עלייתו ונפילתו של שלמה
המלך השלישי והאחרון של הממלכה המאוחדת בישראל, שלמה בן דוד, לא היה בכור אביו. הוא הגיע לכס המלכות הודות למאמצי אמו, בת שבע, ולהתערבותו של נתן הנביא. בתחילת מלכותו, הוא מבקש מאלהים חכמה ולא עושר, כבוד וכדומה. האל מגיב לבקשה מרשימה זו בנותנו לו חכמה וגם כוח. בעקבות כך, שלמה מנצל את תכונותיו לפאר את ממלכתו – גולת הכותרת של פועלו היא בניית בית המקדש בירושלים. אבל בסוף ימיו הוא נכנע לפיתויים המוזכרים בספר דברים:
(טז) רַק֮ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד׃ (יז) וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד׃
(16) Moreover, he shall not keep many horses or send people back to Egypt to add to his horses, since יהוה has warned you, “You must not go back that way again.” (17) And he shall not have many wives, lest his heart go astray; nor shall he amass silver and gold to excess.
כתוצאה מכך, ממלכתו דועכת ומתפלגת.
אופיו שובה הלב של שלמה שימש בסיס לאגדות רבות בקרב יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד – חלקן קשורות אך באופן רופף לכתוב המקראי. למשל, שלמה היה לרב-מג השולט ברוחות ובשדים; במיוחד במסורת המוסלמית (אבל לא שם בלבד) היה תפקיד זה למרכזי. כמו כן, סיפור המפגש בין המלך שלמה למלכת שבא פותח מאד בפולקלור. גם אמנים הושפעו מאגדות אלו.
מכל הציורים על מלך זה, החיוביים ביותר (והקרובים ביותר לכתוב המקראי) עוסקים במשפט שלמה. נתחיל את סקירתנו על המלך שלמה באמנות בסיפור זה.
משפט שלמה
מיד לאחר חלומו של שלמה הצעיר, שבו הוא מבקש מאלהים חכמה, הוא נקרא לפסוק משפט במקרה קשה באופן מיוחד. שתי זונות מופיעות לפניו עם שני תינוקות - אחד חי ואחד מת. אחת טוענת שהמת בחיקה אינו שלה, אך הוחלף ע"י שותפתה לבית, אשר גם היא ילדה זה עתה. כל אחת טוענת "שלי החי". איך יוכל שלמה להכריע בעניין כואב כזה? למרבה התדהמה, הוא מצוה לגזור את התינוק החי לשנים, ובכך מצליח לחשוף את טבעה האמיתי של כל אשה. האם ה"אמיתית" מוותרת על תביעתה לתינוק, בעוד השניה עומדת על חלוקת התינוק ביניהן. כל ישראל נדהמים לנוכח חכמתו של המלך הצעיר. זהות האם הביולוגית אינה מתגלית, אלא רק האמת המוסרית, ובכך נקבע יסוד בתורת הראיות בלימודי משפטים עד היום.
את סקירתנו החזותית נתחיל מציורו המלודרמטי של גוסטב דורה, כדי להשוות אותו ליצירות אחרות העוסקות בסיפור.
שלמה עומד מעל הקהל, עטוף כולו בגלימה פולחנית, לא צעיר ולא זקן, מושיט את זרועותיו במחווה אופראית. הוא אינו שופט אלא אפיפיור.
למטה, התאורה מבליטה את התליין, התינוק והאם הרחמנייה. שערה של זו פרוע, והיא מזנקת לעבר התינוק והחרב השלופה, בניסיון לעצור את ההמתה. האם השניה עומדת באפלה, ללא רגש, שערה מסודר, זרועותיה צמודות לגופה. דורה מתאר את עניינה בעצמה ולא ב"תינוקה". לטעמנו, זהו קריאה רדודה של הסיפור, כיוון שדורה מבהיר את הכל, ואילו הסיפור עצמו מסתיר את זהות האם ה"אמיתית". כיצד טיפלו אמנים אחרים בסיפור?
קופסת שנהב במוזיאון גלנקיירן בפנסילבניה, נוצרה כנראה בספרד, כנראה ב1000 בקירוב – ייעודה אינו ברור. בצידה האחד, מתואר משפט שלמה.
המלך יושב על כסו באופן קשיח למדי. האצבע האחת שבה הוא מחווה משתלבת בחרב השלופה של התליין המחזיק באכזריות את התינוק ברגלו. אם אחת משתחווה לפני המלך, אוחזת ברגליו, כאילו היא רוצה להפוך אותו. האם השניה עומדת נדהמת, יד אחת שמוטה בחוסר אונים והשניה נוגעת בתינוק. לפיכך, הרגע המתואר פה הוא פקודת המלך לגזור את התינוק לשניים. ביצירה זו, למרות גולמיות העיצוב, דו-משמעיות הסיפור המקראי נשמרת.
בצד השני של הקופסא מתואר שלמה רכוב על גבי חמור בדרך למשיחתו. אם כן, אנחנו מציעים ששלמה מהווה כאן הטרמה לישו, שנכנס לירושלים רכוב על גבי חמור ועתיד לשפוט את העולם בקץ הימים.
במכלול הצפון צרפתי, אוסף של מקורות יהודיים שאוייר ב1280 בקירוב, שלמה תופס את המרכז.
הוא יושב על כסו, עצום, עטור כתר זהב, אוחז בשרביטו ומביט ברחמנות בשתי הנשים. הוא כבר נתן את הפקודה לגזור את התינוק לשנים ומחכה לתגובת האמהות – בינתיים הוא יושב באיזון מושלם. שלמה זה מתואר לפי דמותו של המלך-הקדוש בצרפת באותה התקופה, הלא הוא לואי התשיעי.
שתי האמהות ממוקמות לימינו. אחת, רוכנת קמעא, מושיטה את ידיה, פניה חתומות כאילו היא אומרת "גם לי גם לך לא יהיה". השניה, כורעת ברך, מחזיקה את ידיה, מתחננת. לשמאל המלך, התליין מחזיק את הילד בידו, עומד לגזור. למרות שזהות האמהות ברורה, היא אינה מרכזית בציור. המלך הוא העיקר.
ציור משפט שלמה של רפאל הצעיר נמצא בתקרה של חדר מפואר בתוך הותיקן. כל הציורים בחדר מוקדשים לאידיאלים פילוסופיים-דתיים וביניהם, משפט וצדק.
משמאל, התליין מחזיק את הילד ברגלו, כמו נתח בשר, ושולף את חרבו. במרכז, אחת מן האמהות, לבושה בלבן, מזנקת לעבר התליין כדי לעצור אותו, כאשר היא מביטה בשלמה. האם השניה, גם היא מביטה בשלמה, משתחווה לרגליו, ידיה פרושות בכניעה. שלמה, המתואר כקשיש, מחווה ברוגע, תוך שהוא שוקל את העדות התמוהה. הציור מהווה סמל לצדק הראוי, שילוב הדין והרחמים.
טיפולו של ניקולה פוסן במשפט שלמה הוא, לדעתנו, הביטוי המוצלח ביותר לסיפור, מכיוון שהוא קולע הן לדראמה והן לדו-משמעיות שלו. הצופה יושב כאילו בשורה הראשונה בתיאטרון, ורואה את שתי האמהות, צועקות וזועקות זו על זו.
בניגוד לגירסאות האחרות של המשפט, לא מגיבות האמהות לתכסיסו הנורא של שלמה. רק כאשר אנחנו נושאים את מבטנו מעלה, מבחינים בשלמה הצעיר, מורם מעם, הילה עוטפת ראשו: זהו לואי ה-14, מלך השמש. הוא מצביע בשני הכיוונים, שוקל את העדויות הסותרות. יד ימינו מובילה את עינינו גם לעבר התליין, אשר מחזיק את הילד, כרגיל, ברגלו ועומד להטיל את חרבו. כאשר אנחנו משווים את שלושת מוקדי הציור לכתוב המקראי, מגלים שפוסן מתאר שלושה שלבים שונים של האירוע באיור אחד:
(כב) וַתֹּ֩אמֶר֩ הָאִשָּׁ֨ה הָאַחֶ֜רֶת לֹ֣א כִ֗י בְּנִ֤י הַחַי֙ וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֔ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֣י הֶחָ֑י וַתְּדַבֵּ֖רְנָה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
(22) The other woman spoke up, “No, the live one is my son, and the dead one is yours!” But the first insisted, “No, the dead boy is yours; mine is the live one!” And they went on arguing before the king.
(כג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֣את אֹמֶ֔רֶת זֶה־בְּנִ֥י הַחַ֖י וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֑ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֥י הֶחָֽי׃ {פ}
(23) The king said, “One says, ‘This is my son, the live one, and the dead one is yours’; and the other says, ‘No, the dead boy is yours, mine is the live one.’”
(כד) וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ קְח֣וּ לִי־חָ֑רֶב וַיָּבִ֥אוּ הַחֶ֖רֶב לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (כה) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת־הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת־הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת־הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת׃
(24) So the king gave the order, “Fetch me a sword.” A sword was brought before the king, (25) and the king said, “Cut the live child in two, and give half to one and half to the other.”
בכך, הוא מנציח את המלך ברגע הקריטי: כיצד יאבחן את אופי האמהות?
שלמה של ויליאם בלייק שולט במרכז התמונה, הן דרך מיקומו והן דרך צבעיו.
הוא יושב בממלכתיות על כסו ומחווה בידו האחת לעצור את מעשה הגזירה; בידו השניה הוא מצביע על האם ה"אמיתית". היא מזנקת לעבר התליין, זרועותיה מושטות קדימה, אחת לעצור את החרב והשניה מצביעה על יריבתה. היא אומרת, בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל־תְּמִיתֻ֑הוּ. האשה השניה מרימה את הילד בקרירות אל התליין, כאילו הוא בובה, ואומרת גַּם־לִ֥י גַם־לָ֛ךְ לֹ֥א יִהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ. השוואת ציורו של בלייק לאחרים מגלה כי כנהוג אצלו, הוא שינה את עיצוב הדמויות המקובל ובכך קלע לאי-בהירות הכתוב. אבל שלמה הצליח בחכמתו לזהות את האם ה"אמיתית" – בניגוד מובהק למלך אנגליה השוטה דאז, ג'ורג' השלישי. מסביב נעמדים צופים רחמניים אשר מבטם מאשר ומחזק את פסיקתו של שלמה.
מלכת שבא
סיפור ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה הוא השני בכמות טיפוליו האמנותיים.
במקרא, המלכה מגיעה לירושלים כדי לבחון את חכמת שלמה ואת עושרו. בשני המקרים, היא יוצאת המומה מן המפגש. הסיפור מופיע בצמוד לדיווח על יחסי המסחר של שלמה עם חירם מלך צור מחד, וכן לעניין נשותיו הרבות, אשר עבודתן הזרה גורמת להידרדרות שלמה, מאידך. אבל בינתיים ידו על העליונה באופן מובהק. לא זו בלבד, אלא שהוא מופיע כחכם מכל אדם (מל"א יהוה 11), מוניטין שהולך וגדל במדרש.
אך פרשנים יהודים ומוסלמים חיפשו השתמעות מגרה יותר לסיפור ויצרו בין שני השליטים מתח מיני שמוליד את רחבעם היהודאי או נבוכדנצר הבבלי או מנליק האתיופי.
מכיוון שהסיפור אינו מופיע בהקשר ליטורגי יהודי כלשהו, הוא אינו זוכה לאיור יהודי רב.
בכתובה שנכתבה וצויירה ברומא ב1771, מלכת שבא, העומדת
לפני שלמה, משמשת אייקון ראשי. המסר הברור כאן הוא שהאשה כפופה לבעלה; גם האיורים בשולי הכתובה מדגישים את היחסים המסורתיים הללו.
שטיח שנוצר בפרס ב1850 בקירוב קורא את הסיפור באופן מעט שונה.
אמנם כתוב בשטיח "מלכת שבא לפני שלמה", אך למעשה שתי הדמויות יושבות יחד באותו המפלס. כאן, בניגוד לכתובה הנדונה, שורר שוויון מסויים. שניהם ישובים על "כסא של שלמה המלך", ולרגליהם נראים זוגות של בעלי חיים על גבי כל מדרגה, בהתאם לתיאור המפואר שבתרגום השני לאסתר. התמונה נראית כמו צילום מלוכתי טיפוסי.
גם הנצרות וגם האיסלאם מתעניינים בסיפור יותר מאשר היהדות. בנצרות קיימות מספר זיקות לאופי המפגש. בכנסיה האתיופית, מלכת שבא, ששמה מכדה, מתעברת לשלמה והנולד הוא מייסד השושלת המלכותית האתיופית. השתלשלות "היסטורית" זו מתוארת בפרוטרוט באפוס האתיופי הלאומי, כבר נגשת, ששימש נושא לאיורים רבים באמנות העממית האתיופית, גם במאה ה-20, כדוגמת צעיף המשי למטה.
במשבצות הראשונות המופיעות כאן (מתוך עלילה ארוכה מאד), מכדה פוגשת, סועדת ומתרשמת מעושרו של שלמה. רק במשבצת החמישית, שוכבים יחד ושלמה מעניק לה טבעות. ואז, היא חוזרת הביתה ויולדת את מנליק א'.
בציורים האתיופיים המעטים המתארים את מכדה ושלמה יחד, היא נראית כשוות מעמד לו כמעט.
סביר להניח כי שוויון זה הוא פועל יוצא מזהותה כאם מיסד השושלת האתיופית המלכותית.
המלך שלמה מופיע גם לבדו תכופות באמנת האתיופית; בשתי הדוגמאות המוצגות פה, הוא אינו אלא חתיך מרשים. אך שימו לב לדמותו הצעירה מן המאה ה-19, לעומת הזקן מן המאה ה-15.
אצל אמנים נוצריים באירופה, לעומת זאת, מלכת שבא נתפסת בכמה אופנים סימבוליים שונים: כמביאה מנחות לשלמה, כהטרמה לאמגושים שהביאו מנחות לישו רך הנולד; וכסמל לכנסיה הנוצרית, כאשר שלמה הוא מקביל לישו.
בביבליית העניים (למטה) שנוצרה בהולנד במאה ה-14, מלכת שבא מופיעה בימין, כורעת ברך לפני שלמה ומעניקה לו מנחה.
הסיפור המקראי מוצב במקביל לציור המרכזי המתאר את האמגושים המביאים מן המזרח מנחות לישו התינוק. הקבלה נוספת פה היא לסיפור אבנר בן נר שהגיע אל דוד עם הבטחת תמיכה מפני אויביו. בסיכום, המכנה המשותף הוא הבעת אמונים לישו ואבותיו ע"י זרים. כך, מלכת שבא מייצגת את קהילת הנוצרים הנוכרים (להבדיל מן היהודים-הנוצרים) אשר מקבלים את מרות הכנסייה, המיוצגת ע"י שלמה.
ב"שערי גן העדן", גיברטי מציב את מלכת שבא והמלך שלמה באותו המפלס, מחזיקים ידיים, ביחס קרוב לשיווין, לפחות בהקשר של המאה ה-14 – 15.
#/media/File:Porta_del_paradiso_dopo_il_restauro_10_salomone_e_la_regina_di_saba_2.jpg){kind=link}
שלמה ומלכת שבא
פה היא מייצגת את הכנסייה והוא, ישו. לפיכך, קריאת הסיפור המקראי גורסת שיתוף פעולה ולא אדנות.
באמצע המאה ה-15, תיאר פיארו דלה פרנצ'סקה את פגישת מלכת שבא ושלמה בתוך סדרת הציורים המוקדשת ל"אגדת הצלב האמיתי".
ע"פ "לגנדת הזהב" מאת ג'קובוס דה וורג'ינה, שהיא המקור הספרותי העומד בבסיס ציוריו של דלה פרנצ'סקה, התגלה למלכה מיקום העצים שצלבו של ישו היו עתידים להיבנות מהם. כאשר היא מספרת לשלמה היכן הם נמצאים, הוא מחביא אותם כדי לסכל את התגשמות התכנית האלהית בדבר חייו ומותו של ישו. בציור, היא מופיעה פעמיים: בכריעת ברך לפני העצים ושוב בשיחתה עם שלמה. לפיכך, היא מייצגת את החכמה הרוחנית, בניגוד לחכמתו החומרית של שלמה. היא קדה קידה קטנה לשלמה – כלומר, אמנם הוא שולט בה, אך אינו מכניעה. כך שתפיסה זו של מלכת שבא היא שונה מזו שבביבליית העניים וקרובה יותר לזו של גיברטי.
במסורת המוסלמית, המלך שלמה הוא גם השליט הכל יכול וגם נביא בשושלת הנביאים הקודמים למוחמד. על מפגשו עם מלכת שבא, המכונה בלקיס במקורות המוסלמיים, מסופר כבר בקוראן. הסיפור זכה בהמשך לפיתוח רב ביצירות אסלאמיות כתובות וחזותיות.
בלקיס מובאת אל שלמה
בציור זה מספר פרסי אנציקלופדי מן המאה ה-12 בשם "נפלאות הבריאה", שלמה יושב על כס מלכותו, מלווה בעופות ואריות. שד שחור מביא את בלקיס אליו, רכובה על גבי כס מלכותה. אמנם היא מתוארת באותו גובה כמותו, אבל הקשר בינה לבין השד מציין את היריבות בינה לבין המלך-הנביא, שטרם איסלם אותה.
השלב הבא באגדה המוסלמית מתואר בציורים רבים מתקופת הפריחה של אמנות האיסלאם.
בלקיס חושפת את רגליה
למשל, בספר הצופי "פגישות מאהבים" מן המאה ה-16 יש מכנים משותפים עם הציור הקודם: עופות וחיות המלווים את המלך היושב על כס מלכותו ועטור הילה. גם כאן מופיעים שדים. החידוש החזותי, המופיע גם במקורות ספרותיים מוסלמים ויהודים, הוא הרמת שמלתה של בלקיס וגילוי רגליה השעירות. הדבר קורה כאשר היא חושבת בטעות כי עליה לצעוד לקראת המלך דרך בריכת מים – למעשה, מדובר ברצפת שיש. סיפור תמוה זה מבקש להכפיש את המלכה, הן ע"י ייחוסה כבת שדים (לפי עדות רגליה השעירות) והן ע"י הצגתה כפרימיטיווית, שאינה מכירה את השימוש בשיש. בהתאם לכך, היא עומדת במישור נמוך מן המלך וכך מעמדה.
בציור נוסף מן המאה ה-16, מכתב יד מאויר של סיפורי הנביאים לחכם הפרסי ת'עלבי, שלמה ובלקיס יושבים על כסים נפרדים. בלקיס רוכנת מעט לקראת שלמה, בהבעת מעמדה הנחות לו. לעת עתה, כאמור, ישובים השנים בנפרד – לאחר נישואיהם וקבלתה את האיסלאם, יישבו יחד.
מעל הזוג המלכותי, שני מלאכים ושד מייצגים את עולם הרוחות. בין שני הכסים, קוף וטווס מסמלים את הטבע; הטווס גם מייצג את הערגה של בלקיס ושלמה זו כלפי זה. למטה, ארבעה אישים מייצגים את האנושות, כולם תחת שלטונו הרחמן של שלמה.
בסיכום, ביצירות היהודיות המעטות, שלמה הוא המלך המהולל. בנצרות, הוא אינו אלא הקשר בין דוד המלך ובית דוד בכלל לבין ישו, הצאצא הקדוש. לבסוף, באיסלאם, הוא אב-טיפוס לשולטן המוסלמי, רב הכח ורב האמונה.
ברוב המקרים, המלכה מהווה רק כלי להאדרתו. הציורים של דלה פרנצ'סקה מהווים חריגה מעניינת מכלל זה.
נשות שלמה, עבודה זרה והידרדרות הממלכה
הקטע האחרון בסיפור המקראי על מלכות שלמה מתאר את נפילתו.
(א) וְהַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה אָהַ֞ב נָשִׁ֧ים נׇכְרִיּ֛וֹת רַבּ֖וֹת וְאֶת־בַּת־פַּרְעֹ֑ה מוֹאֲבִיּ֤וֹת עַמֳּנִיּוֹת֙ אֲדֹ֣מִיֹּ֔ת צֵֽדְנִיֹּ֖ת חִתִּיֹּֽת׃ (ב) מִן־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־יְהֹוָה֩ אֶל־בְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל לֹא־תָבֹ֣אוּ בָהֶ֗ם וְהֵם֙ לֹא־יָבֹ֣אוּ בָכֶ֔ם אָכֵן֙ יַטּ֣וּ אֶת־לְבַבְכֶ֔ם אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ם בָּהֶ֛ם דָּבַ֥ק שְׁלֹמֹ֖ה לְאַהֲבָֽה׃
(1) King Solomon loved many foreign women in addition to Pharaoh’s daughter—Moabite, Ammonite, Edomite, Phoenician, and Hittite women, (2) from the nations of which GOD had said to the Israelites, “None of you shall join them and none of them shall join you, lest they turn your heart away to follow their gods.” Such Solomon clung to and loved.
עד כמה שידוע לנו, אין יצירות אמנות המטפלות בקטע זה לפני המאה ה-12. ולמרות שיש יצירות בנושא זה במאות ה-13 – 15, הוא היה לנושא שכיח רק במאה ה-16– 17 ובעיקר בהולנד. כל היצירות מקורן באירופה הנוצרית. מכיוון ששלמה נתפס כשליט-הנביא המושלם באיסלאם, הסיפור המקראי על עוונותיו אלה אינו מקובל ונחשב לסילוף; על כן, אין ציורים מוסלמים בנושא זה. וביהדות, היות שהקטע אינו כלול בהקשר ליטורגי כלשהו, הוא אינו מופיע בכתבי יד מאויירים.
סיפור נשותיו הנכריות של שלמה מופיע לראשונה באמנות בביבלייות פמפלונה ואמיאן מ1197. ספרים אלה הופקו בהשגחת כומר קתולי עבור מלך נווארה, סנצ'ו החזק; אין כאן עדיין התיחסות לעבודה זרה.
שלמה עם נשותיו
כנראה שעילת ההתיחסות החדשה הזו לנפילת שלמה היתה ביקורת הכמורה ואזהרה אל המלך סנצ'ו, אשר קידם מדיניות סובלנית כלפי הנסיכויות המוסלמיות בספרד; יתכן ואף נשא לאשה את בתו של שליט מוסלמי מקומי.
כעבור עשורים אחדים, תמונה של שלמה סוגד לעבודה זרה מופיעה בביבלייה המוראליזה.
שלמה ונשותיו סוגדים לעבודה זרה
הפסל דימוי סטיר (אל היער) וערותו חשופה. שתי נשים עומדות מאחורי שלמה הזקן ומאלצות אותו לסגוד לדמות הבזויה. המלך נראה כאן חסר אופי ונכנע בקלות לנשים המושחתות.
התמונה הבאה היא מספר התהילים של המלכה מרי.
שלמה ונשותיו סוגדים לעבודה זרה
כאן המלך כורע ברך לפני שני פסלים גבריים מזויינים בחניתות ומגינים, המצביעים על אופיים הצבאי. מאחוריו כורעות חמש נשים נכריות, וכתרים לשלוש מהן, כסימן למעמדן המלכותי.
מי הזמין את היצירה הזאת? יש אומרים כי מדובר במלכה איזבלה, אשתו הצרפתיה של המלך האנגלי אדוארד השני. אם כן, האיור מהווה אזהרה למלך מפני סכנות הפיתוי. אחרים סבורים כי הספר הוזמן ע"י המלך, עבור המלכה; לפי הצעה זו, יתכן והוא רמז למוצא הנכרי של המלכה ונועד להזהיר אותה מפני התערבות בענייני המדינה. גם כך וגם כך, האיור הנדיר של פרשה מביכה זו עשוי להתריע מפני בריתות עם גורמי חוץ וכן מפני המשיכה לכוח הזרוע.
כעבור 150 שנה, שוב באנגליה, עבודת האלילים של שלמה מתוארת בכתב יד מאוייר של שיר מוסרני פופולרי בשם "וידוי המאהב" מאת ג'ון גאוור.
שלמה ואשתו סוגדים לפסל
בקטע הנדון כאן, שהוא שכתוב הסיפור המקראי, גאוור מדגיש כי תאוותיו המיניות של שלמה גרמו לנפילתו. כתב היד שלנו נכתב ואוייר ב1470, בשנות פעילותה של המלכה אליזבת וודויל, אשתו של אדוארד הרביעי – דמות מרכזית במלחמת האחים, מלחמת הורדים.
פסל ערום ועטור כתר מחלק את התמונה לשנים. משמאל, אשה מלכותית עומדת מאחורי המלך הטרוד הכורע, הלא הוא שלמה. היא תומכת בו ודוחפת אותו בעת ועונה אחת. מימין, כהן גדול המניף מחתה עומד לבדו. זהו המקרה הראשון שבו דמות פולחנית כלולה בציור המעשה, והדבר תמוה, מכיוון שדמות כזאת אינה מופיעה לא במקרא ולא בשירו של גאוור (אבל כפי שנראה, איש כזה עוד יופיע אצל ציירים אחרים). והנה מתברר שבאותה תקופה, שימש ג'ורג' נוויל, הארכיהגמון של יורק, שחקן מרכזי בפוליטיקה הסוערת של אנגליה. שילוב דמות הכהן באיור רומז כנראה להתערבות נוויל בקנוניות שהובילו לאובדן הממלכה ע"י אדוארד. בסיכום, הציור חורג באופן מהותי מן השיר ומתמקד בתככים פוליטיים ולא בחולשות מיניות כגורם עיקרי לנפילת שלמה.
לוקס ון ליידן הוא האמן ההולנדי הקדום ביותר שתיאר את חטאי שלמה. במאות ה-16 וה-17 הנושא הזה משך תשומת לב רבה יותר מקודם וגם הובן באופנים חדשים.
כפירתו של שלמה
שתי דמויות תופסות את מרכז החריטה. כורע ברך ומוצג מאחור, המלך הכל יכול לשעבר סוגד לפסל מזויין. מתנשאית מעליו אשה נכריה מרשימה אשר מצביעה באופן נמרץ לעבר הפסל, כאשר כובעה העצום עוד מגדיל את מעמדה. למרות שכבר ראינו קודם רבים מן האלמנטים הללו, כתר המלכות והשרביט הם חידושים. הם שרועים על הרצפה לרגליו, כמו צעצועים עזובים. המרכיבים האלה הם בודאי סימנים לנפילה הממשמשת ובאה של הממלכה, כפי שכתוב במפורש במקרא:
(יא) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה לִשְׁלֹמֹ֗ה יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר הָֽיְתָה־זֹּ֣את עִמָּ֔ךְ וְלֹ֤א שָׁמַ֙רְתָּ֙ בְּרִיתִ֣י וְחֻקֹּתַ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי עָלֶ֑יךָ קָרֹ֨עַ אֶקְרַ֤ע אֶת־הַמַּמְלָכָה֙ מֵעָלֶ֔יךָ וּנְתַתִּ֖יהָ לְעַבְדֶּֽךָ׃
(11) And GOD said to Solomon, “Because you are guilty of this —you have not kept My covenant and the laws that I enjoined upon you—I will tear the kingdom away from you and give it to one of your servants.
חריטה זו של ון ליידן היא חלק משתי סדרות על כוחן של נשים, נושא פופולארי באותה התקופה בהולנד. הסדרות כוללות גם את סיפורי שמשון ודלילה ויעל וסיסרא, וכן דמוית מקראיות וקלאסיות נוספות. מסר התמונה, במקרה שלנו, הוא אזהרה לגברים מפני כוח המשיכה המינית של נשים (נכריות).
כעבור 150 שנה, חרברנד ון דין אקהאוט, מתלמידי רמברנדט, מדמיין את הסיפור באופן אחר.
בעוד ון ליידן הציג את שלמה מושפל בפרהסיא, איקהאוט מציג אותו בתוך דממת ההיכל. המלך, עטור כתר ועטוף בבדים עשירים, כורע ברך לפני מזבח מוזהב שלרגליו מחתת זהב. בניגוד למרכזיות אשתו של שלמה אצל ון ליידן, אייקהאוט מתאר ארבע נשים זעירות, המתפללות מאחורי המלך ומתחתיו. גם הפסל עצמו, כה בולט אצל ון ליידן ואחרים, אינו נראה כאן. בתור נוצרי מנוניתי, כת שדחתה את החומריות, הוא מכריז שחטאו של שלמה היה סגידה לעושר.
גם בהמשך, משכה כפירתו של שלמה עניין אצל ציירים הולנדים (ואחרים) במאה ה-17 וה-18 והובנה בדרכים נוספות.
כאן הסיפור מתואר בתוך כנסייה מפוארת – שלמה כורע ברך לפני מזבח ברוקי. באמצעות אור וצל, המופצים ע"י נרות רבים, דה וט מפנה את תשומת לבנו לעבר כוהן/כומר, עטור עלי הדס במיטב המסורת הרומית. הוא אוחז במחתה ורוכן על ספר ענק פתוח על גבי המזבח. הוא מביט בחרדה על שלמה, שכתרו ושרביטו עזובים על הרצפה (כמו אצל ון ליידן). נשות שלמה עומדות מאחוריו; הבולטת ביניהן עומדת בתנוחה מהודרת ומתנשאית, האחרות כורעות בתפילה או אולי עוסקות ברכילות. באפילה מאחורי המזבח ניצבת בימה גדולה ועליה פסל אלה היושבת לפני קערה עם קטורת עשנה; היא אוחזת בנר נוסף ומלווה בדמות ארוס, בן אפרודיטה, אלת האהבה. לפיכך, דה וט השתמש במרכיבים מציורים קודמים והוסיף עליהם מן הפולחן הקתולי. פרטים אלה ביטאו ביקורת פרוטסטנטי על אהבת הפאר והאייקונים הקתולית.
בסיכום, בעוד האמנים הנוצרים האירופיים קשרו את שערוריית שלמה הזקן עם האקטואליה של זמנם, גם יהודים וגם מוסלמים התעלמו מן הסיפור המקראי. הם נקטו גישה שונה בתכלית לגבי התנהגות המלך שהתבטאה בדימויים מעולם השדים.
שלמה והשדים
הספרות הבתר-מקראית – יהודית (למשל קדמוניות היהודים וגיטין ס"ח. ואילך), נוצרית ומוסלמית (למשל קוראן כ"ז:15 ואילך) – מלאה במקורות על שלמה והשדים. במקרים אחדים, הוא מכניע אותם; באחרים, הוא מנצל אותם. משום מה, אמנות יהודית ונוצרית בנושא זה היא נדירה, ואילו אצל מוסלמים זהו נושא נפוץ.
באמנות היהודית
הדוגמא היחידה לנושא באמנות היהודית היא תמונה חידתית המשמשת הקדמה לשיר השירים במחזור קאופמן (חלק מן המחזור המשולש) מ1322. המלך שלמה, יושב על כס מלכותו, בהתאם לכותרת הספר "שיר השירים אשר לשלמה". מוסכם כי המקור הספרותי לחלק זה של האיור הוא המדרש המאוחר, תרגום שני לאסתר. אבל לגבי כל המרכיבים האחרים של התמונה, קיימים חילוקי דעות. לפי ב. נרקיס וג. סד-ריינה, התמונה מתארת את משפט שלמה, כאשר המלך יושב בימין למשפט, אוחז בחרב ועומד לגזור את הילד. משמאל, למטה, שתי האמהות היריבות (בעלות ראשי חיות כנהוג בתקופה זו באשכנז) מרימות את ידיהן לעבר המלך; למעלה, עומדת משתאה מלכת שבא (אשר מופיעה רק שבעה פרקים מאוחר יותר במקרא), המזוהה ע"י בגדיה המלכותיים וכתרה. גם למעלה וגם למעלה דמויות כלאים מנגנות ורוקדות, כיאה לישיבה מלכותית.
אך כפי שמראה ש. שלו-עיני, טמונות בהסבר זה חריגות רבות מן המקובל בציורי משפט שלמה. קודם כל, אין כאן ילד(ים), בניגוד לכל הגרסאות האמנותיות של הסיפור המקראי. שנית, בכל התמונות האחרות, החרב מוחזקת ביד התליין, ולא בידי המלך, איש השלום. שלישית, "השימלה המלכותית" של האשה בקצה השמאלי הקיצוני זהה לזו שלובשת אחת המן הנשים למטה, שהיא זונה, אליבא דנרקיס וסד-ריינה; "כתרה" הוא למעשה שער קוצים, בדיוק כמו שערה של דמות הכלאיים שלפניה.
לפיכך, שלו-עיני דוחה את זיהוי התמונה במחזור קאופמן כמשפט שלמה ותחת זאת רואה כאן תיאור של מלך שלמה השמימי, המהולל ע"י קבוצה של נשים ושדים. הציור הוא פרי שיתוף פעולה בין יהודים לנוצרים ומשלב אלמנטים מאגדות ומוסכמות אמנותיות של שתי הדתות לגבי שלמה, המלך שהתמנה בידי שמים לשלוט באנושות וברוחות. עד כמה שידוע לנו, זהו הטיפול היהודי היחיד שהגיע אלינו העוסק בשלמה והשדים.
באמנות הנוצרית
אחת מן היצירות הנוצריות המעטות המתארות שלמה ושדים היא איור מן המאה ה-15 ל"ספר בליעל" מאת ג'קובוס דה טרמו.
בליעל מאשים את ישו לפני שלמה
בתמונה זו, המלך שלמה משמש שופט בתביעת השטן נגד ישו, על השגת גבול גיהינום. האל אינו נוכח, וכך גם ישו והשטן. כל אחד מיוצג ע"י דמויות משפטיות: משה בעל הקרניים משמש סניגור לישו; דמות כלאיים דמונית (בליעל) היא התובע; ושלמה, האוחז בשרביט, יכריז על פסק הדין האלוהי.
כאן, בדומה למחזור קאופמן, המלך שלמה מורם מעל השד העומד לרגליו; אבל שד זה אינו נחות לו בכלל אלא הוא עורך דין תוקפני.
באמנות האיסלאמית
להבדיל מן הכמות המזערית של אמנות יהודית ונוצרית, אפשר להתרווח על עושר האמנות האסלאמית על שלמה (סולימאן) בכלל ועל שלמה והשדים בפרט.
כפי שראינו למעלה, שלמה המוסלמי הוא השליט האידאלי: מלך כל יכול ונביא. הוא שולט בבני אנוש, בחיות ואפילו ברוחות, בעזרת חכמה אלהית וגם כישוף. שלמה האידאלי, כמו מוחמד האידאלי, שולט בכל, באופן נדיב אך תקיף.
כפי שכבר ראינו, באיסלאם, שלמה מתואר לעתים קרובות יושב על כס מלכותו, לפעמים יחד עם בלקיס, היא מלכת שבא. הוא מלווה על ידי משרתים למיניהם וגם חיות, ואפילו ע"י רוחות ובמיוחד שדים.
בדוגמה למטה, בלקיס יושבת יחד עם שלמה על כס מלכותו. הם זוג (נשוי), מכיוון שעתה קיבלה על עצמה את האיסלאם.
בלקיס ושלמה על כס מלכותו, 1595 בקירוב
שד שחור ושד לבן מאכלסים את השוליים העליונים והתחתונים בצד שמאל. יציבתם מצביעה על מעמדם הכפוף לשלמה. במרכז, שפע של חיות – עוד סימן לשלטונו. בין שני השדים, מלאך גבוה עומד מאחורי הזוג המלכותי, בעמדת הגנה. לפניהם ומתחתם יושב עוזרו של שלמה.
תמונה נוספת מאותו כתב היד מתארת את שלמה מעט שמאלה מן המרכז, יושב על גבי כס זהב.
שלמה המלך על כסו, 1595 בקירוב
הילה עצומה מעטרת את ראשו. שלטונו מוחלט: מלאך שרת לימינו, נושא אלה; שד מעוות, בקצה השמאלי, אינו אלא נושא מניפה. חיות וצפורים, שמסמלים אולי את אומות העולם, מקיפים את כסו.
יתכן והאדם היחיד בתמונה מלבד שלמה, הכורע ברך לפני המלך, הוא למעשה מלך הנמלים החידתי. לפי הסיפור בקוראן (סורת הנמלים, 15 ואילך), הזוכה להרחבה בספרות המוסלמית המאוחרת יותר, שלמה ננזף ע"י אותו מלך נמלים עקב חוסר צניעותו ובקשותיו החומריות המופרזות מאללה. לפיכך, הציור מתאר את כחו הבלתי מוגבל של שלמה, ואילו הכתובים מנמיכים את חכמתו ועוצמתו.
בכתב יד אחר מאותה התקופה, שלמה מופיע שוב מעט מרוחק מן המרכז, על גבי כסו המורם, מלווה במלאכים, בשמאל, וזוג שדים ושלושה יועצים, בימין.
שלמה על כס מלכותו, המאה ה-16
שביל פרחים מוליך את עין הצופה למעלה לעניין נוסף. מימין, מלאך ושד מחזיקים צלחת. משמאל, בחור חבוש כובע מחזיק שני סוסים. בניגוד לציורים הקודמים, אין כאן חיות ויש ריבוי רוחות (מלאכים ושדים) ובני אדם. מתוך ניסיון להבין את הציורים הללו, ראוי לשאול מדוע דווקא במאה ה-15 – 17 הרבו אמנים לשלב שדים, מלאכים וחיות כה רבים בהקשר של שלמה? האם קיים בסיס מקראי לתופעה זו? אנחנו מציעים את ההסברים הבאים:
• במלכים א' יהוה 13, שלמה מדבר על העצים, הבהמה, העוף, הרמש והדגים. אך פרשנים יהודים ומוסלמים הבינו שהמלך דיבר עם כל אלה. חכמת שלמה מתבטאת בשליטתו בהם וגם ביכולתו לתקשר עמם.
• החיות מייצגות את אומות העולם, בדומה לחזון ישעיה י"א 1 – 9, בימות המשיח. חיות מיצגות קבוצות אנושיות גם בברכת יעקב (בראשית מ"ט) ובשירת האזינו (דברים ל"ב).
• הפסוק המוקשה בקהלת
(ח) כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנֻג֛וֹת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת׃
(8) I further amassed silver and gold and treasures of kings and provinces; and I got myself male and female singers, as well as the luxuries of commoners—coffers and coffers of them.
המתפרש בכמה מקורות יהודיים כ"שדים ושדות".
• יתכן שבמסורת האיסלאם השדים מיצגים אלים נכריים וערבים לפני בואו של מוחמד. עכשיו כולם מקבלים את מרותו של שלמה/מוחמד.
• אפשרות נוספת היא שהשדים (והחיות?) מיצגים את החלק האפל שבנפש האדם (יצר הרע, הצל).
החוקרת רחל מילשטיין מציע שנושא שלטונו של שלמה על החיות והרוחות היה כלי פוליטי אצל שליטים פרסיים ועות'מניים באותה התקופה, אשר טענו כי הם יורשי שלמה. כפי שהוא שלט בכל, כך גם הם ראויים לשלוט בכל.
אבל במסורות דתיות אחדות, שלטונו העולמי של שלמה אינו רק בתחום המדיני והצבאי, אלא גם בתחום הרוח.
למעשה, קיים מתח בספרות ובאמנות המסורתית על שלמה בין הנטייה הרוחנית (השלטון בטבע) לבין הנטיות האורתודוקסיות יותר (השלטון המדיני והצבאי). האורתודוקסיה ערה לסכנה שהכישוף מהווה עבור האמונה באל אחד. למרות שקיימת שאיפה להעלות את שלמה לדרגה על-אנושית, קיים גם חשש מפני הפיכתו לאל.
בסיכום, אמנים התמודדו עם הקשיים שבנפילתו העגומה של שלמה ממעמדו הזוהר שבתחילת מלכותו. יהודים בחרו להתעלם מנפילה זו, ואילו נוצרים שמחו מפניה, עקב ניגודה לצדיקותו של ישו. ומוסלמים דחו את תיאור המקראי על סוף ימיו כסילוף האמת והחליפו אותו בסיפורי פלאים.