הקדמה
מדוע מופיעות כל כך הרבה נשים בספר שופטים? בעקבות סוזאן אקרמן (Warrior, Dancer, Seductress, Queen: Women in Judges and Biblical Israel , 1998 ) מנינו שתיים עשרה נשים ועוד שלוש קבוצות: עכסה, בתו של כלב ואשתו של עתניאל (פרק א); דבורה הנביאה; יעל הקינית,; אם סיסרא שר הצבא של כנען וחכמות שרותיה (פרקים ד-ה); האישה מתבץ שהרגה את אבימלך (פרק ט); בת יפתח ונערותיה (פרק יא); אשת מנוח – המוכרת גם כאמו של שמשון; אשתו הראשונה של שמשון; הזונה מעזה ודלילה (פרקים יג-טו) ;אמו של מיכה (שופטים יז); ואחרונות, פילגשו של הלוי ונשות שבט בנימין (פרקים יט-כא). אנסמבל הנשים הזה שונה מאוד מאלה של ספרי בראשית, שמות ורות, שם הנשים עסוקות במיוחד בשימור שושלת ישראל. חלק מהנשים בספר שופטים אינן מבנות ישראל, ורובן אינן אימהות.
אקרמן מבחינה בשישה טיפוסי נשים בספר שופטים: הגיבורה בקרב, המומחית בפולחן, המלכה האם, עקרת הבית-האם, המפתה והרעיה. בספרו The Hebrew Goddess (האלה העברייה) מתאר רפאל פטאי ארבעה היבטים של המטרוניתא, "אלת הקבלה" – הבתולה, האם, הלוחמת והזונה. קארל יונג טבע את המונח "אנימה" (anima) לציין את הצד הנשי של נפש האדם, ואמר שרכיב פנימי זה משתקף באפיונים שונים של נשים במיתוס ובאגדה – האישה הקטלנית (femme fatale), אמא אדמה, אלת האהבה, הבתולה ואידיאל התבונה. כל אלה הם ניסיונות למיין את דמויות "האישה" בספרות ובדמיון. באשר לנו, ננסה לקבוע באיזו מידה הקטגוריות הללו רלוונטיות לספר שופטים. ננסה גם להראות את התמורה שחלה בהתייחסות אל הנשים הללו מן התנ"ך, אל המדרש, ואל המדרש החזותי, הלא היא האמנות.
טענתנו היא, שלא כמו הנשים בספר בראשית ובספר שמות הבונות את ישראל, ובשונה גם מרות, הנשים בספר שופטים מגלמות את התפרקות החברה הישראלית לאחר מות יהושע ולפני הקמת מלכות ישראל. המשפט: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" חוזר ארבע פעמים בספר שופטים. חזרה זו מבטאת את ראיית מחבר (או עורך) ספר שופטים את התקופה ככאוטית ואנרכיסטית. כידוע, מעמד הנשים בישראל של תקופת התנ"ך היה נחות במקרה הטוב, ובתקופה זו, על תהפוכותיה, היה פגיע ונתון בסכנה. כאשר הגברים נמנעו מליטול אחריות, הנשים הן אלה שלקחו, למרבה ההפתעה, את העניינים לידיהן.
כמו ברוב סיפורי התנ"ך, הנשים בספר שופטים הן לעתים קרובות אנונימיות, ומזוהות רק על ידי יחסיהן לגברים. מעט מאד נשים במקרא זוכות לסממני אישיות, ואין אישה בספר שופטים שיש לה סממנים אלה. ביטויי הרגשות מוצנעים, כרגיל בסיפור המקראי, ומשום כך היה על האומנים להוסיף נפח לדמויות השדופות הללו, ולהמציא להן אישיות ומערכות יחסים.
לסיכום, סיפור הנשים בספר שופטים מתעצם והולך, החל מעכסה הפסיבית ועד לשיאו באונס האכזרי וביתורה של הפילגש האנונימית בגבעה. הספר מסתיים בנימת מרה-מתוקה המלווה את הדיווח על קבוצת הנשים המרקדות, הנחטפות כדי להינשא לשבט בנימין המדולל במטרה להמשיך את הזרע. אף שהספר מסתיים, מוטיב האנרכיה ממשיך להדהד בו.
עכסה
מי היא עכסה בתנ"ך? מי היא באמנות ומי היא במדרש?
בספר שופטים (א 11-15), עכסה עולה על הבמה כפרס שנותן אביה כָּלב בן-יפונה ללוחם שיוביל את כיבוש קריית ספר.
עתניאל, אחיו הצעיר של כלב, נענה לאתגר הצבאי. הוא כובש את העיר וזוכה שעכסה תהיה לו לכלה. אך בניגוד לרושם הראשוני, מתברר שעכסה היא אסרטיבית ורבת תושייה, והיא דוחקת בבעלה שיבקש אדמה כנדוניה ואז הדרישה לקבל גם מקורות מים חיוניים.
שני האיורים להלן מתארים את היחסים בין שני הגברים לאישה.
בספר הכולל את החומש ואת ספרי יהושע, שופטים ורות מאזמיר (Smyrna Octateuch) הביזנטית, עכסה היא דמות מרכזית במשא ומתן, ועומדת לפני בעלה הפסיבי ומנהלת את העסקים כשאביה יושב בראש.
כלב, אביה, מושיט את ידו ומעניק לה משהו, המתברר באיור שלהלן.
בתמונה זו, מן החיבור רב התפוצה "התנ"ך ההיסטורי", עתניאל הבעל אינו נוכח כלל ומותיר את עכסה להתמקח. מאחוריה אפשר לראות בריכת מים – אלה הם מקורות המים העיליים והתחתיים הנחוצים לפיתוח אדמת הנגב.
נושא הפרס עובר שינוי במדרש תלמודי. סוגה זו רגילה לייחס למעשי חולין גרידא אופי תורני מובהק. המדרש מתמקד בשם קריית ספר, והספר הופך לספר תורה, עתניאל הופך לגדול בתורה ועכסה היא אשת עסקים שמנהלת את ענייני המשפחה, כדי שבעלה יוכל להתפנות ללימודיו. כתמיד, האמנות והמדרש קוראים את התנ"ך כאילו הוא משקף את תקופתם הם.
דבורה
הסיפור מתחיל, בהתאם לדפוס שבספר שופטים, במשבר צבאי. עשרים שנה דיכאו יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא את בני ישראל בעזרת צבא המרכבות האימתני שלהם. המסך עולה על דבורה, ללא כל הכנה – איש אינו קורא לה, יד אלוהים לא נחה עליה; היא פשוט נמצאת שם, יושבת תחת התומר, נביאה השופטת את בני ישראל בין הרמה ובין בית אל בהר . אך ידוע לנו כבר כי השופטים בספר זה הם אנשי צבא ולא מנהיגים משפטיים, ובוודאי שאין ביניהם נשים. מתפתח דושיח בעניין האויב. דבורה ממנה את ברק ומספקת לו תכנית קרב. במפתיע, עונה ברק "אם תלכי עמי והלכתי, ואם לא תלכי עמי, לא אלך" (ד 8) דבורה נענית לבקשתו אך מתרה בו" "לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אישה ימכור יהוה את סיסרא" (ד 9).
ממרומי הר תבור, דבורה נותנת את האות לתחילת הקרב. מנקודה זו ואילך, אין אנו שומעים עוד על דבורה עד הפרק הבא, בו היא שרה שיר הלל לאלוהים לכבוד הניצחון הגדול על יבין, על סיסרא ועל צבאותיהם. סיפור זה מסתיים באופן פתאומי בהערה על ארבעים שנות שלום אך ללא התייחסות נוספת לדבורה. התנ"ך נותן מעט מאד מידע על טיב שליחותה, וכך ניתנת יד חופשית למדרש ולאמנות למלא את החסר.
שלושה סוגי פרשנות יהודית מתייחסים לתפקידה של דבורה ולפעילותיה – שכתובים הלניסטיים של סיפורי המקרא מהמאה הראשונה לספירה, אגדות חז"ל מהמאה השישית עד למאה העשירית והפרשנות הרציונליסטית מימי הביניים (המאה ה- 13). הכותבים ההלניסטים (יוסף בן-מתתיהו ופסבדו-פילון) רואים את דבורה כנביאה מטיפה, המשרה מרוחה על ברק, שר הצבא החילוני. מדרשי חז"ל משלבים את תיאור התפקיד של הנביאה השופטת, שמלמדת תורה ומשליטה צדק (יושבת בחצר כדי להימנע מהאיסור על נשים להיות לבדן במחיצת גברים). היא אפילו מצליחה לשדרג את מעמדו של בעלה הבור בכך שהיא מלמדת אותו לייצר פתילים למנורות המקדש. לבסוף, רבי לוי בן גרשום מתאר את דבורה כדרשנית משלהבת שרוח הנבואה צלחה עליה, והיא קוראת לאנשים לחזור בתשובה. לסיכום, חוסר הפרטים בסיפור המקראי מאפשר לכל תקופה להמציא מחדש את דבורה בדמות אחרת.
הדבר נכון גם לגבי האמנות. כך, לדוגמה, כתב יד מאויר מהמאה ה-15, משנה את התיאור המקראי של תפקידה של דבורה כשופטת, ומתאר תמונה מחצר ארמון בה כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, ודבורה יושבת כמלכה.
מאחורי דבורה עומד כומר (אולי ברק?) שלוחש באזנה לעיני כול ולפניה כורעים שני עותרים גלויי ראש; מאחוריהם עומדות שתי דמויות המזוהות על ידי כובעים יהודיים. אלמלא הטקסט הנלווה המספר לנו כי זוהי דבורה, היינו בוודאי מזהים זאת כחצר מלוכה אירופאית מהמאה ה- 15.
המלכה מהמאה ה- 15 פושטת צורה ומשתנה לגמרי במאות ה- 19 וה-20. לפנינו עכשיו קריאות שונות לחלוטין של אותו סיפור מקראי.
אמן אמריקני בלתי ידוע מהמאה ה- 19 תיאר את דבורה תחת עץ תומר, בהתאם לטקסט המקראי. היא לבושה בלבוש יווני או רומי קלסי, מחזיקה מגילה ביד אחת ומחווה בדרמטיות בידה השנייה בעומדה לפני הכנרת (או אולי אגם כלשהו בארצות הברית) . זוהי הגרסה הלבנה.
אדריאן קרוז, אמנית ילידת הארלם, מתארת דבורה גדולת קומה, לבושה בבד צבעוני מקושט בצדפים ועומדת מתחת עץ דקל עבות, כנראה אי שם באיים הקריביים או באפריקה. קרוז מתארת את הנביאה מימי קדם על רקע ההווה שלה עצמה ועל פי סדר היום שלה: אישה שחורה, יפה ומרשימה, מעין מלכה-כוהנת. למעשה, אפשר אולי לשייך את עץ התומר המוזכר בספר שופטים ד לעבודת הנוכחות האלוהית ולקשר אליה.
בן-ציון (ויינמאן), דבורה הנביאה
האמן האקספרסיוניסטי בן ציון (Ben-Zion) רואה את דבורה, עיניה עצומות באקסטזה של שירה ותפילה.
דבורה של בן-ציון היא דמות גשמית ושרירית, עטופה בגלימה מזרחית, יושבת על מחצלת שעל האדמה, כוח נסוך על פניה ועל ידיה החזקות המונפות כלפי מעלה. ההרגשה היא כאילו קול ענק ייצא מגוף זה. סגנונו של בן-ציון מבטא את הכמיהה שאחרי השואה אל "העברי החדש" בניגוד לסטריאוטיפ החיוור מהשטעטל, העיירה בגלויות אירופה.
בתמונות הקרב שלהן, המדרש מרחיב את תיאור תפקידה של דבורה. הטקסט המקראי מספר שהיא מתלווה אל ברק, אבל איך?
על פי הכתוב, דבורה מתלווה לברק בתכנון האסטרטגיה למערכה הקרבה נגד הכנענים. אך אין תיאורים מקראיים של נשים הרוכבות לתוך שדה הקרב. למרות זאת, שני תיאורי הקרב מהמאה ה- 13 מראים את דבורה רכובה על סוס. בספר תהילים של סנט לואיס, דבורה רוכבת על אוכף צד יחד עם ברק, מכוונת את ההתקפה וכל העיניים מופנות אליה.
הסצנה הצבעונית בתנ"ך מורגן אסרטיבית הרבה יותר. דבורה, רכובה על סוסהּ, פורצת מתוך מסגרת התמונה כשהיא מובילה את כוחותיה תוך רמיסת האויב. אנו נזכרים בפסוק: "לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אישה ימכור יהוה את סיסרא".
אבל בשום מקום בתנ"ך לא כתוב שדבורה אכן רכבה אל תוך שדה הקרב. על מה מתבססים שני הפירושים האלה מהמאה ה-13? אפשרות ממשית היא שאלינור דוכסית אקוויטניה הייתה הדגם ל"דבורות" אלה. אלינור, מלכת צרפת ואנגליה, הייתה אחת הנשים החזקות ביותר באירופה בסוף המאה ה- 12. היא התלוותה לבעלה הראשון, לואי השביעי מצרפת, במסע הצלב השני ועמדה בראש המרד של בנה הנרי השלישי נגד בעלה השני, הנרי השני מאנגליה. בקפלה בסנט רדגונדו בצ'ינון שבצרפת
(Sainte Radegonde, Chinon), יש תמשיח קיר (פרסקו) שצויר קודם לשני הציורים שהוצגו כאן, ובו נראית אלינור רוכבת על סוסהּ בתנוחה דומה להפליא לשני התיאורים של דבורה.
דמויות היסטורית/פוליטיות "עכשוויות" יכולות להפוך לדגם לתיאור הדמויות שהתנ"ך לא הרחיב את הדיבור בתיאור חיצוניותן. בצורה זו, ההיסטוריה יוצרת מדרש חזותי.
יעל
וסיפורנו נמשך. כבר קראנו שאלוהים ימסור את סיסרא לידי אישה. מי היא האישה הזו? הקרב מסתיים במנוסתו הרגלית של סיסרא, והוא מוצא מקלט אצל יעל, בת לשבט הקיני הידידותי כביכול. בתיאורים הסיפוריים והשיריים גם יחד, הכנסת האורחים של יעל ספוגה ברמזים מיניים: היא יוצאת לקראתו, מזמינה אותו לסור אליה (בניגוד לדבורה, ששפטה בחצר לעיני כל), מאכילה אותו ומכסה אותו. הפעלים המרמזים האלה מועצמים בשירה בפרק ה: המילים "כרע" ו"נפל" בין רגליה מופיעות יחד שבע פעמים. יעל נועצת את יתד האוהל ברקתו של סיסרא ומורידה את המסך על דרמה זו.
המדרש מתענג על הרמיזות המיניות האלה ומצדיק את פעולותיה של יעל. פסבדו- פילון מגביר את המתח המיני, מיפה את הופעתה של יעל ומפזר עלי ורדים על המיטה. סיסרא רוצה להינשא לה, בהסכמת אמו, והוא צמא כי "נפשו בוערת". התמונה המרמזת הזו הלהיבה את דמיון האמנים.
הטקסט הפלמי המהוגן והמאויר מהמאה ה-15 פותח את ביתה של יעל ומציג את חדר המיטות, בו סיסרא שוכב מכוסה במיטה. יעל, עקרת הבית היעילה, מתכוננת למסמר אותו בין מטלה אחת לשנייה.
סלומון דה בריי, 1635
סלומון דה בריי (Salomon de Bray) הוא ה"צלם" שמנציח את שלושת גיבורי הסיפור לדורות הבאים: יעל בקדמת התמונה – סקסית, קשוחה, תקיפה וללא חרטות – מציגה בהתרסה את נשקה; דבורה המבוגרת בתנוחת אדיקות וברק, החייל הפשוט, מוסתר בצלן של שתי נשים גיבורות אלה.
בפוטומונטאז' של קווין רולי (Kevin Rolly) המתאר את נקודת מבטו של הקורבן, יעל מסתערת על טרפה. היא רוצחת בדם קר. מאט ברגר משתמש באמצעי אחר, וחיתוך העץ שלו מספר את הסיפור כשיעל מפתה את סיסרא למלכודת. הוא מגולגל בתוך שטיח כדי להסתירו מבני ישראל הרודפים אחריו, ומהווה יעד נוח למכת החסד. כאן, המותחן הפסיכולוגי הוא הדגם לשתי גרסאות עכשוויות אלה של מעשה יעל.
המעבר מהסגנון הגותי לבארוק ולאמנות המודרנית מדגים את רגישויות המדרש בכל תקופה ותקופה.
אם סיסרא
אישה נוספת מופיעה בשירת דבורה: אמו של סיסרא. דבורה מתארת אותה כשהיא ממתינה בציפייה ודאגה לשובו של בנה עם שלל המלחמה. ניתן היה לחשוב שהיחס אליה הוא אוהד, אבל השימוש במוטיב עתיק מהמזרח הקרוב מראה גישה שונה לחלוטין.
בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו? (שופטים ה 25)
מוטיב האישה בחלון מתייחס בדרך כלל לזונה המפתה את לקוחותיה, כפי שנראה מלוח השיש מארמונו של המלך האשורי אשורנסירפל השני מהמאה השמינית לפני הספירה. וכך, כוונתו האמתית של הסיפור המקראי הוא למעשה פרודיה אכזרית.
אלברט ג'וזף מור, 1861 נמרוד, המאה ה8 לפנה"ס
האמן הבריטי אלברט ג'וזף מור מתאר את אם סיסרא באהדה. היא אמו של כל חייל העומדת ליד החלון בחרדה מבשורות רעות. אמא עכשווית יותר הייתה מתוארת מחזיקה טלפון נייד ומחכה לשיחה מהחזית.
אנו חוזרים לנקודת ההתחלה כדי לסכם את הרפתקאותיה של דבורה בעבודתו המפורטת של נחום הלוי, שמו הבדוי של ד"ר נתן מוסקוביץ', אמן אמריקני יהודי עכשווי זה ממזג את כל האלמנטים הכלולים בקורות חייה של דבורה.
עץ התומר עוטר אותה ככתר, ודבורה רוכבת אל הקרב וחרב בידה. בצד ימין ולמטה נראים חילות ישראל נושאים את סמלי השבטים , כפי שהם מופיעים בברכת יעקב בבראשית מט: ברק ואנשי שבטו מוכתרים בקרני נפתלי, נציגי זבולון חובשים כובעי סירה, לוחמי יוסף מוכתרים בגפן, בנימין הוא זאב ויששכר הוא חמור. השבטים מסתיימים בטריז בוהק בצבע טורקיז, שבתוכו נראים החילות הכנענים טובעים בנחל הקישון.
מעל הנהר נראית דמותה הקטנה של יעל, כשהיא מניפה את היתד ויושבת על גבו של סיסרא ששוכב פרקדן, סכינו נופלת מידו. האוהל עשוי מלאכת טלאים נהדרת ויעל הנאה והמאופרת לבושה במיטב מחלצותיה.
התמונה חוזרת בסוף לדבורה, המרימה בידה השמאלית את מאזני הצדק ומניפה אותן , בדומה לאלת הצדק הלטינית .
מאזניים אלה מרכזיים לציור. בכף אחת נמצאת השמש המנצחת והוא מעוטר בפסוק משירת דבורה "וְאֹהֲבָיו, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה 31). בפסוק זה נשקלים האוהבים והנאמנים כנגד אויבי אלוהים. לכן אנו מצפים שיהיה ייצוג לאויבים אלה בכף השנייה של המאזנים, אך שם רואים ראש אישה. זוהי אמו של סיסרא (שהופיעה בפסוק הקודם בספר שופטים ה), ממוסגרת בשלשלות המאזניים שמשקפות את צמותיה של "האישה בחלון" בלוח השיש, בדיוק כפי שכף המאזניים מעוטרת במעקה כפות התמרים.
באפיזודה השנייה של ספר שופטים עולות שלש דמויות נשיות שונות ומאפילות על דמויות הגברים: הנביאה, האישה הקטלנית והאם המתאבלת. נשים אחרות ומשברים אחרים יצוצו מתוך הכאוס בפרקים הבאים בספר.
הנשים בחייו של שמשון
אשת מנוח
לא הגיבור, אלא הגברות שבחייו, הם נושא פרק זה. בדרך הטבע, האישה הראשונה שנדבר בה היא אמו, עוד אישה ששמה אינו מוזכר, והיא ידועה בתנ"ך רק כאשת מנוח. אנו פוגשים בה כאשר מלאך שנראה לה כ"איש האלוהים" גרידא מבשר לה שהיא תלד את שמשון. כבר נאמר לנו שהיא עקרה, ועל כן בשורה זו מפתיעה מאוד. מנוח, שלא נכח בעת ההודעה, מבקש שידור חוזר. כאשר שב המלאך, מנוח שוב אינו במקום, וגב' מנוח רצה להביא אותו. מנוח שואל על אודות עתיד בנו, ואילו תשובת המלאך מתייחסת רק להגבלות בזמן ההיריון של גב' מנוח. מנוח מזמין את "איש האלוהים" לארוחת ערב, אבל נענה בסירוב מסתורי. כאשר מונחת מנחה על המזבח, ה"איש" נעלם פתאום השמימה. רק אז נוכחים בני הזוג לדעת כי ה"איש" היה מלאך – גב' מנוח מרגיעה את אימת בעלה ממגע קרוב זה. מתיאור זה ברור כי מנוח אינו אלא שחקן משנה שאינו מבין מה מתרחש סביבו, ואילו אשתו היא המניעה והדומיננטית. הקשר בין שלושת הדמויות מודגש בשימוש החוזר במילים ""איש", "אישה", "אישהּ", ו"איש האלוהים". קהל המקשיב לסיפור זה ישמע ,ש... שה...שהּ" וחוזר חלילה, כך ששברי המילים המגיעים לאוזניהם ממשיכים ומערפלים את התמונה.
יצירות האמנות העוסקות בסצנה זו מתמקדות ביחסים בין מנוח לאשתו, יחסים המסתבכים עם הופעתו של ה"איש".
האנס קולארט הבן, אם שמשון
תחריט זה נדפס בספר שיצא לאור במאה ה-17 ועסק בנשים במקרא. בתחריט נראית דמותה מלאת ההוד של גב' מנוח, גדולה ומרכזית, שלווה וממתינה. ברקע בצד ימין למעלה נראית הופעתו המפוצצת של המלאך.
משני צדי המזבח כורעים מנוח הנושא את ידיו באימה ואשתו המשלבת ידיה בשלווה ובהכרת תודה.
גרסה הולנדית מוקדמת יותר הופכת את התגובות.
כאן נראה מנוח כשהוא משלב ידיו בתפילה ומביט במלאך הממריא, בו בזמן שאשתו טומנת את פניה בקרקע, בפחד מהמראה המסוכן, בניגוד גמור לכתוב בתנ"ך.
רישומו של רמברנדט מלא התלהבות. המלאך ממריא מכן השיגור של המנחה. מנוח כורע על ברכיו מכווץ בפחד ואשתו עומדת מאחוריו ומנסה להגן עליו מפני פחדו הבלתי מוצדק.
בציור שמן מאוחר יותר, רמברנדט מתאר זוג אדוק ואינטימי, שניהם משלבים ידיים בהכרת תודה. הסערה שמופיעה ברישום נעדרת מהצבעים החמים והעזים של ציור השמן.
בעבודות שסקרנו, מטפלים האמנים באופנים שונים בדומיננטיות של גב' מנוח עליו מספר המקרא. חלקם מתארים את היחסים בהתאם לכוונה המקורית וחלקם הופכים את היחסים בין בני הזוג. בדומה לכך, בהמשך לדפוס הכללי, המדרש העיקרי על סיפור זה מדגיש את מנוח והופך את אשתו לדמות משנית, אם כי צדקת.
דלילה
למרות הופעותיהן של נשים אחרות בסיפורי שמשון, נחישה פעמינו מיד למפורסמת ביותר שביניהן, דלילה. שיא יחסיה עם הגיבור עוסק בשערו, המהווה את מקור כוחו, וסיפור השיער כמקור לכוח אינו מוגבל רק לתנ"ך.
סקילה גוזזת את מחלפותיו של ניסוס,
סבסטיאן דל פיומבו, 1512 לערך
לדוגמא, בציורו של סבסטיאן דל פיומבו מהמאה ה- 16, המתאר את הסיפור היווני העתיק על סקילה בתו של המלך ניסוס, מנסה סקילה לזכות באהבת אויבו של ניסוס, המלך מינוס, בכך שהיא גוזרת את שערו הסגול המפורסם של אביה, שהוא גם סוד כוחו. לאסונה, מינוס דוחה את מתנתה והיא הופכת לציפור כדי למנוע את התאבדותה.
ובחזרה לסיפורנו. גם דלילה, כמו סקילה, בוגדת, אך לא מאהבה, אלא עבור בצע כסף. אופייה החמדני מודגש בהמשך בהנגדה לאשתו הראשונה של שמשון, שגם אותה גייסו הפלישתים, אך תחת איום על חייה. אם כי שתיהן בוגדות בשמשון, דלילה נתפסת כגרועה יותר. ואף שאמנים מתארים אותה כאשה קטלנית יפה, אין לנו ולו רמז באשר למראה החיצוני שלה.
בדומה לכך, מלבד העובדה שבגלל היותו נזיר שמשון לא הסתפר, אין במקרא תיאורים של דמותו של שמשון. בגלל הכוח הגופני שמצריכות פעולותיו, נוהגים האמנים לתאר כשרירי. אחד מהתיאורים המפורסמים ביותר של מפלתו של שמשון הוא ציורו של רובנס משנת 1609.
שמשון השרירי נמצא במרכז החדר הצפוף, זרועו השמאלית נופלת ברפיון אל הרצפה כמו מתאבק מנוצח. את דלילה, הזונה המשדלת, מלווים הסרסורית שלה וספר שגוזז את מחלפותיו של שמשון. קרבת הדמויות הללו משווה אופי מציצני ומטריד לתמונה. והפלשתים הממתינים בינתיים בצללים. אלכסון חזק מהפינה השמאלית העליונה אל רגלו החשופה בפינה הימנית התחתונה מפריד בין הפעילות חסרת הבושה למזימה האפילה. כך, אף שדלילה מאפשרת את תבוסתו של שמשון, היא אינה הפושעת האמתית, אלא רק הפיתיון במזימה מסובכת.
שני תיאורים של אותה תקופה, כמעט בני אותו זמן במאה ה- 15, מתארים את הזוג לבדו בפינת טבע מבודדת.
ציור השמן של מנטניה נראה תלת ממדי. יש בו רמזים משונים הן לגן העדן והן לפייטה, דמותה המתאבלת של מרים על בנה המת, ישו. גפן משתרגת סביב גזעו העבה של עץ, שעלוותו היחידה היא אשכולות כבדים של ענבים. דלילה, הקוצצת את שערו של שמשון הישן, נראית שלוה ולא מזיקה כשהיא רוכנת מעל שמשון בדומה לתנוחת הפייטה. יש מתח מוחשי בין מה שנראה כטוב לב לרשע הסמוי והוא מתבטא ברקע הלוהט המנוגד לחדגוניות בחזית ולחריטה העמומה על העץ: "אישה רעה גרועה פי שלושה מהשטן".
אמן גרמני הידוע כרב האמן א' ס' מתאר את אותה סצנה בשינויים מוזרים. שמשון הוא מתבגר קטנטן ששפמו הראשון מתחיל לצמח. דלילה, הגדולה בהרבה, שומרת על הנער הישן בעוד שלמעשה היא גוזזת את מחלפותיו. בהיפוך לתיאור של מנטניה, הרקע החשוף מנוגד לחזית הסואנת. תיאורים אלה של דלילה, מהמאה ה- 15, שונים בתכלית השינוי מאלה של רובנס, ואינם מציגים מופקרות גלויה אלא נשים מבוגרות המנצלות את ה"גיבור" התמים.
בציורו של רמברנדט משנת 1642, פיתויו של שמשון מודגש במרכז, כאשר נוכחתם של הפלישתים היא כאנשי צללים משמאל, מאחורי הווילון. למרות פניה הכהות של דלילה וידה הימנית המחזיקה במספרים, יש בציור אווירה של חמלה המועברת בעיקר על ידי חיבוקו הרפוי של שמשון, כשראשו נח על חזה של דלילה. בניגוד לתיאורו של רובנס, שגם בו יש צופים העומדים מחוץ לבית שבו נמצאים שמשון ודלילה, ציורו של רמברנדט אינו פורנוגרפי. דלילה זו ממולחת, שמשון זה מעורר חמלה. הקומפוזיציה של הציור מקבילה לציור השמן של רמברנדט מאותה תקופה, המתאר את המשכה הישיר של העלילה, ובו הפלישתים מנקרים את עיניו של שמשון.
רגלו המתחבטת של שמשון במרכז הציור מזעזעת אותנו וזועקת לתשומת לבנו. האור החודר לאוהל חושף את גופו השכוב של הגיבור ששוביו אוחזים בו מלמעלה ומלמטה תוך שהם מנקרים את עיניו. מההעוויה שעל פניו נמשך קו אל צלליתה של חנית. חיילים נוספים נבלעים אל תוך החשיכה, והם חוששים שהגיבור יתאושש. דלילה, שכבר אינה נוכחת בסיפור המקראי, נראית בציורו של רמברנדט יוצאת מהתמונה כמנצחת. היא מניפה מעלה את המחלפות הקסומות וזוג מספריים ומסתכלת אחורנית, עיניה פעורות בהשתאות, על השתקפות דמותו של שמשון העיוור והמובס. דלילה, כמו הציור עצמו, אינה מראה כל רחמים, אלא פליאה אכזרית על נפילתו של שמשון.
סיפור שמשון ודלילה ממשיך לרתק אמנים מודרניים הקוראים אותו מבעד לעדשות של השפעות תרבותיות שונות.
האמן הנוצרי האמריקני קירק ריצ'רדס (Kirk Richards), מצייר דמויות שהיו לשם דבר. בציור שלו יושבת דלילה מוכנה לאמן שיצייר את הפורטרט שלה לאחר בגידתה בשמשון.
דלילה יושבת לפני חלון מעוגל בחלקו המעטר אותה, וצורתו מרמזת על הילה שבורה. היא לבושה בלבן צח ומאיר ומציגה את העדויות לבגידתה – מספריים ושיער. לרגליה הפרס על יזמתה והחבל שלא הצליח לרסן את שמשון, אולי רמז לתשלום שקיבל יהודה איש קריות ולהתאבדותו. תיאור צילומי זה אינו משאיר מקום לפירוש חלופי – דלילה היא דמות בוטה, מחושבת ואינה מביעה חרטה.
ניקוס סטברולקיס, בציורי האלף-בית שהוא מכנה מדרש, קושר את סיפור שמשון ודלילה לפסוק מספר משלי (ז 22): "הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאוֹם, כְּשׁוֹר אֶל-טֶבַח יָבֹא; וּכְעֶכֶס אֶל-מוּסַר אֱוִיל".
מתוך ספר משלי: שנים עשר חיתוכי עץ,
לניקוס סטברולקיס, 1979
קישור זה של טקסטים מרוחקים הוא טכניקה קלאסית של פתיחות מדרשיות, המודגש כאן על ידי תרגום חזותי. ההקשר הנרחב יותר של הפסוק מספר משלי מבהיר כי הסצנה מתארת צעיר שאישה נשואה תאוותנית מפתה אותו. בהתאם לפירוש זה, שמשון הוא התמים ודלילה המופקרת המנוסה, שלאחר שסיימה את זממה פונה אל הצופים בקריצה.
תמורה מפתיעה של סיפור שמשון ודלילה מתרחשת בציור ותבליט של ארטה (Erte - Romain de Tyrtov)
שמשון ענקי, שחור ודמוי חיה, כורע מעל דמותה המיניאטורית של דלילה, הלבושה בכחול אקזוטי. אפשר להבחין שהיא מחזיקה שרשראות הקשורות לקרסוליה ולפרקי כף היד של החיה. מי כאן שולט, היפה או החיה? מהי השראתו של ארטה להצגה חסרת פרופורציות שכזו של הנאהבים? מתברר שהחל משנת 1925, ארטה יצר תפאורות ותלבושות בהוליווד – הייתכן שהוא קרא את סיפור שמשון ודלילה לאור הסרט הקלאסי "קינג קונג"? בסרט, משנת 1932, מכניע יופיה של הגיבורה אן דארו (בגילומה של השחקנית פיי ריי) את הגורילה הענקית.
המוטיב של שעבוד, הבולט כל כך בסיפור המקראי של שמשון ודלילה, משתקף לראשונה כאשר אן נעקדת כקורבן לקינג קונג.
אבל התפקידים מתהפכים וקינג קונג הופך להיות השבוי.
לפי ניתוח זה, ארטה אינו קורא את דלילה בצורה מוסרנית אלא כדוגמא ליפה שמכריעה את החיה אל ברכיה, בכוונה או שלא בכוונה.
בלי מילים, בתמונה בלבד, משתנית דמותה של דלילה בידי האמנים השונים. היא הופכת מזונה חסרת בושה לאישה מבוגרת וערמומית, לזוממת חסרת מוסר, ליפה ותמימה. את כל ההיבטים הללו מאפשר התיאור המינימליסטי בתנ"ך.
עכסה אשת העסקים, דבורה האסטרטגית, יעל הרוצחת, אשתו של מנוח הבטוחה בעצמה ולבסוף דלילה, האישה הקטלנית – כולן חלק מהיבט עיקרי אחד של ספר שופטים: נשים אסרטיביות ודומיננטיות. הנשים לוקחות על עצמן תפקידים כוחניים בלתי מסורתיים אלה בגלל העדרה של אחריות מצד הגברים, מצב אופייני לאותה תקופה. בניסיון לנכס דמויות בלתי רגילות אלה, מיזגו אמנים את הדמויות המקראיות עם דמות האישה שהייתה מקובלת בימיהם.
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות