יצירת האדם
התהוות האנושות מוזכרת תדיר בחמשת הפרקים הראשונים של ספר בראשית.
סיפור היצירה המפורסם ביותר באומנות המערבית נמצא בקפלה הסיסטינית. מדובר בציור של מיכלאנג'לו, שבו אצבעו של אלוהים מציתה את זיק החיים באדם הראשון, חסר המנוחה.
את מיקומו של אדם אצל מיכלאנג'לו אפשר להסביר בהשוואה לפסל דיוניסוס מהפרתנון מהמאה החמישית לפני הספירה (פסל שכנראה היה מוכר למיכלאנג'לו), אך במקרה של הציור היווני, הדמות נמצאת בקיפאון רגוע, בעוד שבציורו של מיכלאנג'לו נראה האדם מוכן לזנק לפעילות.
משמעותה של אותה נגיעה-לא-נגיעה היא שאלוהים לא ישלוט באדם. עתיד האנושות מתגלה מתחת לזרועו השמאלית של אלוהים, שם בוחנת חווה את בן זוגה לעתיד. יש האומרים שאצבעות ידו השמאלית של אלוהים נחות על האדם השני, הלא הוא ישוע, שיגאל את האנושות מהמעשה הטיפשי של אדם הראשון. מן הציור ניכר שאדם הוא בוגר (על פי המדרש הוא בן עשרים), אולם פניו היפות חסרות ניסיון חיים. ציור זה מבאר למעשה את סיפור הבריאה הראשון שעל-פיו בורא אלוהים את האדם במאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א' 26). המילה "אדם" היא דו-משמעית – יצור אנושי או האנושות כולה, ודו-משמעות זו גם מציבה את חידת מיניותו של אדם, באשר הוא אדם – יצור יחיד דו-מיני, איש ואישה, וגם כל האנושות. חווה בציור היא בבחינת נוכחת נפקדת, נמצאת ונוכחת בעת ובעונה אחת.
תיאור מוחשי יותר של יצירת האנושות מופיעה בסיפור הבריאה השני, בו מופיע אלוהים כפסל: "וַיִּיצֶר יהוה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה" (בראשית ב' 7). בתיאור זה נוצר אדם מעפר (לשון זכר) האדמה (לשון נקבה). אדם כללי זה (אדם מן האדמה) הוא המופיע בסדרת ציורי הבריאה הצבעוניים של האמן הגרמני בן המאה ה-14, מייסטר ברטראם.
תפיסות דומות נמצאות בתרבויות רבות של העמים השכנים במזרח התיכון הקדום, כגון זו המופיעה בציור של חְנֶמוּ, האל היוצר. בציור זה מהתקופה הפתולמאית נראה חנמו מעצב על גלגל האובניים את המלך פרעה העתידי. מאחורי חנמו עומדת תות, אלת הזמן המצרית, הקוצבת את חייו של פרעה. כאן זוכה הדאגה האוניברסלית של הורים לחייהם ולשלומם של ילדיהם לביטוי ממשי.
האל כנמו יוצר את בן פרעה על אבניים,
פפירוס מתקופת בית תלמי, המוזיאון הבריטי
דאגה זו וההתייחסות לזמן ולהיותנו בני-תמותה נשזרו גם באדם של מיכלאנג'לו בגרסה המודרנית שלפנינו.
נורית קרלין, אדם וזמן, ניו יורק טיימס, 1992
יצירת האשה
לידתה של חווה הקטנטונת מצלעו של אדם (בראשית ב'22 ), מתוארת בקתדרלה של פרייבורג שבגרמניה. בתבליט זה, שנעשה במאה הארבע עשרה, נראית חווה כאילו היא נולדת בלידה נרתיקית, וראשה מגיח ראשון היישר אל זרועותיו של המיילד האלוהי.
מייסטר ברטראם, בן אותה תקופה, , מראה בברור את הצלע ממנו נבראה חווה. התרגום הלטיני של הביטוי "וייבן את הצלע" הוא שהציב את הצלע (כלומר, אחת הצלעות שבבית החזה) כמקור היווצרותה של האישה. המילה "צלע" אמנם מופיעה במקרא – ולא פעם אחת אלא כחמישים פעמים – אך פירושה תמיד הוא "צד", כאילו צדו של מבנה. רק בפרק ב בספר בראשית תורגמה המילה "צלע" כאילו היא אחת מעצמות בית החזה. אולם, המילה הנלווית לה, "וייבן" מאשרת שמדובר בצד, ולא בעצם. כך או כך, אפשר לקרוא את הטקסט כאילו נולדה חווה בניתוח קיסרי או כאילו הפריד אלוהים את הצד הנשי של אדם והציג אותו בפניו. אם נקבל את הגרסה השנייה, הרי שאדם הראשון היה אנדרוגינוס (יצור דו-מיני). כפי שכבר צוין לעיל, תיאור עיצובו של אדם בידי אלוהים הפסל (בראשית ב 7) מכיל יסודות נשיים וגבריים גם יחד.
מארק שאגל, שהכיר את עולם הלימוד היהודי המסורתי, ביטא את תפיסתו את האנושות בעזרת שני מדרשים ידועים על בריאת האיש והאישה. על-פי אחד המדרשים נבראו האישה והאישה כיצור אנדרוגני (דו-מיני) ולאחר שנבראו פוצלו לשניים – זכר ונקבה. על-פי המדרש השני, התרחש כל סיפור אדם וחווה – החל בבריאתם, והמשך בפיתוי ובגירוש מגן עדן – ביום אחד בלבד. בסוף אותו יום מחל להם אלוהים והחל הזמן.
מבין ומתוך הדמות האנדרוגנית המפוצלת של שאגל עולה דמות שלישית, גו חסר ראש, שאולי מייצג את המשכיותה של המיניות. סביב לדמות סב היקום והופך לשעון המונה את שלוש השעות האחרונות של האנושות בגן העדן. צבע גברי אדום כאור השמש וכסף נשי כנוגה הירח מתחלפים זה בזה ומדגישים את הדו-משמעות של המיניות האנושית.
ארבע מאות שנים קודם לשאגל, בחלק של הציור שיש הרואים בו את היסוד המרכזי של התקרה בקפלה הסיסטינית, נראית הגבירה חווה יוצאת מצדו של אדם הישן. תפקידה יהיה תפקיד האם: " וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי" (ג' 20).
אולם גופה של חווה מקביל לענף הכרות של עץ החיים, וכך היא מסומלת, על-פי התיאולוגיה הנוצרית הקלאסית, כזו שהביאה את המוות לעולם. מכאן שחווה היא כמו האדמה – נותנת חיים ולוקחת את המתים אליה.
מיכאל ברגט, מתוך כתב העת תיקון, 1998
הפיתוי
משחק מילים מכניס דמות חדשה לעלילה:
וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.... וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (ב' 25; ג' 1).
למה צריך דמות חדשה זו, ומה תפקידה? ברגע שהנחש מופיע, הוא קושר שיחה הרת גורל עם חווה ומשכנע אותה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע. מהם מניעיו? ומדוע היא נוטה לבטוח בו?
הן במסורת הפרשנית היהודית והן בזו הנוצרית מתואר הנחש כרע וחווה מתוארת כרפת שכל או פאם פאטאל – או שילוב של שניהם גם יחד. האם הנחש הוא כלי בידי האל כדי לגרום לאדם להיכנע לפיתוי? יהא ההסבר אשר יהיה, דמותו של הנחש מתגלגלת והופכת לדמות השטן, המקנא באהבתם של אדם וחווה והנחוש לכבוש את חווה. בציור של הצייר האוסטרלי ארתור בויד אנו רואים את השטן מציץ בחמדנות וצופה בזוג הנאהבים.
ארתור בויד, מלאך מציץ באדם וחוה, 1947 - 48
הנחש ינצל את חווה ויסבך את הזוג בצרות. ככל הנראה נטל בויד את ההשראה לציור מהמדרש שבגן העדן האבוד לג'ון מילטון, המבוסס על בראשית רבה.
אולם, המחקר שלנו גילה שכמו כל הסמלים, גם הנחש הוא דו-ערכי ויכול להיות בה בעת גם רע וחורש מזימות וגם טוב ומטיב. כך למשל, בציור על-גבי ארון קבורה מצרי נראה נחש ששמו "אדון המאכלים". הוא עומד על שתי רגליים ומאכיל את האל גֶבּ פרי אדום.
Coffin of Penpii, The Lord of Food, 9th-8th cent. BCE
ייתכן מאוד שציור זה אינו אלא הרקע ההכרחי להבנה שונה וחלופית של הסיפור המקראי – הנחש הוא הדמות הטובה בסיפור! המניע שלו הוא לעורר את מודעותו של הזוג האנושי, ואת זאת אפשר להשיג רק בלידה מתוך גן העדן אל מרחב הזמן. פרשנות זו יכולה להסביר את האמון שרכשה חווה בנחש.
ועוד קריאה יש לסיפור בראשית, ואותה אפשר לראות בציור של ויליאם בלייק, גם הוא איור לגן העדן האבוד.
מזימתו של הנחש יוצאת אל הפועל במפגש ארוטי עם חווה. כל זה קורה מאחורי גבו של אדם, שיש לו כנראה איזו פעילות תיאולוגית חשובה המעסיקה אותו עד כדי כך שאין הוא ער למתרחש. בלייק מאיר זווית ראייה שונה באשר לזהותם של הנושאים באחריות לכניעה ולפיתוי. חווה איננה נערה תמימה, אבל אדם נרדם בשמירה.
תיאורים של סצנת הפיתוי שכיחים מאוד באומנות.
למעלה, פרט מתוך העיטור שבחזית הקתדרלה של אורייבו שבאיטליה. בתבליט זה, שנעשה במאה הארבע-עשרה, פוגשת חווה התמימה לכאורה את ידו הנעתרת של אדם ונותנת לו תאנה. העץ השופע שבמרכז התמונה קושר את כל חלקי המחזה: את הנחש הכרוך מעל ומתחת לידיים האוחזות יחד בפרי, ואת האגן המתומן (אגן טבילה) שמתוכו יוצאים ארבעה נהרות גן העדן. אולם, בידה השנייה, ליד חביון השד, מצפינה חווה עוד תאנה. בניגוד לעמידתה של חווה, אדם המפוכח שולח אצבע מתרה. חווה עומדת, רגליה משוכלות, והיא כבר גולשת במורד תוך כדי שהנחש, בחיוך חורש רע, חורץ את לשונו על שתי קרניה לחווה. כל היסודות של הדוקטרינה הנוצרית וקריאתה את הפיתוי מצויים בתמונה זו.
לרמברנדט, כתמיד, ראייה שונה של הדברים.
מי אומר שאדם וחווה הם בני עשרים וממש סקסיים? האם רק הצעירים עומדים בפני פיתוי? האם מודעות אינה מטרה בכל גיל? אדם וחווה של רמברנדט הם בני זוג בגיל העמידה, שלילה קשה עבר עליהם. חווה הרופסת מציעה לאדם המוזנח ארוחת בוקר קרה, וייתכן שהוא אפילו מושיט יד ודוחה אותה, אבל (כמו באורבייטו) ידו השנייה מורמת כשאצבעו בתנועת התראה. הנחש המפלצתי אורב מעל לראשיהם של בני הזוג המבולבלים. רמברנדט רואה את האירוע בכל חומרתו, לעומת הראייה הכמעט-פורנוגרפית של בני דורו.
קרוב לוודאי שהציור הידוע ביותר של גן העדן הוא הציור "הפיתוי והגירוש" שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית. זוהי תמונה מתגרה המורכבת משלושה חלקים הפתוחים ופרוסים לעיניי המתבונן. בציור שלושה זוגות: משמאל – אדם וחווה השקועים זה בזה, מימין – אדם וחווה, מבולבלים ונסערים, עוזבים, ובמרכז – זוג מוזר משורג בתוך עץ.
מקריאת הסיפור המקראי אנו למדים כי אדם וחווה שוחחו ארוכות עם הנחש, וכן אנו יודעים שאלוהים גירשם מגן העדן משום שלא צייתו לו. הסיפור עשיר בתיאולוגיה, והשאלות הנשאלות הן מהו הקשר בין שלושת הזוגות, מה הקשר בינם לבין אלוהים, ומה הקשר שלהם אלינו?
בצד שמאל של התמונה, משהו מסיח את דעתם של אדם וחווה התאוותניים ממשחקי האהבים שלהם, והם מושיטים ידיהם לעץ. אדם אוחז בענף ומושיט יד אגרסיבית, ואילו חווה פונה בגולמניות משהו ומרימה ידה לכיוון הנחש.
במרכז מתפתלת נחשה עתירת חזה סביב עץ הדעת טוב ורע, ומציעה את הפרי האסור לחווה. הנחשה מחוברת לכרוב (מלאך) שצבעו אדום וחרב שלופה בידו, וזרועו כאילו צומחת מתוך טבעותיו המפותלות של הנחשה. שתי הדמויות האלה, חד הן. זוגות זרועות מקבילות יוצאות לימין ולשמאל וקושרות יחד את כל התמונות. נחשה ממין נקבה, בת-זוגו של הכרוב – איפה אנו מוצאים את כל אלה בספר בראשית?
בצד ימין של התמונה נראים אדם וחווה, לא עוד מצודדים ביופיים, מגורשים מגן עדן. הם עדיין יחד – אבל הדברים אינם כשהיו. חרבו של הכרוב כמעט משפדת את אדם המרים את ידיו בתנועת מגננה, פניו מביעות פחד. חווה כפופה, תופסת את שערה בידיה, פניה פני מכשפה.
מה אומר לנו מיכלאנג'לו? על-פי הדוקטרינה הנוצרית, המעבר מתענוגות בשרים למנוסה מבוהלת מבשר את גורלה של האנושות ואת התקווה לגאולה מהגשמי. אך יש עוד קריאה סמלית פה: התוצאה של אכילת הפרי היא יחסי מין מודעים שתולדתם היא תינוק, והתינוק שיגדל לנגד עיניהם ילמד אותם מודעות לזמן הנוקף. המילים "מות תמות" (ג 17) פירושן שעכשיו הזמן משמעו מוות. המודעות לזמן עומדת בסתירה גמורה לחיים בגן העדן. לאחר שאדם וחווה טעמו את הפרי (בצד שמאל של התמונה) הם מיד משולחים מגן העדן ואל תוך ההיסטוריה (בצד ימין של התמונה).
המשך החידה היא דמות הנחשה המפוצלת המתפתלת סביב לעץ. הנחשה והכרוב הם שניים שהם אחד. טוב ורע וחיים ומוות אינם אלא שני צדדים של אותה מציאות, ושני צדדים אלה משקפים את טבעו של אלוהים.
הגירוש
לפנינו, עתה, שלוש דרכים שונות בתכלית לתיאור הגירוש מגן עדן.
הידוע ביותר מבין השלושה הוא הציור של מז'אציו, ציור שהיה מוכר למיכלאנג'לו מימי נעוריו בפירנצה. יש הרואים בציור זה את הביטוי ההומניסטי הראשון לסיפור הגירוש, שכן הציור מתמקד ברגשותיהם של אדם וחווה. בעוד אדם מסתיר את פניו מחמת הבושה, הרי שגופו הערום חשוף. לעומתו, חווה מכסה את גופה, אולי ערוותה, וחושפת את החרדה המייסרת שעל פניה הנשואות כלפי מעלה. הכרוב מרחף מעליהם, לא כסכנה אלא כעול קשה מנשוא.
בציור המוסלמי, מופיעים גם חלק מהיסודות העיקריים של האיקונוגרפיה הנוצרית. אדם וחווה (שהילות לראשם והם לבושים למחצה) עומדים לצאת משער הגן, כאשר המלאך והחרב המתהפכת בידו רודף אותם. אבל יחד אתו, ניצבים מאחוריהם ומעליהם מלאכים סקרנים הצופים בגירוש. בחלק הימני התחתון, מעבר למסגרת, עומדות שלוש דמויות שאינן מוכרות ומורות את הדרך. דמויות אלה הם איבליס (השטן), הנחש והטווס, התגלמויות הרע באסלאם.
את יצירתו של אמן הברזל מהאיטי, מורט ברייר (Murat Brierre), חוצה קו אלכסוני עז. את הקו יוצר גופו של הכרוב המעופף והוא מפריד בין השמימי לארצי. שלושה ראשים, כולם גזורים מאותה תבנית עגולה ומחודדת, מופיעים מעל לאלכסון. הכרוב נמצא כולו מעל לקו החוצה אך הוא אחד עם הנחש, שכולו מתחת לקו. צורתו העגולה של הנחש, שיש בה משהו מן הנשי, מענטזת כגל מימין לעץ, ואת שיווי המשקל מעניקה לה בטנה המעוברת של חווה. ההיריון הבוטה הזה מתריס בכל התיאורים האמנותיים של הגירוש שקדמו לעבודתו של ברייר, שכן כל סצנות הגירוש האחרות רק מרמזות על התעברות קרובה לבוא. חווה, "אם כל חי" עדיין מחוברת לעץ החיים/הדעת וכך מדגישה את הגשמיות שביצירתו של ברייר.
עוד כמה גירסאות בני זמננו
עסק רציני הסיפור הזה! יש בו בסיפור מוות, אשמה, כעס וגאולה. לאורך הדורות, חווה היא זו שיצאה כשידה על התחתונה. אולם בגרסה האירונית של אבגני אבסהוס (Evgeny Abeshaus), חווה היא הפורחת, ואדם, היושב למרגלותיה, הוא חדל אישים. מעל לעץ כתב האמן: "ויאכל אדם מפרי שנתנה לו חוה אולם לא ידע כלום".
ואז בעצם נשאלת השאלה הגדולה – האם כל זה היה מתוכנן מראש?
ניקול הולנדר, סילביה, 1985
ג'ו מילגרום, גני העדן
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות