe in the existence of angels as the second fundamental concept in the list of our religious beliefs. Had there not been such angels, i.e. instruments by means of whom G’d makes His will known from time to time to His prophets, there would be no prophecy, no Torah, in short no “hot line” to the Creator. This is why G’d commanded that these figures be made and installed inside the Tabernacle (where nobody could see them). The reason that two such angel-like figures had to be made was to ensure that none of us would think that the solitary angel-like figure represented the Creator Himself, the One whom we worship and serve. If you were to reply that by making two such figures people might conclude that there are in fact two domains, i.e. that G’d shares power with another, this is not a valid objection seeing both of these cherubs’ wings were pointed upwards towards heaven indicating that they themselves were recipients of Divine input rather than original dispensers of Divine bounty. This is Maimonides’ view concerning the cherubs though I changed his wording a little (compare Moreh Nevuchim section 3 chapter 45). (2) Seeing that I believe that the cherubs represented the existence of the angels and there are many angels, we can surely say that the word כרובים was chosen to convey the idea that there are many such beings. This is also why G’d Himself is described (Psalms 80,2) sometimes as יושב הכרובים, “enthroned above the Cherubs.” G’d is described there as taking care of flocks of such cherubs. According to Sukkah 5 the meaning of the word כרוב is the same as כרביא in Aramaic, i.e. “young child.” From the above it appears that the word כרובים has two meanings, “a multitude of something,“ and ”children.” In both of these meanings the first letter כ is not part of the actual noun but is additional. It symbolises the כסא, the throne of G’d. In fact we have a tradition that the name כסא is based on the letter כ. (Compare what we wrote on Leviticus 27,2 under the heading “a kabbalistic approach.”) At the same time, the letter כ also alludes to the word or attribute כבוד, and we have already explained that it is this attribute of G’d which occupies the throne כסא. The function of some of the angels is to welcome this attribute of G’d as it is written וכבוד אלו-הי ישראל עליהם מלמעלה, “and the attribute כבוד of the Lord G’d of Israel was above them (the cherubs)” (Ezekiel 10,19). We may say further that the cherubs were positioned at a height which corresponded to the high end of the lower third of the overall height of the Tabernacle. The same was true of the position of the cherubs in Solomon’s Temple as our sages pointed out in Sukkah 5. The reason for this is that the angel is considered as “one third of the world,” this is why the cherubs were positioned only in the lower third of the Tabernacle. This was to demonstrate that though the angel’s regular habitat is in the upper third of the three parts of the cosmos, nonetheless they represent the lower third of that domain in relation to the Lord Who “rides” above them. This is not so in connection with the mezzuzah which is affixed on the upper third of the frame of the door or entrance (compare our comments on Deut. 6,9). (3) When the Torah writes here: “you shall construct 2 cherubs of gold,” using the word שנים instead of שני to describe the possessive clause, the word שני denotes the equality of the two cherubs such as in שני לוחות העדות, or in שני כשבים, “the two Tablets of testimony,” or “two sheep.” In order to teach that these two cherubs were not identical, could not be interchanged, the Torah had to write the word שנים instead of שני. One of the cherubs was male, the other female. This is confirmed by the fact that once we established that these cherubs were indeed different from one another, the Torah could write in verse 22 מבין שני הכרובים. Similarly, in 37,2 the Torah was able to write ויעש שני כרובים זהב, as in these verses the Torah emphasised what the two cherubs had in common, i.e. that both of them were constructed out of gold. (4) An approach based on the plain meaning of the text. The words שנים כרובים are necessary to teach that the two cherubs were male and female. The Torah wanted to teach that the Children of Israel are as beloved of Him as the love that exists between man and woman. This corresponds to what the sages said in Yuma 54: “Rabbi Ketina said that at the time when the Israelites are in the habit of appearing at the Temple on the three festivals requiring them to do so, they used to roll back the dividing curtain so as to show the pilgrims the cherubs on top of the Ark which were embracing one another and they would say to them: ‘see how beloved you are in the eyes of the Lord, just like the love that exists between man and wife.’” There is a verse in Kings I 7,36 which expresses the words of Rabbi Ketina where we read: כמער איש וליות סביב, “joined in an embrace (of their arms) like man and woman.” (5) It is necessary to understand these similes correctly. The Rabbis meant that the very shape and position of the cherubs was such that they suggested a readiness to embrace each other. They did not mean that these cherubs performed such activities, especially not when exposed to public view. The idea the Rabbis wanted to convey was that as opposed to the Gentiles who require an intermediary in their approach to the Lord, the Jewish people are so beloved of G’d that they do not require an intermediary just as man and wife do not require an intermediary if they want to express their love for one another. For He, the Exalted, leads Israel all by Himself without the help of any intermediary (compare Deut. 32,12). The Gentiles, on the other hand, are assigned to intermediaries as we know from Deut. 4,19).
It would have been possible to construct the cherubs in a way that one was the figure of an adult and the other the figure of a child. Ezekiel saw it like this in his vision (Ezekiel 10,14) “the appearance of the face of one was that of a minor whereas the face of the other looked like that of אדם, “an adult person.” In his vision the message would have been that the love of G’d for Israel was like the love of a father for a son, a very formidable kind of love. However, in the Tabernacle the intention was to describe an ongoing close relationship. Seeing that it was impossible to inform us of the type of relationship which exists between G’d and the Jewish people, the Torah decided to describe this by means of the cherubs in the Tabernacle. (6) Another reason for telling us all this by means of a visible symbol is to encourage us to pray for this relationship without intermediary to be maintained. This was the reason that the Ark was placed in the Holy of Holies, the site where the Shechinah resides, the ruin towards which all the eyes of Israel focus in prayer. (7) If you will study the writings of Maimonides carefully (Moreh Nevuchim 3,3) you will find that he understood the cherubs in the Tabernacle as corresponding to the cherubs which Ezekiel saw in his vision, i.e. the chayot hakodesh. Even though Ezekiel reported seeing four chayot, in reality they were really only one. We can confirm this from the wording in Ezekiel 10,20 when he refers to them in the singular, i.e. היא החיה אשר ראיתי תחת אלו-הי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, “they are the chayah which I had seen under the Lord G’d of Israel at the river Kevar. So now I knew they were cherubs. After Ezekiel had earlier described 4 chayot, he had subsequently realised that they were in reality a single chayah and the same as the cherubs. After Ezekiel had understood this he mentioned a second insight he had acquired that they are the Ophanim which he had previously observed next to the chayot though somewhat lower than the chayot. The wording in the text (Ezekiel 1,15) is as follows: וארא את החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות, “When I saw the chayot, and here one Ophan was on the ground near the four-faced chayot.” Already during his first insight (Ezekiel 1,4) when he had the vision of the chayot he had said: וארא והנה רוח סערה גדולה: “I saw that there was a stormy wind,” etc. Still later Ezekiel speaks of a third insight he had, an insight superior to the previous ones, the understanding of the phenomenon called Chashmal. Concerning these three separate insights granted to him he applied the word Chashmal. He used the wordוארא three times to indicate that he had three separate visions. These visions are what is described in Chagigah 13 as מעשה מרכבה, the traditional name for Ezekiel’s vision. There is some disagreement as to how far the מעשה מרכבה extends. Rabbi says that it concludes with the words וארא where this word appears for the last time (1,27), whereas Rabbi Yitzchak holds that it extends only until the word חשמל, (1,4) and that what follows are headings for different aspects of what is known as מעשה מרכבה, “a description of G’d’s entourage.” [The author goes to some length to compare the construction of the cherubs, their appearance, the gold they were made of, etc., to the vision of Ezekiel. I have decided to omit this. Ed.] (8) ... Our sages in Bereshit Rabbah 1,20 explain that the angels were created on the second day of creation and that the heaven described as רקיע was created on the same day. They understand the meaning of the directive יהי רקיע in Genesis 1,6 as a reference to the “heaven” inhabited by the angels known as chayot. (9) It is important for us to appreciate that the habitat of these chayot is in the seventh רקיע, the one known as ערבות. Our sages in Chagigah 12 stated this specifically. (10) Some Kabbalists believe that above that region is one called מעון, i.e. an eighth heaven. This heaven supposedly contains what are known in kabbalistic circles as נהרי שמחה, “rivers of joy.” This is why in the seven benedictions and the introduction to the grace after meals during wedding festivities we speak of the heavens as שהשמחה במעונו, “the heaven called Ma-on which contains joy.” Above that region is yet another heaven, the ninth, known as מכון. All the last three heavens together are part of what is known as ערבות. The holy chayot are within the general domain known as ערבות. The region known as מעון is inclined above their heads. The ninth heaven, the one called מכון, contains the throne of G’d’s attribute כבוד. We know that this is also part of the general region known as ערבות from David who speaks of סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו, “extol Him who rides the regions of heaven known as ערבות, ‘the Lord” is His name” (Psalms 68,5). We have another verse referring to the region called מכון in Kings I 8,13 where Solomon describes that region as the one where G’d has His residence, eternally. (11) A kabbalistic approach to the two cherubs. Both the cherubs in the Tabernacle and the ones in the Temple were symbolic of the fire and the thunder the Israelites experienced during the revelation at Mount Sinai. Moses had reminded the people of their experience in Deut. 4,36 when he emphasised that the origin of these phenomena had been in heaven, i.e. מן השמים. They were both constructed of gold seeing that both were recipients of input from the attributes חסד and דין, Love, and Justice. They were constructed of a single chunk of gold, מקשה, to symbolise the underlying unity of these attributes. They were male and female respectively in order to teach that these two genders represent the משפיע and the מושפע, the initiating force and the responsive force respectively. The reason they were placed at opposite ends of the kapporet (verse 19) was that one represented the “head” i.e. the beginning of the בנין in the lower, terrestrial world, whereas the other represented the סוף, the conclusion of that בנין “construction.” This is what is implied in the wording מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו, “from the kapporet shall you make the two cherubs at its two ends.” והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, the meaning of these words is that the cherubs are to receive spiritual input from the celestial regions. ופניהם איש אל אחיו, “with their faces opposite each other.” Our sages (Baba Batra 89) explain that as long as the Jewish people carry out the will of their Lord the faces of the cherubs will be turned towards the kapporet like the student who lowers his eyes before the teacher out of deference and fear. We need to understand that the kapporet together with its cherubs is an allusion to the five “lower” regions who raise their wings in an upward direction, i.e. facing the five “upper regions.” (12) This concept helps you to understand how appropriate it was that the Tablets were underneath the cherubs inside the Ark. By facing the Ark with their faces (as opposed to their wings), the cherubs indicated that they looked for inspiration from the Torah (Tablets) below them inside the Ark. Just as we heard the Torah i.e. what is inscribed on the Tablets, through fire and thunder at Mount Sinai, the cherubs’ facial direction symbolised this. The reason that the Torah repeats once moreואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, “and into the Ark you shall place the Testimony which I will give you,” is a warning that the Ark is not to remain empty, without the Tablets. This is similar to the instructions (Menachot 99) that the table is not to be empty overnight of the show-breads. The Tablets inside the Ark were a symbol of G’d’s Presence as described in Isaiah 26,4 and in Exodus 23,21, where the Presence of G’d in the Tabernacle is referred to.
The cherubs which Ezekiel saw, i.e. the chayot hakodesh, corresponded to the cherubs in the Temple on the lid of the Ark. This is the meaning of what he said (Ezekiel 10,20): ואדע כי כרובים המה, “I realised that they were the cherubs.” Seeing that he had already seen cherubs which were chayot hakodesh, he realised that in a still higher region there were other cherubs, angels which he had not seen although he had seen a “sample, a pattern,” of them. (13) The cherubs which Ezekiel did see as well as the cherubs in the Tabernacle and the Temple all were a pattern of the cherubs in the higher celestial regions which he knew of but had not seen. The term “cherubs” includes such phenomena as the throne of G’d’s attribute כבוד; they are the ones to which Isaiah 64,10 referred when he said בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, “our holy Temple, our pride, where our fathers praised You.” You are aware that the sound of G’d’s voice was heard by Moses as emanating from between the two cherubs on the kapporet, from the single handbreadth of open space between their outstretched wings. This is where G’d had “compressed” His Shechinah. He did so although we have been told elsewhere (Jeremiah 23,24) “for I fill heaven and earth, says the Lord.” (14) You also find in Tanchuma Vayakhel 7 that Rabbi Joshua from Sakinin said: “the way to understand all this is by means of a parable: there was a cave at the beach of the sea. Whenever the sea was rough the cave was filled with water; nonetheless the sea did not appear to have lost any of its volume.” In a similar manner G’d compressed His Shechinah into a small space without impairing the truth of the statement in Psalms 148,13 הודו על ארץ ושמים, “that His splendour covers heaven and earth.” (15) When we consider the framework of man you will find that man possesses three special organs, each one of which is about the size of the space between the wings of the cherubs in the Tabernacle. These three organs contain the letters of the tetragrammaton, each organ, one of them. (The organs are מילה, פה,לשון — the male organ, the mouth and the tongue). The word הלב has the fourth letter of the tetragrammaton i.e. the second letter ה of the name “Hashem.” (16) Our sages in Bamidbar Rabbah 12,10 say that the kapporet on the Ark corresponds to the Seraphim in the celestial regions which are above the throne as we know from Isaiah 6,2 שרפים עומדים ממעל לו “Seraphim were standing ‘above’ him.” These Seraphim are “advisors” of the Shechinah. There are two of them. They too are part of the beings called cherubs.
It would have been possible to construct the cherubs in a way that one was the figure of an adult and the other the figure of a child. Ezekiel saw it like this in his vision (Ezekiel 10,14) “the appearance of the face of one was that of a minor whereas the face of the other looked like that of אדם, “an adult person.” In his vision the message would have been that the love of G’d for Israel was like the love of a father for a son, a very formidable kind of love. However, in the Tabernacle the intention was to describe an ongoing close relationship. Seeing that it was impossible to inform us of the type of relationship which exists between G’d and the Jewish people, the Torah decided to describe this by means of the cherubs in the Tabernacle. (6) Another reason for telling us all this by means of a visible symbol is to encourage us to pray for this relationship without intermediary to be maintained. This was the reason that the Ark was placed in the Holy of Holies, the site where the Shechinah resides, the ruin towards which all the eyes of Israel focus in prayer. (7) If you will study the writings of Maimonides carefully (Moreh Nevuchim 3,3) you will find that he understood the cherubs in the Tabernacle as corresponding to the cherubs which Ezekiel saw in his vision, i.e. the chayot hakodesh. Even though Ezekiel reported seeing four chayot, in reality they were really only one. We can confirm this from the wording in Ezekiel 10,20 when he refers to them in the singular, i.e. היא החיה אשר ראיתי תחת אלו-הי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, “they are the chayah which I had seen under the Lord G’d of Israel at the river Kevar. So now I knew they were cherubs. After Ezekiel had earlier described 4 chayot, he had subsequently realised that they were in reality a single chayah and the same as the cherubs. After Ezekiel had understood this he mentioned a second insight he had acquired that they are the Ophanim which he had previously observed next to the chayot though somewhat lower than the chayot. The wording in the text (Ezekiel 1,15) is as follows: וארא את החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות, “When I saw the chayot, and here one Ophan was on the ground near the four-faced chayot.” Already during his first insight (Ezekiel 1,4) when he had the vision of the chayot he had said: וארא והנה רוח סערה גדולה: “I saw that there was a stormy wind,” etc. Still later Ezekiel speaks of a third insight he had, an insight superior to the previous ones, the understanding of the phenomenon called Chashmal. Concerning these three separate insights granted to him he applied the word Chashmal. He used the wordוארא three times to indicate that he had three separate visions. These visions are what is described in Chagigah 13 as מעשה מרכבה, the traditional name for Ezekiel’s vision. There is some disagreement as to how far the מעשה מרכבה extends. Rabbi says that it concludes with the words וארא where this word appears for the last time (1,27), whereas Rabbi Yitzchak holds that it extends only until the word חשמל, (1,4) and that what follows are headings for different aspects of what is known as מעשה מרכבה, “a description of G’d’s entourage.” [The author goes to some length to compare the construction of the cherubs, their appearance, the gold they were made of, etc., to the vision of Ezekiel. I have decided to omit this. Ed.] (8) ... Our sages in Bereshit Rabbah 1,20 explain that the angels were created on the second day of creation and that the heaven described as רקיע was created on the same day. They understand the meaning of the directive יהי רקיע in Genesis 1,6 as a reference to the “heaven” inhabited by the angels known as chayot. (9) It is important for us to appreciate that the habitat of these chayot is in the seventh רקיע, the one known as ערבות. Our sages in Chagigah 12 stated this specifically. (10) Some Kabbalists believe that above that region is one called מעון, i.e. an eighth heaven. This heaven supposedly contains what are known in kabbalistic circles as נהרי שמחה, “rivers of joy.” This is why in the seven benedictions and the introduction to the grace after meals during wedding festivities we speak of the heavens as שהשמחה במעונו, “the heaven called Ma-on which contains joy.” Above that region is yet another heaven, the ninth, known as מכון. All the last three heavens together are part of what is known as ערבות. The holy chayot are within the general domain known as ערבות. The region known as מעון is inclined above their heads. The ninth heaven, the one called מכון, contains the throne of G’d’s attribute כבוד. We know that this is also part of the general region known as ערבות from David who speaks of סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו, “extol Him who rides the regions of heaven known as ערבות, ‘the Lord” is His name” (Psalms 68,5). We have another verse referring to the region called מכון in Kings I 8,13 where Solomon describes that region as the one where G’d has His residence, eternally. (11) A kabbalistic approach to the two cherubs. Both the cherubs in the Tabernacle and the ones in the Temple were symbolic of the fire and the thunder the Israelites experienced during the revelation at Mount Sinai. Moses had reminded the people of their experience in Deut. 4,36 when he emphasised that the origin of these phenomena had been in heaven, i.e. מן השמים. They were both constructed of gold seeing that both were recipients of input from the attributes חסד and דין, Love, and Justice. They were constructed of a single chunk of gold, מקשה, to symbolise the underlying unity of these attributes. They were male and female respectively in order to teach that these two genders represent the משפיע and the מושפע, the initiating force and the responsive force respectively. The reason they were placed at opposite ends of the kapporet (verse 19) was that one represented the “head” i.e. the beginning of the בנין in the lower, terrestrial world, whereas the other represented the סוף, the conclusion of that בנין “construction.” This is what is implied in the wording מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו, “from the kapporet shall you make the two cherubs at its two ends.” והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, the meaning of these words is that the cherubs are to receive spiritual input from the celestial regions. ופניהם איש אל אחיו, “with their faces opposite each other.” Our sages (Baba Batra 89) explain that as long as the Jewish people carry out the will of their Lord the faces of the cherubs will be turned towards the kapporet like the student who lowers his eyes before the teacher out of deference and fear. We need to understand that the kapporet together with its cherubs is an allusion to the five “lower” regions who raise their wings in an upward direction, i.e. facing the five “upper regions.” (12) This concept helps you to understand how appropriate it was that the Tablets were underneath the cherubs inside the Ark. By facing the Ark with their faces (as opposed to their wings), the cherubs indicated that they looked for inspiration from the Torah (Tablets) below them inside the Ark. Just as we heard the Torah i.e. what is inscribed on the Tablets, through fire and thunder at Mount Sinai, the cherubs’ facial direction symbolised this. The reason that the Torah repeats once moreואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, “and into the Ark you shall place the Testimony which I will give you,” is a warning that the Ark is not to remain empty, without the Tablets. This is similar to the instructions (Menachot 99) that the table is not to be empty overnight of the show-breads. The Tablets inside the Ark were a symbol of G’d’s Presence as described in Isaiah 26,4 and in Exodus 23,21, where the Presence of G’d in the Tabernacle is referred to.
The cherubs which Ezekiel saw, i.e. the chayot hakodesh, corresponded to the cherubs in the Temple on the lid of the Ark. This is the meaning of what he said (Ezekiel 10,20): ואדע כי כרובים המה, “I realised that they were the cherubs.” Seeing that he had already seen cherubs which were chayot hakodesh, he realised that in a still higher region there were other cherubs, angels which he had not seen although he had seen a “sample, a pattern,” of them. (13) The cherubs which Ezekiel did see as well as the cherubs in the Tabernacle and the Temple all were a pattern of the cherubs in the higher celestial regions which he knew of but had not seen. The term “cherubs” includes such phenomena as the throne of G’d’s attribute כבוד; they are the ones to which Isaiah 64,10 referred when he said בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, “our holy Temple, our pride, where our fathers praised You.” You are aware that the sound of G’d’s voice was heard by Moses as emanating from between the two cherubs on the kapporet, from the single handbreadth of open space between their outstretched wings. This is where G’d had “compressed” His Shechinah. He did so although we have been told elsewhere (Jeremiah 23,24) “for I fill heaven and earth, says the Lord.” (14) You also find in Tanchuma Vayakhel 7 that Rabbi Joshua from Sakinin said: “the way to understand all this is by means of a parable: there was a cave at the beach of the sea. Whenever the sea was rough the cave was filled with water; nonetheless the sea did not appear to have lost any of its volume.” In a similar manner G’d compressed His Shechinah into a small space without impairing the truth of the statement in Psalms 148,13 הודו על ארץ ושמים, “that His splendour covers heaven and earth.” (15) When we consider the framework of man you will find that man possesses three special organs, each one of which is about the size of the space between the wings of the cherubs in the Tabernacle. These three organs contain the letters of the tetragrammaton, each organ, one of them. (The organs are מילה, פה,לשון — the male organ, the mouth and the tongue). The word הלב has the fourth letter of the tetragrammaton i.e. the second letter ה of the name “Hashem.” (16) Our sages in Bamidbar Rabbah 12,10 say that the kapporet on the Ark corresponds to the Seraphim in the celestial regions which are above the throne as we know from Isaiah 6,2 שרפים עומדים ממעל לו “Seraphim were standing ‘above’ him.” These Seraphim are “advisors” of the Shechinah. There are two of them. They too are part of the beings called cherubs.
(א) ועשית שנים כרובים זהב. ע"ד הפשט הכרובים במקדש ובמשכן מופת ועדות למציאות מלאכים שכשם שנצטוינו באמונת מציאות השי"ת והוא עקר הראשון מעקרי התורה, וכענין שכתוב (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך כן נצטוינו שנאמין מציאות המלאכים והוא העקר השני לפי שהמלאכים הם המשפיעים כח השכל ומשימים הדבור בפי הנביאים במצות השי"ת שאלמלא כן אין נבואה ואם אין נבואה אין תורה, ומפני זה צוה הכתוב מעשה הכרובים להורות על מציאות המלאכים, ומה שהיו שנים ולא אחד כדי שלא תחשוב שהוא צורת האל הנעבד. ואם תאמר יש לך להסתפק בשתי רשויות אין זאת שהרי היו פורשים כנפים למעלה מקבלים שפע כח הבא להם מלמעלה, זהו דעת הרמב"ם ז"ל בענין הכרובים עם קצת לשונו. (ב) ומפני שהכרובים לדעתי הם רמז למציאות המלאכים והמלאכים רבים על כן נוכל לומר לפי זה כי באה מלת כרובים לרמוז על לשון רבים וה' אלהי ישראל עליהם כאמרו (תהילים פ׳:ב׳) יושב הכרובים, ואם כן מלת כרובים מורה שני ענינים לשון רבים ולשון נערים מלשון רביא ולשתי משמעיות הללו תהיה הכ"ף נוספת, וטעם התוספת לפי שאות כ"ף מורה על כסא שהרי שם הכסא נתיסד על אות כ"ף לענין נעלם וכן מורה על כבוד, ויתבאר מזה כי המלאכים כסא כבוד לקבל הכבוד כי כן כתיב (יחזקאל י׳:י״ט) וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה. ועוד נוכל לומר לפי זה כי טעם היות הכרובים עומדים בשליש המשכן וכן בביהמ"ק בשליש הבית כמו שאמרו רז"ל בריש פ"ק דסוכה והוא השליש התחתון, היה זה מפני שהמלאך שלישו של עולם כלומר חלק שלישי מן העולם ולפיכך הונחו בשליש התחתון כדי לבאר שאע"פ שהמלאכים חלק שלישי והעליון הלא הם התחתון אצל העליון הרוכב עליהם מה שאין כן במזוזה שנתונה בשליש העליון לטעם שאכתוב שם בהגיעי שם בעזרת ה' יתברך. (ג) ומה שהזכיר בצווי ועשית שנים כרובים זהב ולא אמר שני בעבור כי שני לשון השויה כמו שני לוחות העדות, שני כבשים, שני השעירים, ולכך הוצרך לומר שנים כי חלוקים הם בענינם זה זכר וזה נקבה, וחזר ואמר מבין שני הכרובים וכן ויעש שני כרובים זהב לרמוז על השוויתם בזהב ובאחדות. (ד) וע"ד הפשט שנים כרובים זכר ונקבה היו להודיע כמה ישראל חביבין לפני הקב"ה כחבת זכר ונקבה, וכן דרשו רז"ל במסכת יומא פרק אמר להם הממונה אמר רב קטינא בשעה שישראל עולים לרגל היו מגלים להם את הפרוכת ומראים להם הכרובים שהם מעורים זה בזה ואומרים ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר עם נקבה, וכן כתיב (מלכים א ז׳:ל״ו) כמער איש ולויות אמר רבה בר שילא כאיש המעורה בלויה שלו. (ה) וצריך שתתבונן במאמרם זה כי היו הכרובים כצורה הזו למשל נמרץ להעיד על הפלגת הדבקות שבין הקב"ה לישראל בלא שום אמצעי, כי הוא יתעלה בדד ינחנו לישראל ואין עמו אל נכר כשאר העו"ג אשר חלק להם שרים של מעלה. והיה אפשר שהיו הכרובים האחד כצורת אדם גדול והשני כצורת ילד קטן כענין שראה יחזקאל פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם, ודרשו רז"ל היינו כרוב היינו אדם אלא אפי רברבי ואפי זוטרי, ויהיה זה להעיד על אהבתו לישראל כאהבת האב לבנו שהיא אהבה חזקה, אבל רצה לעשות משל בדבקות גופני שאין למעלה ממנו שאי אפשר באמצעי והוא יותר חזק כשהוא מנעורים כענין שכתוב (משלי ה׳:י״ח) ושמח מאשת נעוריך, וכל זה כדי שנדע ונשכיל שדבקותו יתעלה עמנו דבקות גדול וחזק בלא שום אמצעי, ולפי שדבקותו יתעלה עם שאר העו"ג אינו אלא ע"י אמצעיים כשרצה להודיענו בתורה שדבקותו עמנו בלא שום אמצעי אי אפשר להודיענו אלא ע"י משל זה בהכרח. (ו) ועוד טעם אחר כדי שנתעורר בתפלותינו ובכל שאר העבודות שלא נשים אמצעי בין הקב"ה ובינינו שמן הטעם הזה הונחה לפני ולפנים במקום השכינה הוא התל שהכל פונים בו לתפלה. (ז) ואם תשכיל בדעת הרמב"ם ז"ל בענין הכרובים תמצא כי הם כנגד הכרובים שראה יחזקאל הנביא ע"ה והם חיות הקדש, ואע"פ שראה ארבע חיות הכל חיה אחת, ומזה הזכיר יחזקאל (יחזקאל י׳:כ׳) היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, אחר שהזכיר למעלה ארבע חיות החזירם אחר כן לחיה אחת ואמר כי הם הכרובים, ואחר שהזכיר השגתו הראשונה והיא חיות הקדש חזר והזכיר השגה שניה שהיא האופנים שהם אצל החיות ולמטה מהם כענין שכתוב (שם א') וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות, וכבר הזכיר בהשגה ראשונה של החיות וארא והנה רוח סערה וגו' ואח"כ הזכיר השגה שלישית עליונה מכלן והיא השגת החשמל, ואמר וארא כעין חשמל, ועל ג' השגות הללו שהשיג הזכיר ג' פעמים וארא וזה יורה שהם שלשה השגות חלוקות והם ממטה למעלה אופנים וחיות וחשמל, ושלש השגות אלה הם הנקראים מעשה מרכבה שכן דרשו רז"ל במסכת חגיגה עד היכן מעשה מרכבה, רבי אומר עד וארא בתרא, רבי יצחק אומר עד חשמל אגמורי מגמרינן מכאן ואילך מסרינן ראשי פרקים, אמר רבי מן וארא עד חשמל מסרינן ראשי פרקים מכאן ואילך אם היה חכם ומבין מדעתו אין אי לא לא. הרי שרבינו הקדוש סובר ששלשת השגות שהשיג יחזקאל הם הנקראים מעשה מרכבה ואין ללמד מהם אלא ראשי פרקים, ודעת יש אומרים כי השגת חשמל אין מלמדין ממנו כל עיקר ואפילו במסורת ראשי פרקים אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו אין אי לא לא, וכבר נתבאר למעלה כי מציאות החשמל נמצא מזהרורי כסא הכבוד, ויש לך לדעת כי הוא מקיף את הכסא והוא מוליד דבור הכבוד לחיות הקדש ולמלאכים ולכל צבאות המרום, ומה שדרשו רז"ל חשמל חיות אש ממללות לא יובן מזה שיהיה חשמל חיות הקדש, אלא בארו לנו על מעלת חשמל כי חיות הקדש הם שפע החשמל, וכשם שחיות הקדש הם מנהיגים את האופנים כי אין לאופנים תנועה מעצמם כן חשמל הוא מנהיג את חיות הקדש וכל הנהגתם על ידו ועל ידו החיות חשות לקול המלול ועל זה נקרא חשמל להורות על פעולתו כי הוא סבה שהחיות חשות וממהרות שהוא מזרז אותם לאמר חשו מן המלול מפני קול ה' חוצב להבות אש ומיד החיות קופצות כמראה הבזק. ואמרו חכמים המעמיקים בסוד המרכבה כי חשמל יש בו שלש מאות ושבעים ושמונה מיני מאורות כמספרו וקטן שבכולן כזיו גלגל החמה והוא מתהפך ברגע אחד בכל הגוונים ובכל מיני המאורות ההם וכלן צורות נבדלות מתהפכות בדמות זכר ונקבה ומתחברות אלו עם אלו, וכשאינם מחוברות כאחד אין להם צורה והוא נחקר מן הספירה הרביעית היא חסד והדומה לו בנבראים השפלים ברבוי גווניו הוא הטווס שיש לו שס"ה גוונים ומיני צבעונים כמנין ימות החמה והנה הוא חסר מגווני החשמל שלש עשרה גוונים ואלמלא שהוא חסר שלש עשרה גוונים אלו כל השומע קולו של טווס אחזתו עוית, והיו הכרובים מקשה להורות על האחדות שכן ארבעתן חיה אחת. ומה שהיו זהב מפני שהחיות הקדש הן של אש תקיף חזק והזהב מראהו כמראה אש. ומה שהיו שנים ולא אחד כשם שהכל חיה אחת, ענין מוכרח היה כדי להורות שהם פועלות בעולם כפי מה שהם מקבלות מלמעלה ועל כן הוצרכו להיות שנים זכר ונקבה להורות על פועל ומקבל כי הן הן הפועלות והמקבלות. (ח) וזה סדר השגת המרכבה ליחזקאל תחלה ראה חיות הקדש כנגדם הכרובים במשכן ובמקדש ואח"כ ראה הרקיע הנטוי על החיות ואח"כ ראה הכסא על הרקיע. ומה שהיו הכרובים מן הכפורת עצמה כי כן אשן של חיות הקדש ואשו של רקיע שוה והכל עקר א' ולכך נבראו ביום אחד הוא יום שני של בריאת עולם, וכן דרשו רז"ל המלאכים נבראו ביום שני של בריאת עולם והרקיע נברא ביום שני שנאמר (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע זה רקיע של ראשי חיות. (ט) וצריך אתה לדעת כי חיות הקדש הם ברקיע השביעי שהוא ערבות, וכן הזכירו רז"ל במסכת חגיגה כי ערבות הוא השביעי. (י) וקצת מחכמי הקבלה אמרו כי יש למעלה מערבות רקיע שמיני ששמו מעון ושם נהרי שמחה ולכך אנו אומרים שהשמחה במעונו, ולמעלה ממנו רקיע תשיעי ששמו מכון ושלשתם יחדו השביעי והשמיני והתשיעי נקראים ערבות, והנה חיות הקדש הם באותו רקיע שביעי ששמו ערבות, והרקיע ששמו מעון נטוי על ראשיהם, וכסא הכבוד שעליו השכינה הוא התשיעי ששמו מכון הנקרא ערבות גם כן, והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים ס״ח:ה׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, וכתיב (מלכים א ח׳:י״ג) מכון לשבתך עולמים. (יא) וע"ד הקבלה שני כרובים במשכן ובמקדש כנגד הקול והאש שבהר סיני הנזכרים בפסוק (דברים ד') מן השמים וגו', והיו שניהם זהב כי הכל מקבל מן החסד והדין, והיו מקשה להורות על האחדות, והיו זכר ונקבה להורות על משפיע ומושפע, והיו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה כי כן האחד ראש הבנין התחתון והאחד סופו וזהו לשון מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו. והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה כדי לקבל מלמעלה, והיו פניהם איש אל אחיו ודרשו רז"ל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום. אל הכפורת יהיו פני הכרובים כתלמיד הנותן עיניו למטה מפני אימת רבו. והבן זה כי הכפורת עם כרוביו ירמוז לחמש תחתונות שהם פורשי כנפים למעלה חמש כנגד חמש. (יב) ומעתה התבונן מה נעים ומה טוב להיות לוחות העדות למטה מהם בארון כי מהם שמענו התורה שנאמר (דברים ה׳:ד׳) ביום דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. ומה שחזר שנית ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך אזהרה שלא יהיה ארון בלא לוחות, כענין שאמרו בשלחן שלא ילין שלחן בלא לחם, כי הלוחות בארון רמז למה שכתוב (ישעיה כ"ו) כי ביה ה' וכן (שמות כ״ג:כ״א) כי שמי בקרבו, וזה מבואר, והכרובים שראה יחזקאל שהם חיות הקדש הם כנגדם, וזהו שאמר (יחזקאל י׳:כ׳) ואדע כי כרובים המה, כי מתוך שראה הכרובים שהם חיות הקדש ידע כי למעלה מהם כרובים אחרים שלא ראה אותם הכרובים שראה תבנית להם. (יג) והנה הכרובים שראה ושבמשכן ושבמקדש הכל תבנית לאותם כרובים עליונים שידע והם ג"כ כסא כבוד לקבל העליון, והם שעליהם אמר הנביא (ישעיהו ס״ד:י׳) בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו. וכבר ידעת שהקול היה נשמע למשה משם מבין שני הכרובים מתוך שעור טפח כי שם צמצם הקב"ה שכינתו אע"פ שכתוב בו (ירמיהו כ״ג:כ״ד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'. (יד) וכן תמצא במדרש תנחומא רבי יהושע דסכנין אמר משל למערה שהיא על שפת הים געש הים נתמלאה המערה והים לא חסר כלום, כך צמצם הקב"ה שכינתו בין שני הכרובים ואעפ"כ הודו על ארץ ושמים ע"כ. (טו) ומחכמת היצירה בתבנית האדם תמצא שהתוו בו שלשה אברים מיוחדים שכל אחד ואחד כשעור הצמצום הזה ובהם רשומים היו"ד והה"א והוי"ו בגוף האדם ממטה למעלה והלב שהוא מיוחד ג"כ כנגד ה"א אחרונה והבן זה. (טז) ובבמדבר רבה דרשו רז"ל כי הכפורת שעל הארון כנגד השרפים שעל הכסא שנאמר (ישעיהו ו׳:ב׳) שרפים עומדים ממעל לו והם יועצי השכינה. שנים כרובים כנגד שמים וארץ שבהם מושבו של הקב"ה והבן זה.
(1) ועשית שנים כרובים, “you are to construct two cherubs, etc.” According to the plain meaning of the text the reason that such figures of angels were placed both in the Tabernacle and in the permanent Temple is to keep alive the idea that there are such beings whom G’d designated from time to time to perform miracles on earth. Just as we have been commanded to have a firm belief in the existence of G’d Himself and the fact that He is the original Existence, and this is one of the fundamental concepts of the Torah as proven by the first words of the Decalogue: “I am the Lord your G’d, etc.,” so we are required to believe in the existence of angels as the second fundamental concept in the list of our religious beliefs. Had there not been such angels, i.e. instruments by means of whom G’d makes His will known from time to time to His prophets, there would be no prophecy, no Torah, in short no “hot line” to the Creator. This is why G’d commanded that these figures be made and installed inside the Tabernacle (where nobody could see them). The reason that two such angel-like figures had to be made was to ensure that none of us would think that the solitary angel-like figure represented the Creator Himself, the One whom we worship and serve. If you were to reply that by making two such figures people might conclude that there are in fact two domains, i.e. that G’d shares power with another, this is not a valid objection seeing both of these cherubs’ wings were pointed upwards towards heaven indicating that they themselves were recipients of Divine input rather than original dispensers of Divine bounty. This is Maimonides’ view concerning the cherubs though I changed his wording a little (compare Moreh Nevuchim section 3 chapter 45). (2) Seeing that I believe that the cherubs represented the existence of the angels and there are many angels, we can surely say that the word כרובים was chosen to convey the idea that there are many such beings. This is also why G’d Himself is described (Psalms 80,2) sometimes as יושב הכרובים, “enthroned above the Cherubs.” G’d is described there as taking care of flocks of such cherubs. According to Sukkah 5 the meaning of the word כרוב is the same as כרביא in Aramaic, i.e. “young child.” From the above it appears that the word כרובים has two meanings, “a multitude of something,“ and ”children.” In both of these meanings the first letter כ is not part of the actual noun but is additional. It symbolises the כסא, the throne of G’d. In fact we have a tradition that the name כסא is based on the letter כ. (Compare what we wrote on Leviticus 27,2 under the heading “a kabbalistic approach.”) At the same time, the letter כ also alludes to the word or attribute כבוד, and we have already explained that it is this attribute of G’d which occupies the throne כסא. The function of some of the angels is to welcome this attribute of G’d as it is written וכבוד אלו-הי ישראל עליהם מלמעלה, “and the attribute כבוד of the Lord G’d of Israel was above them (the cherubs)” (Ezekiel 10,19). We may say further that the cherubs were positioned at a height which corresponded to the high end of the lower third of the overall height of the Tabernacle. The same was true of the position of the cherubs in Solomon’s Temple as our sages pointed out in Sukkah 5. The reason for this is that the angel is considered as “one third of the world,” this is why the cherubs were positioned only in the lower third of the Tabernacle. This was to demonstrate that though the angel’s regular habitat is in the upper third of the three parts of the cosmos, nonetheless they represent the lower third of that domain in relation to the Lord Who “rides” above them. This is not so in connection with the mezzuzah which is affixed on the upper third of the frame of the door or entrance (compare our comments on Deut. 6,9). (3) When the Torah writes here: “you shall construct 2 cherubs of gold,” using the word שנים instead of שני to describe the possessive clause, the word שני denotes the equality of the two cherubs such as in שני לוחות העדות, or in שני כשבים, “the two Tablets of testimony,” or “two sheep.” In order to teach that these two cherubs were not identical, could not be interchanged, the Torah had to write the word שנים instead of שני. One of the cherubs was male, the other female. This is confirmed by the fact that once we established that these cherubs were indeed different from one another, the Torah could write in verse 22 מבין שני הכרובים. Similarly, in 37,2 the Torah was able to write ויעש שני כרובים זהב, as in these verses the Torah emphasised what the two cherubs had in common, i.e. that both of them were constructed out of gold. (4) An approach based on the plain meaning of the text. The words שנים כרובים are necessary to teach that the two cherubs were male and female. The Torah wanted to teach that the Children of Israel are as beloved of Him as the love that exists between man and woman. This corresponds to what the sages said in Yuma 54: “Rabbi Ketina said that at the time when the Israelites are in the habit of appearing at the Temple on the three festivals requiring them to do so, they used to roll back the dividing curtain so as to show the pilgrims the cherubs on top of the Ark which were embracing one another and they would say to them: ‘see how beloved you are in the eyes of the Lord, just like the love that exists between man and wife.’” There is a verse in Kings I 7,36 which expresses the words of Rabbi Ketina where we read: כמער איש וליות סביב, “joined in an embrace (of their arms) like man and woman.” (5) It is necessary to understand these similes correctly. The Rabbis meant that the very shape and position of the cherubs was such that they suggested a readiness to embrace each other. They did not mean that these cherubs performed such activities, especially not when exposed to public view. The idea the Rabbis wanted to convey was that as opposed to the Gentiles who require an intermediary in their approach to the Lord, the Jewish people are so beloved of G’d that they do not require an intermediary just as man and wife do not require an intermediary if they want to express their love for one another. For He, the Exalted, leads Israel all by Himself without the help of any intermediary (compare Deut. 32,12). The Gentiles, on the other hand, are assigned to intermediaries as we know from Deut. 4,19).
It would have been possible to construct the cherubs in a way that one was the figure of an adult and the other the figure of a child. Ezekiel saw it like this in his vision (Ezekiel 10,14) “the appearance of the face of one was that of a minor whereas the face of the other looked like that of אדם, “an adult person.” In his vision the message would have been that the love of G’d for Israel was like the love of a father for a son, a very formidable kind of love. However, in the Tabernacle the intention was to describe an ongoing close relationship. Seeing that it was impossible to inform us of the type of relationship which exists between G’d and the Jewish people, the Torah decided to describe this by means of the cherubs in the Tabernacle. (6) Another reason for telling us all this by means of a visible symbol is to encourage us to pray for this relationship without intermediary to be maintained. This was the reason that the Ark was placed in the Holy of Holies, the site where the Shechinah resides, the ruin towards which all the eyes of Israel focus in prayer. (7) If you will study the writings of Maimonides carefully (Moreh Nevuchim 3,3) you will find that he understood the cherubs in the Tabernacle as corresponding to the cherubs which Ezekiel saw in his vision, i.e. the chayot hakodesh. Even though Ezekiel reported seeing four chayot, in reality they were really only one. We can confirm this from the wording in Ezekiel 10,20 when he refers to them in the singular, i.e. היא החיה אשר ראיתי תחת אלו-הי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, “they are the chayah which I had seen under the Lord G’d of Israel at the river Kevar. So now I knew they were cherubs. After Ezekiel had earlier described 4 chayot, he had subsequently realised that they were in reality a single chayah and the same as the cherubs. After Ezekiel had understood this he mentioned a second insight he had acquired that they are the Ophanim which he had previously observed next to the chayot though somewhat lower than the chayot. The wording in the text (Ezekiel 1,15) is as follows: וארא את החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות, “When I saw the chayot, and here one Ophan was on the ground near the four-faced chayot.” Already during his first insight (Ezekiel 1,4) when he had the vision of the chayot he had said: וארא והנה רוח סערה גדולה: “I saw that there was a stormy wind,” etc. Still later Ezekiel speaks of a third insight he had, an insight superior to the previous ones, the understanding of the phenomenon called Chashmal. Concerning these three separate insights granted to him he applied the word Chashmal. He used the wordוארא three times to indicate that he had three separate visions. These visions are what is described in Chagigah 13 as מעשה מרכבה, the traditional name for Ezekiel’s vision. There is some disagreement as to how far the מעשה מרכבה extends. Rabbi says that it concludes with the words וארא where this word appears for the last time (1,27), whereas Rabbi Yitzchak holds that it extends only until the word חשמל, (1,4) and that what follows are headings for different aspects of what is known as מעשה מרכבה, “a description of G’d’s entourage.” [The author goes to some length to compare the construction of the cherubs, their appearance, the gold they were made of, etc., to the vision of Ezekiel. I have decided to omit this. Ed.] (8) ... Our sages in Bereshit Rabbah 1,20 explain that the angels were created on the second day of creation and that the heaven described as רקיע was created on the same day. They understand the meaning of the directive יהי רקיע in Genesis 1,6 as a reference to the “heaven” inhabited by the angels known as chayot. (9) It is important for us to appreciate that the habitat of these chayot is in the seventh רקיע, the one known as ערבות. Our sages in Chagigah 12 stated this specifically. (10) Some Kabbalists believe that above that region is one called מעון, i.e. an eighth heaven. This heaven supposedly contains what are known in kabbalistic circles as נהרי שמחה, “rivers of joy.” This is why in the seven benedictions and the introduction to the grace after meals during wedding festivities we speak of the heavens as שהשמחה במעונו, “the heaven called Ma-on which contains joy.” Above that region is yet another heaven, the ninth, known as מכון. All the last three heavens together are part of what is known as ערבות. The holy chayot are within the general domain known as ערבות. The region known as מעון is inclined above their heads. The ninth heaven, the one called מכון, contains the throne of G’d’s attribute כבוד. We know that this is also part of the general region known as ערבות from David who speaks of סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו, “extol Him who rides the regions of heaven known as ערבות, ‘the Lord” is His name” (Psalms 68,5). We have another verse referring to the region called מכון in Kings I 8,13 where Solomon describes that region as the one where G’d has His residence, eternally. (11) A kabbalistic approach to the two cherubs. Both the cherubs in the Tabernacle and the ones in the Temple were symbolic of the fire and the thunder the Israelites experienced during the revelation at Mount Sinai. Moses had reminded the people of their experience in Deut. 4,36 when he emphasised that the origin of these phenomena had been in heaven, i.e. מן השמים. They were both constructed of gold seeing that both were recipients of input from the attributes חסד and דין, Love, and Justice. They were constructed of a single chunk of gold, מקשה, to symbolise the underlying unity of these attributes. They were male and female respectively in order to teach that these two genders represent the משפיע and the מושפע, the initiating force and the responsive force respectively. The reason they were placed at opposite ends of the kapporet (verse 19) was that one represented the “head” i.e. the beginning of the בנין in the lower, terrestrial world, whereas the other represented the סוף, the conclusion of that בנין “construction.” This is what is implied in the wording מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו, “from the kapporet shall you make the two cherubs at its two ends.” והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, the meaning of these words is that the cherubs are to receive spiritual input from the celestial regions. ופניהם איש אל אחיו, “with their faces opposite each other.” Our sages (Baba Batra 89) explain that as long as the Jewish people carry out the will of their Lord the faces of the cherubs will be turned towards the kapporet like the student who lowers his eyes before the teacher out of deference and fear. We need to understand that the kapporet together with its cherubs is an allusion to the five “lower” regions who raise their wings in an upward direction, i.e. facing the five “upper regions.” (12) This concept helps you to understand how appropriate it was that the Tablets were underneath the cherubs inside the Ark. By facing the Ark with their faces (as opposed to their wings), the cherubs indicated that they looked for inspiration from the Torah (Tablets) below them inside the Ark. Just as we heard the Torah i.e. what is inscribed on the Tablets, through fire and thunder at Mount Sinai, the cherubs’ facial direction symbolised this. The reason that the Torah repeats once moreואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, “and into the Ark you shall place the Testimony which I will give you,” is a warning that the Ark is not to remain empty, without the Tablets. This is similar to the instructions (Menachot 99) that the table is not to be empty overnight of the show-breads. The Tablets inside the Ark were a symbol of G’d’s Presence as described in Isaiah 26,4 and in Exodus 23,21, where the Presence of G’d in the Tabernacle is referred to.
The cherubs which Ezekiel saw, i.e. the chayot hakodesh, corresponded to the cherubs in the Temple on the lid of the Ark. This is the meaning of what he said (Ezekiel 10,20): ואדע כי כרובים המה, “I realised that they were the cherubs.” Seeing that he had already seen cherubs which were chayot hakodesh, he realised that in a still higher region there were other cherubs, angels which he had not seen although he had seen a “sample, a pattern,” of them. (13) The cherubs which Ezekiel did see as well as the cherubs in the Tabernacle and the Temple all were a pattern of the cherubs in the higher celestial regions which he knew of but had not seen. The term “cherubs” includes such phenomena as the throne of G’d’s attribute כבוד; they are the ones to which Isaiah 64,10 referred when he said בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, “our holy Temple, our pride, where our fathers praised You.” You are aware that the sound of G’d’s voice was heard by Moses as emanating from between the two cherubs on the kapporet, from the single handbreadth of open space between their outstretched wings. This is where G’d had “compressed” His Shechinah. He did so although we have been told elsewhere (Jeremiah 23,24) “for I fill heaven and earth, says the Lord.” (14) You also find in Tanchuma Vayakhel 7 that Rabbi Joshua from Sakinin said: “the way to understand all this is by means of a parable: there was a cave at the beach of the sea. Whenever the sea was rough the cave was filled with water; nonetheless the sea did not appear to have lost any of its volume.” In a similar manner G’d compressed His Shechinah into a small space without impairing the truth of the statement in Psalms 148,13 הודו על ארץ ושמים, “that His splendour covers heaven and earth.” (15) When we consider the framework of man you will find that man possesses three special organs, each one of which is about the size of the space between the wings of the cherubs in the Tabernacle. These three organs contain the letters of the tetragrammaton, each organ, one of them. (The organs are מילה, פה,לשון — the male organ, the mouth and the tongue). The word הלב has the fourth letter of the tetragrammaton i.e. the second letter ה of the name “Hashem.” (16) Our sages in Bamidbar Rabbah 12,10 say that the kapporet on the Ark corresponds to the Seraphim in the celestial regions which are above the throne as we know from Isaiah 6,2 שרפים עומדים ממעל לו “Seraphim were standing ‘above’ him.” These Seraphim are “advisors” of the Shechinah. There are two of them. They too are part of the beings called cherubs.
It would have been possible to construct the cherubs in a way that one was the figure of an adult and the other the figure of a child. Ezekiel saw it like this in his vision (Ezekiel 10,14) “the appearance of the face of one was that of a minor whereas the face of the other looked like that of אדם, “an adult person.” In his vision the message would have been that the love of G’d for Israel was like the love of a father for a son, a very formidable kind of love. However, in the Tabernacle the intention was to describe an ongoing close relationship. Seeing that it was impossible to inform us of the type of relationship which exists between G’d and the Jewish people, the Torah decided to describe this by means of the cherubs in the Tabernacle. (6) Another reason for telling us all this by means of a visible symbol is to encourage us to pray for this relationship without intermediary to be maintained. This was the reason that the Ark was placed in the Holy of Holies, the site where the Shechinah resides, the ruin towards which all the eyes of Israel focus in prayer. (7) If you will study the writings of Maimonides carefully (Moreh Nevuchim 3,3) you will find that he understood the cherubs in the Tabernacle as corresponding to the cherubs which Ezekiel saw in his vision, i.e. the chayot hakodesh. Even though Ezekiel reported seeing four chayot, in reality they were really only one. We can confirm this from the wording in Ezekiel 10,20 when he refers to them in the singular, i.e. היא החיה אשר ראיתי תחת אלו-הי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה, “they are the chayah which I had seen under the Lord G’d of Israel at the river Kevar. So now I knew they were cherubs. After Ezekiel had earlier described 4 chayot, he had subsequently realised that they were in reality a single chayah and the same as the cherubs. After Ezekiel had understood this he mentioned a second insight he had acquired that they are the Ophanim which he had previously observed next to the chayot though somewhat lower than the chayot. The wording in the text (Ezekiel 1,15) is as follows: וארא את החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות, “When I saw the chayot, and here one Ophan was on the ground near the four-faced chayot.” Already during his first insight (Ezekiel 1,4) when he had the vision of the chayot he had said: וארא והנה רוח סערה גדולה: “I saw that there was a stormy wind,” etc. Still later Ezekiel speaks of a third insight he had, an insight superior to the previous ones, the understanding of the phenomenon called Chashmal. Concerning these three separate insights granted to him he applied the word Chashmal. He used the wordוארא three times to indicate that he had three separate visions. These visions are what is described in Chagigah 13 as מעשה מרכבה, the traditional name for Ezekiel’s vision. There is some disagreement as to how far the מעשה מרכבה extends. Rabbi says that it concludes with the words וארא where this word appears for the last time (1,27), whereas Rabbi Yitzchak holds that it extends only until the word חשמל, (1,4) and that what follows are headings for different aspects of what is known as מעשה מרכבה, “a description of G’d’s entourage.” [The author goes to some length to compare the construction of the cherubs, their appearance, the gold they were made of, etc., to the vision of Ezekiel. I have decided to omit this. Ed.] (8) ... Our sages in Bereshit Rabbah 1,20 explain that the angels were created on the second day of creation and that the heaven described as רקיע was created on the same day. They understand the meaning of the directive יהי רקיע in Genesis 1,6 as a reference to the “heaven” inhabited by the angels known as chayot. (9) It is important for us to appreciate that the habitat of these chayot is in the seventh רקיע, the one known as ערבות. Our sages in Chagigah 12 stated this specifically. (10) Some Kabbalists believe that above that region is one called מעון, i.e. an eighth heaven. This heaven supposedly contains what are known in kabbalistic circles as נהרי שמחה, “rivers of joy.” This is why in the seven benedictions and the introduction to the grace after meals during wedding festivities we speak of the heavens as שהשמחה במעונו, “the heaven called Ma-on which contains joy.” Above that region is yet another heaven, the ninth, known as מכון. All the last three heavens together are part of what is known as ערבות. The holy chayot are within the general domain known as ערבות. The region known as מעון is inclined above their heads. The ninth heaven, the one called מכון, contains the throne of G’d’s attribute כבוד. We know that this is also part of the general region known as ערבות from David who speaks of סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו, “extol Him who rides the regions of heaven known as ערבות, ‘the Lord” is His name” (Psalms 68,5). We have another verse referring to the region called מכון in Kings I 8,13 where Solomon describes that region as the one where G’d has His residence, eternally. (11) A kabbalistic approach to the two cherubs. Both the cherubs in the Tabernacle and the ones in the Temple were symbolic of the fire and the thunder the Israelites experienced during the revelation at Mount Sinai. Moses had reminded the people of their experience in Deut. 4,36 when he emphasised that the origin of these phenomena had been in heaven, i.e. מן השמים. They were both constructed of gold seeing that both were recipients of input from the attributes חסד and דין, Love, and Justice. They were constructed of a single chunk of gold, מקשה, to symbolise the underlying unity of these attributes. They were male and female respectively in order to teach that these two genders represent the משפיע and the מושפע, the initiating force and the responsive force respectively. The reason they were placed at opposite ends of the kapporet (verse 19) was that one represented the “head” i.e. the beginning of the בנין in the lower, terrestrial world, whereas the other represented the סוף, the conclusion of that בנין “construction.” This is what is implied in the wording מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו, “from the kapporet shall you make the two cherubs at its two ends.” והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, the meaning of these words is that the cherubs are to receive spiritual input from the celestial regions. ופניהם איש אל אחיו, “with their faces opposite each other.” Our sages (Baba Batra 89) explain that as long as the Jewish people carry out the will of their Lord the faces of the cherubs will be turned towards the kapporet like the student who lowers his eyes before the teacher out of deference and fear. We need to understand that the kapporet together with its cherubs is an allusion to the five “lower” regions who raise their wings in an upward direction, i.e. facing the five “upper regions.” (12) This concept helps you to understand how appropriate it was that the Tablets were underneath the cherubs inside the Ark. By facing the Ark with their faces (as opposed to their wings), the cherubs indicated that they looked for inspiration from the Torah (Tablets) below them inside the Ark. Just as we heard the Torah i.e. what is inscribed on the Tablets, through fire and thunder at Mount Sinai, the cherubs’ facial direction symbolised this. The reason that the Torah repeats once moreואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, “and into the Ark you shall place the Testimony which I will give you,” is a warning that the Ark is not to remain empty, without the Tablets. This is similar to the instructions (Menachot 99) that the table is not to be empty overnight of the show-breads. The Tablets inside the Ark were a symbol of G’d’s Presence as described in Isaiah 26,4 and in Exodus 23,21, where the Presence of G’d in the Tabernacle is referred to.
The cherubs which Ezekiel saw, i.e. the chayot hakodesh, corresponded to the cherubs in the Temple on the lid of the Ark. This is the meaning of what he said (Ezekiel 10,20): ואדע כי כרובים המה, “I realised that they were the cherubs.” Seeing that he had already seen cherubs which were chayot hakodesh, he realised that in a still higher region there were other cherubs, angels which he had not seen although he had seen a “sample, a pattern,” of them. (13) The cherubs which Ezekiel did see as well as the cherubs in the Tabernacle and the Temple all were a pattern of the cherubs in the higher celestial regions which he knew of but had not seen. The term “cherubs” includes such phenomena as the throne of G’d’s attribute כבוד; they are the ones to which Isaiah 64,10 referred when he said בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, “our holy Temple, our pride, where our fathers praised You.” You are aware that the sound of G’d’s voice was heard by Moses as emanating from between the two cherubs on the kapporet, from the single handbreadth of open space between their outstretched wings. This is where G’d had “compressed” His Shechinah. He did so although we have been told elsewhere (Jeremiah 23,24) “for I fill heaven and earth, says the Lord.” (14) You also find in Tanchuma Vayakhel 7 that Rabbi Joshua from Sakinin said: “the way to understand all this is by means of a parable: there was a cave at the beach of the sea. Whenever the sea was rough the cave was filled with water; nonetheless the sea did not appear to have lost any of its volume.” In a similar manner G’d compressed His Shechinah into a small space without impairing the truth of the statement in Psalms 148,13 הודו על ארץ ושמים, “that His splendour covers heaven and earth.” (15) When we consider the framework of man you will find that man possesses three special organs, each one of which is about the size of the space between the wings of the cherubs in the Tabernacle. These three organs contain the letters of the tetragrammaton, each organ, one of them. (The organs are מילה, פה,לשון — the male organ, the mouth and the tongue). The word הלב has the fourth letter of the tetragrammaton i.e. the second letter ה of the name “Hashem.” (16) Our sages in Bamidbar Rabbah 12,10 say that the kapporet on the Ark corresponds to the Seraphim in the celestial regions which are above the throne as we know from Isaiah 6,2 שרפים עומדים ממעל לו “Seraphim were standing ‘above’ him.” These Seraphim are “advisors” of the Shechinah. There are two of them. They too are part of the beings called cherubs.
(א) ועשית שנים כרובים. והלא אמר לך וצוך במעמד הר סיני לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ' ד'). לא קשיא, לך לא תעשה אבל לי עשה, כיוצא בו מחלליה מות יומת וגו' (שמות ל"א י"ד) ובמקום אחר אומר וביום השבת שני כבשים (במדבר כ"ח ט'), כיוצא בו ערות אשת אחיך וגו' (ויקרא י"ח ט"ז), ואמר אחר מכאן יבמה יבוא עליה (דברים כ"ה ה'):
(א) ועשית. אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים. ופירשו כרוביא בלשון ארמי. והכ''ף משרת. ונכון דברו שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה. ושמו המלה לזכר כמו מלת חנוכ' כי כ''ף כרוב שורש. והעד והיו הכרובים כי הה''א ה''א הדעת ואינו לתימה כה''א הכמכת מכהו הכהו. וכאשר חפשתי על מלת כרובים הנה הוא צורות. כמו את כרוב ממשח הסוכך אמר יחזקאל כי ראה ד' פנים לחיה ואחד מהם פני שור. ובמקום אחר על החי' בעצמ' תחת שור פני הכרוב. והטעם הצורה שהזכיר בפעם הראשונה ואמר באחרונה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה. וקרא כל הד' כרובים והנה הכ''ף שורש
(1) And you shall make: Our predecessors said that the form of the keruvim were like two youths, and that its meaning is "like a baby (keravya)" in Aramaic, and that the [letter] kaf is [a prefix]. Yet they spoke correctly, that they have the form of children - if they have a tradition, and they made the word a mnemonic, like chanukah [is used]. For the kaf [in] keruv is [part of the] root. And the testimony ([is in] verse 20 of this chapter), "and hakeruvim were" - since the [letter] hay [at the beginning of the word (ha)] is a definitive hay and not one of questioning, like the hay (in Isaiah 27:7), "Was he beaten as his beater has been?" (Had the hay been used as a questioning hay, the kaf could have been part of the root.)
(ב) מקשה. כמו שוה. וכמוהו תחת מעשה מקשה. ופי' מעשה. כמו לא עשה את שפמו. וטעם מפני שהיה מרחק כל כרוב שוה מקצה הכפורת
(כג) וְאִתּ֗וֹ אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃ (ס)
(23) at his side was Oholiab son of Ahisamach, of the tribe of Dan, carver and designer, and embroiderer in blue, purple, and crimson yarns and in fine linen.
(ד) [ד] "ויביאו אותו אל משה"-- ולא הביאו המקושש עמו. "ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן"-- גנאי הוא לו וגנאי לאמו וגנאי למשפחתו וגנאי לשבטו שיצא ממנו. וכנגדו אתה אומר (שמות לח, כג) "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחושב"-- שבח הוא לו ושבח לאביו ושבח למשפחתו ושבח לשבטו שיצא ממנו.
(4) 4) "And they brought him to Moses": But they did not bring the wood-gatherer (mekoshesh) with him (see Bamidbar 15:32). "And the name of his mother was Shlomith the daughter of Divri, of the tribe of Dan." a blemish to himself, a blemish to his mother, a blemish to his family, and a blemish to his tribe whence he came.
(ח) בְּיוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ג, יא): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן וגו', מְדַבֵּר בְּעֵת שֶׁשָּׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בַּמִּשְׁכָּן. צְאֶינָה וּרְאֶינָה, כְּמָה דְתֵימָא (ויקרא ט, כד): וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. בְּנוֹת צִיּוֹן, הַמְצֻיָּנִים לוֹ בְּמִילָה, שֶׁאִלּוּלֵי שֶׁהָיוּ מְהוּלִים לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהַבִּיט בַּשְּׁכִינָה, אֶלָּא נוֹפְלִים הָיוּ כְּשֵׁם שֶׁנָּפַל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז, ג): וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים. וְכֵן בְּבִלְעָם אוֹמֵר (במדבר כד, ד טז): נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ט, ו): "וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'. מַהוּ זֶה הַדָּבָר, עַל הַמִּילָה אָמַר לָהֶם, כְּמָה דְתֵימָא (יהושע ה, ד): וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ. אֲשֶׁר צִוָּה ה', לַעֲשׂוֹת לְאַבְרָהָם, מָשָׁל לְחֶנְוָנִי אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב וְהָיָה כֹּהֵן, וְהָיָה לוֹ טֻמְאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אוֹהֲבוֹ, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לַהֲבִיאוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן אִם אַתָּה מְבַקֵּשׁ כְּדֵי שֶׁאָבוֹא לְתוֹךְ בֵּיתְךָ, שְׁמַע לִי וְהָסֵר טֻמְאָה מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ. וּכְשֶׁיָּדַע הַחֶנְוָנִי שֶׁאֵין שָׁם טֻמְאָה, הָלַךְ וְהֵבִיא הַכֹּהֵן אֶל בֵּיתוֹ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵרָאוֹת לְאַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ, הָיְתָה עָרְלָה תְּלוּיָה בוֹ, כֵּיוָן שֶׁמָּל עַצְמוֹ מִיָּד נִגְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז, כו): בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם, וְאַחַר כָּךְ (בראשית יח, א): וַיֵּרָא אֵלָיו ה'. לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם משֶׁה, הַמִּילָה צִוָּה הָאֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת לְאַבְרָהָם אֲבִיכֶם בְּעֵת שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵרָאוֹת לוֹ, אַף אַתֶּם מִי שֶׁיֵּשׁ בָּכֶם עָרֵל יֵצֵא וְיִמּוֹל עַצְמוֹ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה', לְכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהוּא חָפֵץ בִּשְׁלֵמִים, כְּמָה דְתֵימָא (בראשית יז, א): הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, שֶׁהָעָרְלָה מוּם הִיא בַּגּוּף. דָּבָר אַחֵר, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁבָּרָא בְּרִיּוֹתָיו שְׁלֵמִים, בָּרָא חַמָּה וְיָרֵחַ עַל מְלֵאָתָן, וְכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בְּקוֹמָתָם נִבְרָאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, א): הָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. בַּר קַפָּרָא אָמַר אָדָם וְחַוָּה כִּבְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה נִבְרָאוּ. דָּבָר אַחֵר, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהִשְׁלִים מַעֲשָׂיו לְאוֹהֲבָיו, הִשְׁלִים אֵשׁ לְאַבְרָהָם, חֶרֶב לְיִצְחָק, מַלְאָכִים לְיַעֲקֹב. דָּבָר אַחֵר, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּין בְּרִיּוֹתָיו, הַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ וְהָרָקִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג. הַחַיּוֹת שֶׁל אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א, יד): וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. וְהָרָקִיעַ שֶׁל שֶׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א, כב): וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח וגו', וְלֹא זֶה מְכַבֶּה אֶת זֶה וְלֹא זֶה מְכַלֶּה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב (איוב כה, ב): הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ וגו', הַמְשֵׁל, זֶה מִיכָאֵל, וְהוּא שֶׁל שֶׁלֶג, וָפַחַד, זֶה גַּבְרִיאֵל, וְהוּא שֶׁל אֵשׁ, מַהוּ עִמּוֹ, מוֹשְׁלִים לוֹ, לֹא זֶה מַזִּיק אֶת זֶה וְלֹא זֶה מַזִּיק אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי אָבִין לֹא סוֹף דָּבָר בֵּין מַלְאָךְ לְמַלְאָךְ אֲפִלּוּ בַּמַּלְאָךְ עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם, וְאִית בֵּיהּ חָמֵשׁ אַפִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל י, ו): וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָּרָק וגו', לֹא זֶה מְכַבֶּה אֶת זֶה וְלֹא זֶה מְכַלֶּה אֶת זֶה. כְּתִיב (דניאל ז, י): נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק, וְהָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד, ג): הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו, וְלֹא זֶה מְכַבֶּה אֶת זֶה וְלֹא זֶה מְכַלֶּה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן (איוב כה, ב): עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה חַמָּה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֵית מַזָּל חָמֵי בְּמָה דְקָדֵם לֵיהּ וְלֵית מַזָּל חָמֵי בְּמָה דִּלְעֵיל מִינֵיהּ, אֶלָּא בְּמָה דִּלְרַע מִינֵיהּ, כְּהָדֵין בַּר נָשׁ דְּהוּא נָחֵית בְּסוּלְמָא הָפוּךְ לַאֲחוֹרָיו. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר הָרָקִיעַ הוּא שֶׁל מַיִם וְהַכּוֹכָבִים שֶׁל אֵשׁ וְהֵן דָּרִים זֶה עִם זֶה וְאֵינָן מַזִּיקִין זֶה אֶת זֶה, וַאֲפִלּוּ בֵּין הַמַּכּוֹת הוּא עוֹשֶׂה שָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט, כד): וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר צְלוֹחִיּוֹת שֶׁל בָּרָד מְלֵאוֹת אֵשׁ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר אֵשׁ וּבָרָד פְּתוּכִים זֶה בָּזֶה. אָמַר רַבִּי חָנָן טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה כַּהֲדָא פְּרֵטָתָא דְּרוּמָנָא דְּחַרְצִינְתֵהּ מִתְחַמְיָא מִלְּגָו. טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה כַּהֲדָא שָׁאשִׁיתָא דְּקַנְדֵּילָא דְּמַיָא וּמִשְׁחָא מְעֹרָבִים כַּחֲדָא וְהִיא דָלְקָא מִן גַּבֵּיהוֹן. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן מַהוּ מִתְלַקַּחַת, מָיְתָא וּמִתְקַהֲלָא לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָהּ בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאָהּ. אָמַר רַב אַדָּא לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי לִגְיוֹנוֹת קָשִׁים וְהָיוּ מְרִיבִים זֶה לָזֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, עָשׂוּ שָׁלוֹם זֶה עִם זֶה וּבָאוּ וְעָשׂוּ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כָּךְ אֵשׁ וּבָרָד מְרִיבִים זֶה לָזֶה, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, נֶאֱמַר: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד, נֵס בְּתוֹךְ נֵס, לְכָךְ נֶאֱמַר: "בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. (שיר השירים ג, יא): בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְרָה לוֹ אִמּוֹ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ שֶׁעָשְׂתָה בַּת שֶׁבַע עֲטָרָה לִשְׁלֹמֹה בְּנָהּ, אֶלָּא עֲטָרָה זֶה אֹהֶל מוֹעֵד, כָּעֲטָרָה הַזֹּאת שֶׁמְקֻבַּעַת בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וּמְעֻטֶּרֶת בִּתְכֵלֶת וּבְאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשֵּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ. אָמַר רַב חוֹנְיָא, שָׁאַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לוֹ אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, אָמַר לוֹ הֵן, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה אוֹהֲבָהּ יוֹתֵר מִדַּאי, לֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אֲחוֹתוֹ, לֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקָּרָא אוֹתָהּ אִמּוֹ. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַבֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל, קְרָאָן (שיר השירים ה, ב): אֲחֹתִי רַעֲיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, לֹא זָז מֵחַבְּבָן עַד שֶׁקְּרָאָן אִמּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה נא, ד): הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ, וּלְאִמִּי כְּתִיב, עָמַד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ אִלּוּלֵי לֹא יָצָאתִי לָעוֹלָם אֶלָּא לִשְׁמֹעַ טַעַם זֶה מִפִּיךָ דָּי. דָּבָר אַחֵר, אִמּוֹ, אֻמָּתוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן, הָיָה לוֹ לְהַעֲמִיד אַרְבַּע קוֹנְטִיסִים וְלִמְתֹּחַ אֶת הַמִּשְׁכָּן עֲלֵיהֶם, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לְמַעְלָן אֵשׁ אֲדֻמָּה, אֵשׁ יְרֻקָּה, אֵשׁ שְׁחוֹרָה, אֵשׁ לְבָנָה, אָמַר לוֹ: כַּתַּבְנִית (שמות כה, מ): אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי בַּצְלָה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לְבוּשׁ מְשֻׁבָּח עָשׂוּי בְּמַרְגָּלִיטוֹן, אָמַר לְבֶן בֵּיתוֹ עֲשֵׂה לִי כָּזֶה, אָמַר לוֹ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתוֹ, אָמַר לוֹ אֲנִי בִּכְבוֹדִי וְאַתָּה בְּסַמְמָנֶיךָ. כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֱלֹהַי יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כָּאֵלֶּה, אָמַר לוֹ כַּתַּבְנִית אֲשֶׁר אֲנִי וגו' (שמות לה, לה) (שמות לח, כג): בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אִם אַתְּ עוֹשֶׂה מַה שֶּׁלְּמַעְלָה לְמַטָּה, אֲנִי מֵנִיחַ סַנְקְלִיטוֹן שֶׁלִּי שֶׁל מַעְלָה וְאֵרֵד וַאֲצַמְצֵם שְׁכִינָתִי בֵּינֵיהֶם לְמַטָּה, לְמַעְלָה (ישעיה ו, ב): שְׂרָפִים עֹמְדִים, אַף לְמַטָּה (שמות כו, טו): עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים. הַעֲמֵד אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עֹמְדִים, כַּנָּתוּן בְּאִסְטְרָטִיָּא שֶׁל מַעְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, מַה לְּמַעְלָה כּוֹכָבִים, אַף לְמַטָּה כּוֹכָבִים. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ קַרְסֵי הַזָּהָב נִרְאִין בַּמִּשְׁכָּן כַּכּוֹכָבִים הַקְּבוּעִים בָּרָקִיעַ. (שיר השירים ג, יא): בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה סִינַי, חִתּוּנִין הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, י): וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לא, יח): וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַתוֹ וגו', כְּכַלָתוֹ כְּתִיב. דָּבָר אַחֵר בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה אֹהֶל מוֹעֵד. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בֵּית הָעוֹלָמִים. וּמִנַּיִן לְאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁחִתּוּנִין הָיוּ, דִּכְתִיב: בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, כַּלַּת כְּתִיב, בְּיוֹמָא דְּעָלַת כַּלָּתָא לִגְנָנָא.
(ב) דָּבָר אַחֵר, וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי עִילְאָי לֹא הִיא יִרְאָה לֹא הִיא צָרָה, אֶלָּא וַיִּירָא שֶׁלֹא יַהֲרֹג, וַיֵּצֶר לוֹ שֶׁלֹא יֵהָרֵג, אָמַר אִם הוּא מִתְגַּבֵּר עָלַי, הוֹרְגֵנִי, וְאִם אֲנִי מִתְגַּבֵּר עָלָיו אֲנִי הוֹרְגוֹ, הֲדָא הוּא וַיִּירָא שֶׁלֹא יַהֲרֹג וַיֵּצֶר לוֹ שֶׁלֹא יֵהָרֵג. אָמַר כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הוּא יוֹשֵׁב וּמְכַבֵּד אֶת הוֹרָיו, תֹּאמַר שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁהֲרֵי כָּךְ אָמַר (בראשית כז, מא): יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, תֹּאמַר שֶׁמֵּת אוֹתוֹ זָקֵן וּבָא עָלַי לְהָרְגֵנִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית לא, ג): שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ. תֹּאמַר עַד כָּאן הָיוּ הַתְּנָאִים (בראשית כח, כ): וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה וְלֹא יוֹתֵר, אָמַר רַבִּי יוּדָן אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם (בראשית לא, ג): שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ, אַף עַל פִּי כֵן וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, אֶלָּא מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר (בראשית כח, טו): וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, (בראשית כח, כ): אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, אֶלָא מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר (שמות ג, יב): וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְאֵין דָּבָר רָע מַזִּיקָךְ, וּכְתִיב (בראשית ד, כד): וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, אֶלָּא שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין דְּצִיפּוֹרִין אָמַר (מלכים א א, לו): וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן כֵּן יֹאמַר, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (דברי הימים א כב, ט): הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, אֶלָּא אָמַר הַרְבֵּה קָטֵיגוֹרִין יַעַמְדוּ מִכָּאן וְעַד גִּיחוֹן.