Contents
- פסיכיאטריה ודת
- עולם הידות
פסיכיאטריה ודת (חלק ב')
הרב שלמה וולבהזצ"ל
מאמר ב'הרפואה: הרפואה לאור ההלכה, חוברת ח' סיוון תשמ"ב. בית החולים קרית צנז ע"ש לניאדו, דפים ס'-ע' HebrewBooks.org
"A translation, titled "To Build a World of Affection: Life and the Torah According to Rav Shlomo Wolbe" is available at
https://aspaqlaria.aishdas.org/media/RWolbesWorld.pdf
אם נרצה להגדיר את תורת ישראל בקיצור נמרץ ממש על רגל אחת - נקרא לו "עולם הידידות", קירבה גדולה שוררת בין ישראל ואלקים “קרוב אתה ה” נאמר בתהילים (קיט, קנא), עם ישראל נקרא עם קרובו (תהלים קמח, יד), אין היהודי ניגש אל האלקים תמיד בחגיגיות כאל אורח נדיר רם המעלה, אלא כבן הניגש אל אב אוהב ומסור. מאמר אופייני בתלמוד: יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים, יבא ידיד זה שלמה המלך (ידידי’), בן ידיד - זה אברהם, ויבנה ידיד - זה בית המקדש ("מה ידידות משכנותיך" [תהלים פד:ב]), לידיד - זה הקדוש ברוך הוא ("אשירה נא לידידי" [ישעיהו ה:א]), בחלקו של ידיד - זה בנימין ("ידיד ה’" [דברים לג:יב]), ויתכפרו בו ידידים - אלו ישראל (מנחות נג.).
קירבה זו אינה חד סיטרית לא רק אברהם אבינו והדורות אחריו התקרבו אל הקב”ה אלא הקב”ה התקרב גם אלינו נתן לנו תורתו והשרה שכינתו עלינו. ההרגשה הברורה של קירבת ה’ - הנקראת שכינה - מלווה אותנו בכל התקופות, "בכל מקום שגלו - גלתה שכינה עמהם" (מגילה כט.). קירבה זאת חודרת אל כל שטחי החיים ומעדנת גם את חיי הגוף.
הקירבה בין ישראל והקב”ה קובעת ידידות וקירבה בין אדם וחברו. הוא אשר השיב הלל הזקן לאותו גוי שרצה להתגייר על מנת שילמד אותו כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, והלל אמר לו "מה שעליך שנוא אל תעשה לחברך - זוהי כל התורה כולה, והשאר פירושה, לך למד!" (שבת לא.) הרי הנקודה המרכזית בתורה: "ריע"! זה קובע יחס מקורב מאד אל כל אדם מישראל הנהגה של דרכי שלום עם כל אדם זהירות מצער בעלי חיים ויחס חיובי אל כל דבר הנמצא בעולמו של הקב”ה זה מתבטא בהכלל אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום (אבות ד:ג).
ייאמר תיכף בקשר לזה כי גם אל מחלות הנפש ניגשים חז”ל מתוך נקודת מבט זה. וכך אמרו "את הכל עשה יפה בעתו - כל מה שעשה הקב”ה בעולמו יפה. אמר דוד לפני הקב”ה: רבונו של עולם, כל מה שעשית בעולמך יפה, חכמה יפה מן הכל, חוץ מן השטות; מה הנאה בשוטה הזה? אדם מהלך בשוק וקורע בגדיו ותינוקות משחקים בו ורצים אחריו והעם משחקים עליו - זה נאה לפניך? אמר לו הקב”ה: דוד על שטות אתה קורא תגר חייך שתצטרך לו!… תצטער ותתפלל עליו עד שאתן לך ממנה. לא עשה דוד אלא הלך אצל פלשתים. אמר לו הקב”ה אצל אכיש אתה הולך? אתמול הרגת את גלית והלכת היום אצל אחיו וחרבו בידך ואחיו שומרי ראש של אכיש הרי עדיין לא נסתפגה דמו של גלית! כיון שבא דוד אל אכיש באו אצל אכיש ואמרו לו נהרוג למי שהרג את אחינו!… באותה שעה נתירא דוד התחיל להתפלל ואומר רבונו של עולם ענני בזו השעה אמר לו הקב”ה דוד מה אתה מבקש אמר לו תן לי מעט מאותו דבר (שטות)!… עשה עצמו כשוטה הזה כותב על הדלתות אכיש מלך גת מחויב לי מאה ריבוא ואשתו חמשים. אמר להם אכיש יודעים שחסר שוטים אני שנאמר חסר משוגעים אני. כידוע על ידי זה ניצל דוד אז. חז”ל לא גילו לנו את הטעם והצורך שבשבילו ברא אלקים מחלות רוח בעולם הם רק אמרו כי דוד התקשה במציאות של חולי נפש בעולם והי’ בזה בגדר בז לדבר והי’ ענשו שהוא עצמו הי’ צריך להתחזות כחולה נפש כדי להנצל רמזו לנו חז”ל בזה כי גם לחולה נפש יש מקום בעולמו של הקב”ה.
נחזור לעניננו. בעולם הידידות אנו נמצאים כשאנו נכנסים לתוך עולם התורה. ואין ידידות זאת תיאורי’ מפושטת. התורה מדברת בשפה של מעשים: היא נתנה לנו מצוות, הן הקובעות את היחס בין אדם לבוראו בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. אין כאן פולחן דתי גרידא אלא סדר חיים הכולל כל שטחי החיים כל המצוות אפילו אם הן רבות עדיין תישארנה נקודות בודדות בשטח העצום של החיים לולא הריקמה המקשרת את כולן, וכמו רשת דקה היא מקיפה באמין את כל מצבי החיים, רשת זו היא ההלכה. התלמוד שממנו אנו שואבים את ההלכה למעשה איננו אוסף של גזירות מחמירות אלא חכמה עמוקה ומדויקת כפי שהתבטא הרמב”ם: דרך עמוקה דרכו בה בהלכה עד מאד (הקדמה למשנה תורה). חכמה זו איננה פריבילג של רבנים כל יהודי מוזמן לקחת חלק בה. ההלכה היא בית היוצר לסגנון חיים יהודי. העומד בחוץ חושב אולי כי המצוות וההלכה אינן משאירות מקום לחיי רגש ובכלל להתפתחות האינדיבידואלית. להלן נראה שאין הדבר כך כמובן התורה איננה גורסת שהרוח הוא כח עויין לנפש כפי שחושב קלגס (Klages). להיפך הרוח משלים את הנפש ההלכה מדריכה את האדם גם במצבים מביכים ומשונים בצורה מפוכחת ואוביקטיבית, מבלי לתת לאדם ההרגשה כאילו הוא מופרך. אותה גישה המאפיינת את יחס הפסיכולוג המודרני כלפי הפציינט שלו, היא היא גישת ההלכה והפוסקים גם בשאלות של כשלונות מוסריים, במקום לתת לאדם לשקוע ברגשי אשמה - ההלכה קובעת כיצד יתנהג ויתקן את כשלונו כפי כחו.
דרך המלך של היהדות היא ההלכה אולם מדור מיוחד קובעת לעצמה תורת הלב. יריעתה ארגו נביאים ומשוררים (תהלים!), בעלי האגדתא בתלמוד ומדרשים, חוקרים ומקובלים. שתי היצירות האחרונות בשטח זה הן תנועות החסידות (מיסדה: ר’ ישראל ה"בעל שם טוב", 1700-1760) והמוסר (מיסדה: ר' ישראל ליפקין - מסלנטר, 1808-1882). הרגש תופס מקום מרכזי בחסידות, חוי' עילאית של אחדות העדה מסביב להאדמו"ר, והעידוד והפקוח האבהי של האדמו"ר - הרבי על חסידיו - הם מעמודי התווך של החסידות.
גם בתנועת המוסר תופס הרגש מקום מרכזי, ר' ישראל סלנטר מדגיש שאין אדם יכול להריע לשלימות אם אינו מיישר את הכוחות התת הכרתיים שלו, הוא קורא לכוחות אלה כוחות כהים. הציור הקלאסי שלו: לאדם אחד יש בן פרא השנוא עליו בגלל פרעותו, ותלמיד מצוין האהוב עליו ביותר, הבן והתלמיד גרים בחדר אחד והנה דליקה פורצת בבית והאב מורה נחפז להציל שני הצעירים, הוא רץ לחדרם ואת מי הוא מציל תחילה, את בנו, אף שהוא שונאו האהבה אליו היתה מודחקת אל התת הכרה, ובבהלת הסכנה היא גברה על אהבת התלמיד שבהכרתו. (דברים אלה נכתבו בערך 60 שנה לפני פרויד!). ר’ ישראל סלנטר מצא הלאה כי הכחות התת הכרתיים אינם מושפעים על ידי שכנוע שכלי גרידא, אלא דווקא על ידי התפעלות, גם כלל זה ידוע מהטכניקה הפסיכואנליטית, וכאמור ר’ ישראל הקדים לה בששים שנה! להתפעלות זאת מגיעים על ידי לימוד מוסר ברגשת הנפש וסערת הרוח, כלומר לימוד עצמי גם תנועת המוסר יצרה אינסטיטוצי’ בדומה לאדמו”ר החסידי במה שנוגע לאוטוריטה ומעמד, והוא המנהל הרוחני בישיבה הליטאית (המכונה המשגיח), הוא מדריך תלמידיו על ידי שיחות מוסריות, חוגי עבודה מצומצמים, וקשר הדוק אישי עם התלמידים.
ניסינו לתאר בקיצור נמרץ את "עולם הידידות" של היהדות, למעשה כל קהילה שיהודים מייסדים, על מוסדות העזרה שלה ועל הרגשת האחריות ההדדית של חברי הקהילה, מהווה "עולם של ידידות" בזעיר אנפין הרי לפנינו סגנון חיים מושלם מבוסס על מצוות התורה, משוכלל על ידי ההלכה ותורת הלב והרגש. ניתן לומר כי ההרגשה הבסיסית של החי בעולם התורה היא בטחון. "הנה א-ל ישועתי, אבטח ולא אפחד!" (ישעיהו יב:ב), או "לדוד: ה’ אורי וישעי - ממי אירא, ה’ מעוז חיי - ממי אפחד!" (תהלים כז:א), זוהי הרוח המנשבת בכל כתבי הקודש - ובבית היהודי הבנוי בעולם הידידות של התורה.
ברור כי העולם הקר המוטבע במלחמת החיים החומרני מעיקרו - הוא קרקע פורה לפחד. אין זה מקרה, כי הפחד הוא נושא משותף לפילוסופי’ ולפסיכולוגי’ המודרנית מרטין היידגר (Heidegger) טוען, כי הפחד היא התחרטה הבסיסית של האדם בעולם. (Sein u. Zeit) אין צורך להצביע על המקום הרחב שהפחד תופס בפסיכואנליזה ובפסיכיאטרי’. אולי הפחד הוא הסטיגמה של דורנו. גרמו לכך אי הבטחון הכלכלי ובודאי גם פיתוח הנשק הנוקליארי. אבל אין ספק כי גם אבדן האמונה באלקים הוא גורם חזק להתפשטות הפחד. אדם הנולד וגדל בתוך “עולם הידידות” יודע ומרגיש כי התחושה האקסיסטנציאלית העיקרית אינה הפחד אלא דווקא הידידות. (כמובן, אין הסברים אמורים לגבי פחדים שנגרמו ע”י טראומה בינקות וכדומה, אלא בפחדים אקסיסטנציאליים כגון הרגשת חוסר תוכן בחיים). (הערה מצוות האתר: אפשר לציין בהקשר לזה גם את האחוז העצום של התאבדות בקרב האפיקורסים המקולקלים שהרגישו את הידידות ונשרו ממנה).
* * *
"עולם הידידות" אינו עולם אידילי בלי כחות נגדיים. כוחות של זרות עומדים מנגדו ומאיימים תמיד לפגוע בו ואף להרסו. עולם הידידות הוא עולם אחיד הבנוי על קירבה גדולה בין אדם לבוראו ובין אדם לחברו, ויש כח באדם שאינו רוצה בקירבה זאת - התנכרות המתפתחת שלב אחרי שלב עד אבדן כל זיקה אל הזולת, ועד האיומה שבכל המידות: אך־זריות, כלומר זרות מוחלטת. האכ־זר שמח לאיד חברו, נהנה מצערו. השלב האחרון של התנכרות זו הוא שהאדם נהי’ זר לעצמו ואף אכ־זרי לעצמו. (ראה באריכות: וולבה, בין ששת לעשור, ירושלים תשלו. מאמר עולם הידידות, עמי טו וכו') בתלמוד אנו מוצאים (שבת קה:): "המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר ר’ אבין מאי קראה (איפה זה כתוב בתנך?), "לא יהי’ בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר" (תהלים פא:י), איזהו אל זר שבגופו של אדם, הוה אומר זה יצר הרע." טקסט זה מגדיר את הרע ככח של זרות. התלמוד מתאר כאן תהליך של התנכרות המתחיל בהתנכרות האדם לעצמו על ידי כעס, ומשם הוא מגיע להתנכרות לאלקים – עבודה זרה, ולא על חינם נקראת האלילות בשם זה אלא להצביע על מקור התופעה בכח הזרות.
מהו מהלך ההתנכרות הזאת? הרי אין בנפש כח שהוא רע בהחלט. כל כח יש לו מקום בתוך עולם הידידות גם גאוה וכעס נחוצים לפעמים כאשר משתמשים בכל כח במקומו ובזמנו טוב הוא, וכל הכוחות הנמצאים בנפש נחוצים, אולם כדי לבנות עולם הידידות צריכה להיות קואורדינצי’ של כל הכוחות יחד שיעבדו כולם תוך שיתוף פעולה וחלוקה צודקת של תפקידיהם. הכח המושל המעמיד כל כוחות הנפש על מקומם הוא השכל, אשר על כן הוא עיקר כח הידידות שבאדם בלי שליטת השכל - אין עולם של ידידות. כאשר כח מכוחות הנפש חורג מתחומו ודורש סיפוק מופרז או אפילו שליטה מוחלטת כח זה מתנכר לכוחות האחרים ומתמרד נגד השכל כאן מתחילה זרות והכח הזה הופך להיות רע. תהליך זה מתאר התלמוד שציטטנו לעיל בדוגמה של הכעס. במקום אחר מתאר התלמות אותו תהליך של התנכרות בענין תאוה מינית (בלשון הגמרא: "המקשה עצמו לדעת״ [נדה יג:]).
כאן אנו מגיעים לשאלת הבחירה החפשית. התבאר כי אין כח רע בהחלט באדם. אנו יכולים להשתמש בכוחותינו לבנות את עולם הידידות תוך קואורדינצי’ של הכוחות על ידי השכל. השימוש בהפרזה בכח אחד או ההתמרדות לשכל גורמים להריסת עולם הידידות. ברירה זו היא בידי האדם אם לבחור בידידות או בהתנכרות. אכן הוא יכול לבחור. בתלמוד אנו מוצאים דוגמא כזו האי מאן דבמאדים יהא גבר אושיד דמא אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא. (הנולד במזל מאדים יהי’ אדם השופך דמים או מקיז דם או גנב או שוחט או מוהל.) אין ביד האדם לשנות את התכונה הבסיסית בציור זה הנטי’ לשפיכת דם, אבל גם בתכונה זו הוא יכול להשתמש לטובה, וקשת האפשרויות היא רחבה, הוא יכול להיות רופא שוחט או מוהל. רק הגנב שאינו נרתע מרצח הוא המשתמש בתכונתו בדרך של התנכרות. הרי לנו דוגמה מתכונה קיצונית ובכל זאת אין שום הכרח שהאדם יהי’ רשע על ידה, יש לו הבחירה להשתמש בה למטרות מועילות ביותר למען השלימות. נביא כאן דוגמא היסטורית מחז”ל בענין זה כיון שראה שמואל את דוד ‘אדמוני’ נתיירא זה שופך דמים כעשו אמר לו הקב”ה ‘עם יפה עינים’, - עשו מדעת עצמו הוא הורג אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג. מכל מקום גבול יש לבחירה: את התכונה הבסיסית אי אפשר לשנות! בציור הנ”ל הנולד בנטי’ לשפיכת דמים אינו יכול לעקור נטי’ זו, רק הבחירה בידו להשתמש בה לטוב או לרע לבנין עולם הידידות או להריסתו.
כאן באה התורה לעזרת השכל לחזק את האדם לבחור בטוב. לתורת ישראל מלחמת חרמה נגד כל תופעות ההתנכרות. לכן ראשית כל “כוונת התורה להמשיך השכל בכל תאוות הנפש ולהגבירו עליהן” (חובות הלבבות, שער הפרישות פרק ב). ואין כאן הכוונה לדכא את התאוות אלא להעמיד כל כח על מקומו שזוהי דרך התורה בכל מצוותי’ ויש לתורה שלשה עמודים, על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים אמר שמעון הצדיק (אבות א:ג). לימוד תורה משלים את האדם עצמו עבודת השם בבית המקדש ובתפילה מקשרת אותנו עם הקב”ה גמילות חסדים היא הידידות עם הזולת. אלה הם חלקי התורה. והתורה מקפידה גם על צורה עדינה של התנכרות: כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו (שמות כג, ה), גם ההתעלמות מנזק חברו היא התנכרות לא תוכל להתעלם (דברים כב, ג).
בעוד שאלה אחת עלינו לדון: האם התורה מכירה בתת הכרה? התשובה היא חיובית. בתנ”ך אנו מוצאים כי ה’ בוחן כליות ולב, והתלמוד קובע כליות יועצות לב מבין (ברכות סא:). הלב הוא מקום ההכרה, הכליות לתת הכרה, אולם התת הכרה שעליה דברו כאן חכמי התורה אינה זו של פרויד שנוצרה ע”י הדחקת יצרים או חוויות בלתי נעימות, וגם לא האי מודע של יונג המאמין בארכיטיפים המקננים באי מודע קולקטיבי, אנו מידקקים כאן לביאור הגר”א “הגאון מווילנה”: כל דרכי האדם נמשכים אחר הרצון הראשון וכמו שעולה על רוחו ברצון הראשון הם זכים בעיניו (פירוש הגר”א, משלי טז:א-ב). כלומר הרצון מתרקם במעמקים כאלה שאין הכרתנו שולטת בהם, האני הידוע לנו הוא רק חלק קטן מאד ממהות האדם, רצון נעלם מכוון דרכינו הן הכליות יועצות, אשר בפעולתן איננו מרגישים באופן ישיר, למען הקיצור אנו צריכים לוותר כאן על הבאת דוגמאות מהתורה, כיצד פועל הרצק הראשון הזה. נסתפק נאי לומר כי הרצון הנעלם יכול לשאוף לענינים שבגוף ושברוח, מצד התורה היינו צריכים לדבר על תת הכרה וגם על על הכרה ישנם רצונות עילאיים המתרקמים בנשמה האלקית אשר בקרבנו, הם מדרבנים אותנו להתעלות מוסרית ולהתקרבות אל האלקים, והם מביאים אותנו להרגשות נעלות ביותר, רצון ראשון רוחני זה הי’ ראוי לקרוא על הכרה ואת המונח תת הכרה היינו צריכים לשמור לרצונות ראשונים השואפים למילוי מאוויים גופניים, והנה הרצונות העל הכרתיים בהחלט אינם פחות חזקים מהרצונות התת הכרתיים. אין התפיסה הזאת על על-ותת-הכרה שוללת את המיכזינם של ההדחקה, כבר הראינו לעיל שהי’ כבר ידוע לר’ ישראל סלנטר 60 שנה לפני פרויד, אבל התפיסה התורנית מנוגדת בצורה חריפה לדעתו של פרויד המוצא בתת הכרה רק לבידו (Libido), ובחלומות שהם החלון לתת־הכרה רק משמעות זקסואלית. (ראה את ספריו של פרנקל: Das Menschenbild in der Seelenheilekunde, Stuttgart 1959; Der Unbewusste G'tt - Psychotherapie und Religion.)
כאן המקום לעמוד בקצרה על המיסטיקה היהודית, אין היהדות מכירה במה שנקרא unio mystica נברא אף פעם אינו יכול להתאחד לגמרי עם בוראו, האדם יכול לטהר עצמו עד מאד בכח תורתו ועבודתו, הוא יכול להיכנע ולהתבטל לפני בוראו עד שהוא מרגיש קירבת האלקים אליו, אבל תמיד הוא מודע למרחק האדיר שבין נברא ובוראו. המקורות הלא־יהודיים המדברים על unio mystica התכוונו כנראה למצבים אקסטטיים מסוימים שבהם הרגישו כאילו התאחדו עם האלקות. הבהירות היהודית שוללת לחלוטין האפשרות של התאחדות ממשית. מכל מקום יש בתורה חלק הנקרא "סתרי התורה", בהם עוסקת הקבלה; היא חלק מהתורה שבעל פה כמו התלמוד, אבל אם התלמוד חיוב לימודו מוטל על כל יהודי, עוסקים ב"קבלה" רק בעלי מדרגה. היו עד לדורנו זה בעלי קבלה שהיו יוצרי חידושים עמוקים מאד בשטח הקבלה נעקוב בקצרה אחרי דרכי היצירה שלהם.
לסיסטמה של התורה ישנם שני צירים: הציר המאוזן – הן המצוות המעשיות המחייבות כל אחד מישראל – הן היוצרות את עולם הידידות של העם כולו. הציר המאונך – הן דרכי העלי’ לכל יחיד לפי כוחו. דרכי עלי’ אלו בנויות בעיקר על מצוות הלב, כגון אהבה יראה דבקות וכו’. כל אשר אדם יותר יורד למעמקי התורה יותר הוא מרגיש בנימות הדקות של הקדושה עוזרים לאדם בזה הכוחות העילאיים שדברנו עליהם כאן כל אשר יעמיק יותר בתורה יותר מתחזקים בקרבו כוחות אלה, ובזה הוא מגיע לכך שישיג בטוהר לבו וזוך שכלו ידיעות עמוקות מאד על אלקות עולם אדם זהו ההיפך המדויק לאקסטזה אשר תוך איבוד ההכרה רואים חזיונות של עולמות טמירים, אדרבא השכל פועל בשעת ההשגה והמקובל מרגיש בודאות גמורה שהשגתו היא אמיתית הדוגמה הנפלאה לזה הוא הגר”א מווילנה אשר מקורביו ידעו לספר שהציעו לו מן השמים לגלות לו סודות עליונים והוא סירב לקבל גילויים אלה כי דעתו נחה רק בדברים שהוא עצמו עמד עליהם ביגיעתו, אכן אדם התורה יכול להגיע לטהרת המחשבה ולהתנהגות בקדושה עד שהוא זוכה להשגות נעלות ואמיתיות הנוגעות לעמקי היצירה אבל זהו תחומה הבלעדי של תורת ישראל אין הפסיכאטרי’ יכולה להביא לידי מצבים נפשיים כאלה וגם לא תוכל להפיק תועלת מהידיעות המתגלות בהם.
