Since 1999, Rabbi Dr. Yehuda (Ronnie) Warburg has served as a dayan (rabbinical judge) on various battei din panels in the Chasidic, Modern Orthodox, Sephardic, and Yeshiva communities in the New York-New Jersey metropolitan area. For over two decades, Rabbi Warburg has taught classes is Yeshiva Rabbi Issac Elchanan's semikha (rabbinic ordination) students.
Ernest David Klein was a Hungarian-born Romanian-Canadian linguist, author, and rabbi. He spent time in his youth teaching himself new languages, and by the end of his life knew 40 languages. In addition to rabbinical studies, Klein studied languages, philology and exact philosophy at the University of Budapest and the University of Vienna, receiving his Doctorate of Philosophy from the latter in 1925. He served as the rabbi of the Nové Zámky community, Czechoslovakia from 1931 to 1944, when he was deported to Auschwitz and Dachau. After the war, he served briefly as the rabbi in his hometown of Satu Mare, before emigrating to France, where he served a rabbi of a synagogue in Paris. He emigrated to Canada in 1951 and served as rabbi of Congregation Beth Yitshak in Toronto.
חכם תלמודי בצרפת במאה ה-13. התנגד ללימוד פילוסופיה לצעירים עד מלאת להם עשרים וחמש שנה. הוא פנה אל חכמי דורו, ובמיוחד הרשב"א, ועוררם להטיל חרם על כך. הוא אסף את כל ההתכתבות שלו בענין הזה ופרסמה בספר הנקרא "מנחת קנאות".
דוד בן יוסף אבודרהם (אמצע המאה ה-14) היה רב ופרשן תפילה ספרדי. חיבורו המפורסם ביותר הוא "ספר אבודרהם", אחד הפירושים המוקדמים והידועים ביותר לליטורגיה יהודית. היה קשור הדוקות לרא"ש ולבנו, רבי יעקב בעל הטורים.
Dr. Avivah Gottlieb Zornberg lectures on the Hebrew Bible and rabbinic thought at academic, psychoanalytic, and Jewish educational institutions around the world. In 1995, she received the National Jewish Book Award for Genesis: The Beginning of Desire. She lives in Jerusalem.
Avigdor Shinan is a contemporary Jewish scholar living in Israel. He is a professor emeritus in the departments of Hebrew Literature, Yiddish, and Comparative Jewish Folklore at the Hebrew University of Jerusalem. Shinan has also served as head of the departments of General Studies and of Hebrew Literature, and as dean of the university. His work focuses on Jewish literature produced during the first six centuries of the first millennium CE.
אברהם בן מאיר אבן עזרא, הידוע כאבן עזרא, היה פרשן תורה ספרדי, משורר, הוגה דעות ומדקדק. אבן עזרא כתב על דקדוק, פילוסופיה, אסטרונומיה, רפואה ומתמטיקה, אך עבודתו המפורסמת ביותר היא פרשנותו לתנ"ך, לצד לרש"י, ידועה לכול ויקרת ערך. פרשנות המקרא של אבן עזרא מתמקדת בהסברים דקדוקיים ובמשמעות המילולית (הפשט) של פסוקים. אפשר למצוא בפירושו הערות עוקצניות או הומוריסטיות המכוונות לפרשנים אחרים, ובמיוחד לקראים. השירה שלו עדיין מהווה חלק מן התפילה הקבועה. אבן עזרא חי חיי עוני ונסע כמעט ללא הרף למקומות רבים בעולם, שם הרביץ תורה ברבים ויצר קשרים עם חכמים אחרים, ובעיקר עם רבנו תם מצרפת.
דון יצחק אברבנאל, הידוע פשוט כאברבנאל, היה פרשן תנ"ך, פילוסוף, סנגור, כלכלן ומדינאי. נולד בפורטוגל, וכבר בנערותו הפגין שליטה מרשימה בלימודי יהדות ובלימודים כלליים. היכולות המפותחות שלו בעניינים כספיים הסבו את תשומת לבו של מלך אלפונסו החמישי של פורטוגל, והוא מינה את אברבנאל לתפקיד הגזבר המלכותי. אברבנאל השתמש בעושרו הגדול ובמעמדו כדי לסייע בשחרור יהודים שנמכרו לעבדות במרוקו. כאשר אלפונסו מת בשנת 1483 ואברבנאל הואשם באופן שקרי בקשירת קשר נגד המלך, הוא נמלט לטולדו בקסטיליה, והותיר אחריו עושר גדול, שהוחרם. שם הוא הקדיש את עצמו לחיבור הפרשנות המקראית המפורסמת שלו. הוא גם נענה לקריאתה של המלכה איזבלה והועסק כספק של הצבא המלכותי וחקלאי מס, והלווה סכומים משמעותיים כדי לעזור לממן את המלחמה המורית. כאשר צו הגירוש התפרסם, הוא חתר בכל כוחו לבטל אותו, והציע למלכות סכום גדול, ללא הועיל. הוא עזב עם בני עמו והתיישב בנאפולי. כשהצרפתים השתלטו על העיר, הוא שוב נאלץ לעזוב ללא חפציו, והלך אחרי פטרונו לסיציליה, קורפו, ולבסוף, לוונציה. חיבורי הסנגוריה שלו הציגו את רעיון היהודי של המשיח, העבודות הפרשניות שלו היו ייחודיות בכך שהם לקחו בחשבון את הנושאים החברתיים והפוליטיים, וביצירותיו הפילוסופיות הוא מטיח ביקורת על פילוסופים יהודים שקדמו לו.
הרב אברהם אבולעפיה, חוקר קבלה ספרדי מהמאה ה-13, לימד את מה שהוא כינה "קבלה נבואית" או "קבלת שמות", החותרת להארה נבואית באמצעות מדיטציה ושיטות הקשורות למהות האותיות והשמות האלוהיים. הוא טען שחווה מספר חוויות נבואיות כמו גם תפקיד משיחי אפשרי. התנגדות הרשב"א, מקובל שדגל בשיטת ה-"ספירות" וסמכות הלכתית מכובדת, דחקה הצידה את תורתו של אבולעפיה, בעיקר בספרד. יצירותיו, לעומת זאת, עדיין הועתקו, נחקרו וצוטטו, לעתים קרובות לא בשם. תמיכה מהחיד״א במאה ה-18 סייעה להחזיר את אבולעפיה לתודעה הציבורית, ורבות מיצירותיו של אבולעפיה הודפסו מאז.
אברהם גומבינר (מגן אברהם) היה רב ופוסק פולני שהשפיע באופן מוחלט על הנוהג האשכנזי. לאחר שהוריו נהרגו בפרעות חמלניצקי ב-1648, עבר ללשנו. כיהן שנים רבות כרב בקאליש, וענוותנותו הגדולה מנעה ממנו לקבל הכרה רחבה יותר על ידענותו בתורה. רק כשהש"ך ביקר בעיר וחשף את גדלותו, קיבל תפקיד רבני חשוב יותר. חיבורו הגדול, "מגן אברהם" על שולחן ערוך אורח חיים, יצא לאור לאחר פטירתו מכיוון שלא היו הכספים לפרסם אותו בחייו. הוא הכניס לחיבורו מנהגים פולנים וקבליים, שפעמים רבות נבעו מהשל"ה.
Avraham Oppenheim was an early 19th-century Hungarian rabbi who died at the young age of 28. He was the author of Har Evel, on ritual regulations on visiting the sick and mourning customs, and of a treatise entitled Nishmat Chaim, about the immortality of the soul. Both books were published by Oppenheim’s relative, Simon Oppenheim, a rabbinic judge in Budapest.
מחבר של כמה ספרים, בעיקר בעניני קבלה. המפורסם שבהם הוא הספר "חסד לאברהם". הוא נולד במורוקו ועלה לארץ ישראל כשהוא בן 45. כשהגיע לחוף הים במצרים, טבעה האונייה לאחר שירדו הנוסעים ממנה. לזכר הנס, מאותו יום והלאה הוא נהג לצייר את חתימת ידו בצורת אונייה. היה לו כמה צאצאים חשובים, המפורסם מביניהם הוא החיד"א.
מחכמי טורקיה, רב בקושטא במאה ה-17. חיבר הספר "לב שמח", פירוש לספר המצוות להרמב"ם, בו הוא מגין על הרמב"ם מהשגותיו של הרמב"ן. תשובותיו, הנקראים גם הם "לב שמח", נדפסו בסלוניקי ב-1793. החיד"א מעיד שהוא ראה הגהותיו לטור, אך הם לא נדפסו.
אברהם בורנשטיין היה פוסק חשוב באירופה של המאה ה-19 ומייסדה ורבה הראשון של שושלת חסידות סוכטשוב. ידוע בכינוי "אבני הנזר" בעקבות שמה של סדרת השו"ת שיצאה לאור לאחר פטירתו, שנחשבת לקלסיקה הלכתית. בנו, שמואל, מחבר הספר "שם משמואל", ירש את מקומו כאדמו"ר החסידות. אברהם בורנשטיין היה ילד פלא והיה תלמידו המובהק של הרבי מקוצק, ולימים נהיה חתנו. לאחר פטירתו של הרבי מקוצק, נהיה בורנשטיין חסידו של דודו, הרב יצחק מאיר אלטר, חידושי הרי"ם של חסידות גור. לאחר פטירתו של האחרון ב-1866, נהיה חסידו של הרב חנוך היינקה מאלכסנדר. עיקר עניינו של בורנשטיין היה לימוד תורה, והשו"ת שלו מקיף את כל ארבעת חלקי השולחן ערוך. השו"ת יצא לאור לאחר פטירתו והוא כונה "שאלות ותשובות אבני נזר". חיבורו השני הוא "אגלי טל" שעוסק בל"ט אבות מלאכה. חיבורים נוספים על התורה נאספו והודפסו.
Avraham followed in his father's footsteps and took over all of his father's duties at 18, when his father died. Thus he became leader of the Jewish community (naggid) and court physician in Egypt. His was able to use his great talents in these capacities, as well as in the writing of many works, foremost among them a defense of Rambam's writings.
אברהם בן נחמן חזן היה רב ברסלבי הידוע בסגפנותו הקיצונית. היה בנו של תלמיד מובהק של רבי נתן מנמירוב (מזכירו של רבי נחמן), ועם הזמן נהיה מנהיגה של הקהילה הברסלבית באומן לאחר פטירת רבו. לאחר פטירת אביו ב-1884 החל לכתוב את ההנהגות שבעל פה של חסידות ברסלב ולאחר זמן הוציא אותם לאור בחיבורו "כוכבי אור". ב-1894 עבר לירושלים, אך חזר לאומן פעם בשנה, בראש השנה, לאספת החסידים אצל קברו של רבי נחמן. באחד ממסעותיו הגיע לראדזין ושם פגש את רבי גרשון הניך ליינר (בעל התכלת), ובעקבות זאת החלו כמה חסידי ברסלב ללבוש פתילי תכלת בציצית. במהלך מסעו לאומן ב-1914 פרצה מלחמת העולם השנייה והוא נאלץ להישאר ברוסיה, שם חי עד סוף ימיו.
Rabbi Avraham Dov Baer of Ovruch (1765–1840), a Chasidic rebbe in Europe for 40 years and in Safed for ten, was a disciple of Rabbi Levi Yitzchak of Berditchev and of the first two rebbes of the Chernobyl dynasty.
רב חסידי ופוסק בגליציה במאה ה18-19, מחבר של הספרים "אשל אברהם" ו"עזר מקודש" על השולחן ערוך. בגיל עשרים התמנה לרבה של יזלוביץ ובאותו זמן התקרב לגדולי החסידות, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ור' משה לייב מסאסוב. בשנת 1814 נפטר חותנו, רבי צבי הירש קרא בעל ה"נטע שעשועים", והוא מילא מקומו כרבה של בוטשאש. מבין שאר חיבוריו: כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט; דעת קדושים על שולחן ערוך ירה דעה; ברכת-דוד, על פרשיות חומש בראשית - בדרך קבלה וחסידות; מחזה אברהם, על תנ"ך וחגי ישראל; תפלה לדוד, על התפילה; דברי אבות, על מסכת אבות; יד רמה, פירוש להגדה של פסח; ברכת אברהם, על הלכות ברכות.
רב וראש ישיבה בסלוניקי במאה ה-16, תלמיד של המהרשד"ם, ומחבר של הפירוש המפורסם "לחם משנה" על משנה תורה להרמב"ם. הוא גם חיבר חדושים על הש"ס, שמהם נדפסו חידושיו למסכת בבא קמא, ותשובות בעניני הלכה, שנדפסו תחת השם "לחם רב". הוא נפטר במגיפה בסלוניקי בהיותו בן 43.
מחבר ספרי ההלכה "חיי אדם" על חלק אורח חיים, ו"חכמת אדם" על יורה דעה. נולד בעיר דנציג, ולמד בפראג אצל הנודע ביהודה. כשגמר לימודיו הציעו לו לשמש ברבנות בעיר ווילנא, אמנם הוא סירב, והעדיף לפרנס עצמו במסחר. לעת זקנותו ירד מנכסיו, ואז נאלץ לקבל על עצמו הדיינות בווילנא. השתדך עם הגר"א מווילנא כשבנו נשא נכדת הגר"א. עוד ספרים שחיבר: "זכרו תורת משה" - קיצור הלכות שבת, "קיצור ספר חרדים", ו"תולדות אדם" על הגדה של פסח.
ממנהיגי החסידות, מייסד של שושלת אפט-זינקוב-קופישניץ, תלמידם של ר' אלימלק מליז'ענסק ור' מיכל מזלוטשוב. שימש כרב בקולבסוב ומאוחר יותר באפטא. על אף ששימש ברבנות בעוד ערים, הוא נקרא בעולם החסידי "הרב מאפטא". כשפרצה מחלוקת בקהילתו בעיר יאסי, עזב את הרבנות והתיישב במעז'בוז', עירו של הבעש"ט ומרכז החסידות, שם התמסר ללימוד החסידות והפצתו. הוא גם כונה על שם ספרו "אוהב ישראל", שהוא פירוש חסידי על התורה.
הרב אברהם יצחק שפרלינג היה שוחט בקהילה היהודית בלבוב, אוקראינה במאה ה-19. הוא היה בעל עניין רב בפרטים, במקורות ובטעמים של מנהגי קהילות יהודיות. הוא אסף חומר ממגוון רחב של טקסטים ופרסם את מחקריו בספרו הפופולרי "טעמי המנהגים ומקורי הדינים", אשר היווה את פרויקט חייו וכלל כמה מהדורות מתוקנות ומורחבות. ששת בניו ובתו של המחבר, יחד עם רוב ילדיהם, נהרגו בשואה; נכד אחד שנותר בחיים, הרב משה שפרלינג, המשיך את מורשת סבו בהוצאת מהדורה ישראלית מאורגנת מחדש בהוצאת הספרים ״אשכול״.
תלמיד חכם ורב ברוסיה הלבנה בתחילת המאה ה-19, מחבר הספר 'משכיל לאיתן' ואבי השושלת בשם זה. גם חיבר: 'נחל איתן' על רמב"ם, 'מצפה איתן' הגהות על הש"ס, 'יד אברהם' על שולחן ערוך יורה דעה, 'יד איתן' הגהות על הרמב"ם, ו'אהבת איתן' על עין יעקב.
אברהם סבע היה מורה ופרשן ספרדי שנאלץ רוב חייו לברוח מרדיפות. נולד וגדל בקסטיליה, ובעקבות גירוש ספרד ב-1492 ברח לפורטוגל, ומשם גורש שוב ב-1497. שני ילדיו נחטפו ממנו והוטבלו לנצרות. רבי סבע נעצר בליסבון ועוּנה, אך עם הזמן הצליח לברוח לפס במרוקו. את ספריו הרבים נאלץ להשאיר בפורטוגל, שם קבר אותם תחת עץ זית ליד ליסבון, מפחד שאם ייתפס עם ספרים יהודיים או תפילין ייגזר לדין מוות. מאוחר יותר כתב מזיכרונו את החיבורים שהשאיר מאחור, וגרסאות אלה הוצאו לאור ופרסמו את שמו.
רבה של אוטיאן בליטא, ומחבר של הספר "פתחי תשובה" על שולחן ערוך, המופיע על הדף כמעט בכל הדפוסים. המחבר לקט מכמאה ושמונים ספרי שו"ת, וגם הוסיף פסקים משלו. הוא גם חיבר ביאור רחב על "סדר גיטין וחליצה" מהרב מיכל מקראקא.
Rabbi Avraham Remer was a 20th-century Israeli scholar and educator. He learned at Yeshivat Merkaz HaRav and was influenced by his relationship with Rav Tzvi Yehuda Kook. Among other works, Remer wrote a series of books on the early Prophets. They bear the imprint of his approach to Bible studies, which focused on the realistic aspects of biblical events and sought out the timeless messages buried in biblical stories.
Everett Fox is a scholar and translator of the Hebrew Bible. He is currently the Allen M. Glick Professor of Judaic and Biblical Studies and director of the program in Jewish Studies at Clark University.
הרב אהרן הלוי הורוביץ החל ללמוד אצל מייסד חסידות חב"ד, הגאון רבי שניאור זלמן מליאדי, כנער. הוא התקרב אליו ואל בנו וממשיכו בסופו של דבר, הרב דב בער, אך בעקבות מחלוקת בנושאי השקפה - נוצר קרע ביניהם. בעקבות כך, הרב הורוביץ עזב את לאדי ועבר לעיר אורשה שבבלארוס. הוא הקים שושלת חסידית עצמאית בסטראשלי, אך היא הייתה קצרת מועד: לאחר פטירת בנו של הורוביץ שירש אותו כרבי, הצטרפו חסידי סטראשלי שוב לחסידיו של רבי דב בער וממשיכיו. למרות פיצולו של הורוביץ, יצירותיו מכובדות על ידי רבים כבירורי קבלת האר״י וחסידות חב"ד. פעל במאות ה-18 וה-19.
Rabbi Aaron Berakhiah ben Moshe, born in 1549 in Modena, was an Italian rabbi and kabbalist. He is best known for his liturgical guide, Ma’avar Yabbok, written to assist the work of the local chevra kadisha (Jewish burial society) on behalf of the dying and deceased, and also containing deathbed prayers and guidance. He had previously composed another collection of prayers, Ashmoret HaBoker, at the request of a local group whose members would rise early for extra prayer. Berakhiah also wrote a number of other works, including kabbalistic treatises and commentaries.
Rabbi Aharon HaLevi was a student of Ramban and a descendant of R. Zerachiah HaLevi (the Ba'al HaMaor). He was involved in the talmudic discussions of the Spanish rabbis of his time. This led him to write a gloss on Rashba's Torat HaBayit called Bedek HaBayit and commentaries on several volumes of the Talmud. Most scholars deny the claim that he was the anonymous author of Sefer HaChinukh.
Aharon Meir Altshuler was a 19th-century scholar, ritual slaughterer in Mariupol, and descendant of the kabbalist Rabbi Klonymous Kalman of Chausy. Altshuler published Kelalei Hatchalat HaChokhmah, a work of his great-grandfather, as well as Keren Shachar, his own compilation of assorted laws related to daily living.
האדמו"ר הרביעי בשושלת קרלין - סטולין , נקרא גם ה"בית אהרן" על שם ספרו. נולד לאביו ר' אשר מסטולין (הראשון), בנו של רבי אהרן הגדול מקרלין, מייסד החסידות. בהיותו בן 25 שנה, התמנה לאדמו"ר בקרלין במקום אביו. בשנת תרכ"ד עבר להתגורר בעיירה סטולין הסמוכה עקב סכסוך עם משפחה עשירה בעיר קרלין. הוא נפטר ב-1872 בדרכו לחתונת נכדתו, ונקבר בעיירה מאלינוב שבוואהלין.
אהרן שמואל בן ישראל קידנובר היה רב פולני-ליטאי במאה ה-17. חיבוריו: "תפארת שמואל" - חידושים על הרא"ש; שו"ת "אמונת שמואל"; "ברכת הזבח" על סדר קדשים; "ברכת שמואל" - דרושים על התורה.
אונקלוס, על פי המסורת, היה גר רומאי שחי במאה הראשונה או השנייה לספירה. הוא תרגם את התנ"ך לארמית, השפה המדוברת של אותם ימים. יש המזהים אונקלוס עם עקילס, גר שתרגם את התנ"ך ליוונית. לפי המסורת, לימד אותו דודו הקיסר שכדי להצליח צריך לקנות בזול ולמכור ביקר. מאוחר יותר הסביר את גיורו לדודו המרוגז לפי אותה עצה שדודו נתן לו. תרגומו של אונקלוס נהיה התרגום הארמי הסטנדרטי הנדפס בכל החומשים, ויהודים מכל רחבי העולם משתמשים בו, הרבה זמן אחרי שארמית חדלה מלהיות שפה חיה.
Ora Wiskind-Elper holds a PhD in Hebrew Literature from the Hebrew University of Jerusalem. She is the author of Hasidic Commentary on the Torah (2018), Wisdom of the Heart: The Teachings of Rabbi Ya’akov of Izbica-Radzyn (2010) and Tradition and Fantasy in the Tales of Reb Nahman of Bratslav (1998). She is associate professor in the Graduate Program in Jewish Thought at Michlalah Jerusalem College and at Ono Academic College, Israel.
Achai Gaon, also known as Achai of Shabcha was an eighth-century Babylonian scholar and the author of the Sheiltot, the first known Jewish book published after the completion of the Talmud. The title “gaon” attached to his name is somewhat of a misnomer. Though he was widely regarded as fit to take on the position of gaon (president) of the talmudic academy in Pumbedita, he was slighted by the ruling exilarch, who held a personal grudge against Achai and selected Achai’s pupil instead. Achai emigrated to the land of Israel following this incident, where he lived for the remainder of his life.
הרב אחיקם קשת גר בירושלים ומלמד את ה'דף היומי' בתלמוד בישיבת 'מרכז הרב'. הוא תלמידו של הרב אברהם שפירא, שימש כחוקר במכון אורות הירושלמי ומורה בישיבת 'שלום בנייך'. קשת הוא מחברם של מספר ספרים על מושגים והגות תלמודיים.
He studied with many of the great Eastern European rabbis of his time, including Rabbi Chaim Soloveitchik and the Chafetz Chaim, and became the rabbi and rosh yeshiva of Slutsk. Always a supporter of the return to Zion, he eventually moved to Jerusalem, where he became one of its most important rabbis and the rosh yeshiva of the Etz Chaim yeshiva. He left his mark both through his many students and his important writings which include Evan HaEzel on Shulchan Arukh.
נולד בשנת תשמ"ה וגדל בחספין ובפתח תקווה, למד בישיבת ירוחם ובבית ועד לתורה בעתניאל. מלבד ההוראה ולימוד התורה בישיבת עותניאל הוא בעל תואר שני בייעוץ חינוכי ועוסק בטיפול וייעוץ בגישה הנרטיבית לבני נוער ומבוגרים.
אליהו אליעזר דסלר היה מגדולי בעלי המוסר במאה ה-20. אביו, ראובן דב, היה תלמיד מובהק של אחד מחשובי תנועת המוסר, הרב שמחה זיסל זיו - "הסבא מקלם", ואמו הייתה נכדתו של מייסד התנועה, רבי ישראל סלנטר. עד גיל 14 למד מפי מורים פרטיים, ולאחר מכן למד בישיבת קלם אצל הרב צבי הירש ברוידא, חתנו של "הסבא מקלם". הוא קיבל סמיכה לרבנות מדודו, רבה של ווילנא, ר' חיים עוזר גראדזענסקי. ב-1928 נתמנה לרב באיסט אנד ובדלסטון שבאנגליה, ובבתחילת שנות ה-40 הצטרף לכולל שנוסד בגייטסהד, ועמד בראשה. בשנת 1947 עלה לארץ והתיישב בבני ברק, שם כיהן כמשגיח רוחני בישיבת פוניבז'. לאחר פטירתו ערכו תלמידים שלו סדרת ספריו "מכתב מאליהו", המכילים שיחות ומכתבים שלו בענייני אמונה ומוסר. הספרים מאד מפורסמים בעולם הישיבות, וגם תורגמו לאנגלית וצרפתית.
Rabbi Eliyahu Chazan was born in Smyrna in the mid-19th century. After settling in Jerusalem in his youth, his scholarly reputation grew, and he was appointed secretary and then judge of the Sephardic rabbinic court. While on a fundraising trip, he agreed to remain as rabbi in Tripoli, where he stayed for 14 years and helped develop key community institutions, including an organized Jewish educational system that included languages and other studies he believed were essential to modern life. Chazan then served as chief rabbi in Alexandria for 20 years until his death. He was influential in developing these communities, especially regarding maintaining traditional Jewish life in a changing world.
אליהו מזרחי היה פרשן תלמוד ומקרא ופוסק, שכיהן כרב ראשי (חכם באשי) של טורקיה. נוסף על בקיאותו בספרות התורה, הוא ידע יוונית וערבית והיה מלומד בנושאים כלליים, ובמיוחד באסטרונומיה ובמתמטיקה. נודע בזכות המצאת שיטה למציאת שורשי קובייה. הוא נולד בקושטא ולמד מפי ר' אליהו זקן ור' יהודה מינץ. בשנת 1500 הוא ירש את מקומו של רבי משה קפשאלי כחכם באשי, משמרת שעמד בה עד יום מותו. כמו הרב הקודם לו, נתכבד לישב בבית המשפט של הסולטן על כסא לימין המופתי, לשמוע ולדון במשפטי היהודים. הוא ביטל את האיסור שהיה נהוג אז על הוראת התלמוד לתלמידי קראים והיה ידוע בסובלנותו הגדולה, אבל למרות זה קיים את איסור החיתון עם הקראים. הוא התנגד למה שהוא החשיב "מנהגים מטופשים", וטען כי הם אינם מחייבים. הוא עבד ללא לאות לרווחת הקהילה היהודית למרות גופו השברירי, ובמיוחד סייע לגל של יהודים ספרדיים שהגיעו לאימפריה העות'מנית עם גירוש ספרד. חיבורו המפורסם ביותר הוא פירושו לפירוש רש"י על התורה, הנקרא על שמו "מזרחי". הוא גם חיבר ספר שו"ת, ספר "תוספות סמ"ג" המכיל חידושים על הסמ"ג ונדפס עמו, וספר על חכמת החשבון הנקרא "ספר המספר".
רבי אליהו בן הרוש היה רב מרוקאי במאה ה-19. היה ענוותן גדול ומסור ללימוד תורה. דרשותיו ושירותיו היו מושאים להעצה רבה. כיהן במשך תקופה קצרה כרבה הראשי של אלקצר, אך לא נהנה מכך וחזר לביתו בספרו לאחר זמן קצר. חיבוריו: 'ברכת אליהו' - חידושים על התנ"ך, ו'כוס אליהו' - ביאור להגדה של פסח.
אליהו בן שלמה זלמן, הידוע גם כ"הגאון מווילנא", היה איש תלמוד והסמכות התורנית החשובה ביותר בדורו. היה בעל זיכרון צילומי; על פי המסורת הוא שינן את חמשת חומשי תורה בגיל שלוש. כבר בגיל עשרים עסק בפתירת עניינים משפטיים מורכבים שבלבלו רבנים אחרים. כתב פירושים שופעים על כמעט כל הספרות היהודית, כולל תיקונים על התלמוד. כתב גם ספרים על דקדוק ועל מתמטיקה ועודד את תלמידיו ללמוד מדעים כלליים. ידוע בעיקר כראש ה"מתנגדים" – מתנגדי התנועה החסידית, שצמחה באותה תקופה. הוא הכריז שהאמונה החסידית בנסים ובחזיונות היא שקר ותעתוע. כמענה לכך, הוא טיפח גישה רציונלית יותר לשמירת התורה, שמדגישה את המחויבות המסורתית ללמוד תורה ולקיים את המצוות.
Elijah Benamozegh, was a 19th-century Italian Sephardic Orthodox rabbi and a renowned kabbalist, philosopher, and biblical commentator. He began working in commerce, spending his leisure time studying, but soon abandoned his commercial career to fully focus on his scholarship. Benamozegh served as rabbi of Livorno, Italy, for 50 years, and established a printing press there. He was known for his use of non-Jewish religious and academic sources in his writing, and some of his published works elicited fierce controversy.
Rabbi Eliyahu Guttmacher was a 19th-century talmudic scholar, kabbalist, and active supporter of the early Zionist movement. Born in Borek in the district of Posen, he entered the talmudic academy of Rabbi Akiva Eger at age 19 and became a disciple of Eger’s. He served as rabbi in Pleschen and later in Graetz (Grodzisk Wielkopolski), and composed commentaries on the Talmud and Shulchan Arukh, responsa, and works of kabbalistic thought.
אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, הידוע בראשי התיבות "אדר"ת", היה רב ואיש תלמוד ליטאי ששימש לקראת סוף חייו כמנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים. כתב חיבורים רבים, מלאים בתובנות מקוריות, בכל תחומי התורה. רבי אברהם יצחק הכהן קוק היה חתנו.
Rabbi Elijah de Vidas (1518–1587) was a rabbi in Ottoman Palestine, a disciple of Rabbi Moses Cordovero and Rabbi Isaac Luria, and one of a group of prominent kabbalists living in Hebron during the late-16th and early 17th centuries. He wrote Reshit Chokhmah (The Beginning of Wisdom) a popular kabbalistic work on ideal character traits, largely based on the Zohar.
מגדולי חכמי איזמיר, היה גם מקובל, דיין, ודרשן. חיבר יותר משלשים ספרים, אך מפורסם בעיקר הוא ספרו המוסרי "שבט מוסר," שיצא לאור בהרבה מהדורות ותורגם לשפות יידיש, לדינו וערבית יהודית.
A student of Rabbi Avraham Gombiner (author of Magen Avraham), he was a rabbi and rosh yeshiva in Prague. Though many of his writings got destroyed, he is most known for his important Eliyah Rabbah commentary on Shulchan Arukh.
מתלמידיו המובהקים של המגיד ממעזריטש ומייסד תנועת החסידות בפולין. הוא נמשך לחסידות בהשפעת אחיו, רבי זושא, שהביא אותו להמגיד. שניהם קבלו על עצמם מעין "גלות" שבמהלכו הם נדדו מכפר לכפר, תוך כדי שהם מפיצים את אור החסידות. לאחר פטירת המגיד התיישב ר' אלימלך בעיר ליזענסק שבפולין, ומשם החלה התנועה החסידית להתפשט ברחבי פולין וגליציה. הוא לא כתב התורות שלו, אולם התלמידים רשמו דרשותיו, ונלקטו על ידי בנו אלעזר, שהדפיסם אחר פטירת אביו תחת השם "נועם אלימלך". הספר הנו אחד מספרי היסוד של תורת החסידות. עוד חיבר "צעטל קטן" ו"הנהגת האדם" המכיל הנהגות ישרות לכל אדם. קברו בעיר ליזענסק מהוה מקום עליה לרגל לאלפים, בפרט ביום פטירתו בכ"א אדר.
Rabbi Dr. Eliezer Berkovits was one of the most important Jewish scholars and philosophers of the 20th century. He wrote broadly on subjects of Jewish thought, contemporary Halakhah and communal interest. Collaborating with Sefaria, his family enthusiastically released much of his work into the commons, in order to make these seminal works available to all.
אליעזר יהודה ולדנברג היה רב ודיין בבית הדין בירושלים והסמכות העליונה בענייני רפואה והלכה. ידוע בכינוי "ציץ אליעזר" על שם חיבורו ההלכתי המונומנטלי, שהקיף נושאים מטקסים יהודיים ועד אתיקה רפואית. רבים רואים בו אחד החיבורים הגדולים של המאה ה-20.
Rabbi Eliezer bar Yehudah of Pintshov was an av beit din (head of the rabbinical court) in Pintshov. He wrote a commentary on Midrash Rabbah as well as commentaries on talmudic stories.
Born to the Beit El rosh yeshiva, Zalman Baruch Melamed, he followed in his father's footsteps to study for several years with his father's teacher, Rabbi Tzvi Yehudah Kook. After teaching for many years in Beit El, he eventually established his own yeshiva in Har Berakhah. A noted educator, his Peninei Halakha series on Jewish law is widely used throughout the Jewish world.
מבעלי התוספות במאה ה-12, תלמידו של רבינו תם ומחבר של הספר "יראים" על המצוות. תוספותיו לתלמוד מוזכרים בספרי הראשונים, אך לא הגיעו לידינו. מבין תלמידיו נמנים הראבי"ה ורבי אלעזר בעל הרוקח.
אליעזר פאפו היה תלמיד חכם הידוע בזכות צדקותו ופרישותו. חיבר ספרים על הלכה, אגדה ומוסר. חיבורו הידוע ביותר הוא "פלא יועץ", ספר מוסר שעוסק במגוון נושאים הקשורים לחיי היום-יום היהודיים. כיהן כרבה של סיליסטרה, בולגריה, עד מותו בטרם עת ב-1828 במגיפה בעיר סיליסטרה. מצבתו בסיליסטרה מהווה מוקד לעלייה לרגל עד היום.
רבי אליעזר פואה היה רב וסופר בן המאה ה-17 באיטליה בעיר רג'יו. הוא היה תלמידו של המקובל רבי מנחם עזריה מפאנו, וכיהן כאב הדין של מחוז מודנה. פואה ייסד ברג'יו חבורת תלמידים בשם "חברת העלובים", שלימים תפרסם את פירושו להגדה. בנוסף לפירושו להגדה פואה חיבר ספר דרשות על פרשת השבוע, פירוש על פרקי אבות וספר מאמרים על התשובה.
A Turkish rabbi of the 18th century, and a prolific writer. He is most known for his commentary on Rabbi Eliyahu Mizrachi's classic supercommentary on Rashi.
הרב אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא (מוהרא"ז) היה רב ומקובל ליטאי במאה ה-18 בעיר הורדנה שבליטא (כיום בשטח בלארוס). למד תורה אצל הרב אריה לייב הלוי אפשטיין, מחבר ספר הפרדס. היה ידוע בסירובו לשמש כרב קהילה או במשרת שררה אחרת בשל ענוותנותו ומסירותו ללימוד תורה. באופן דומה, הוא הזהיר את ילדיו גם לא לקבל עמדות מנהיגות, ביחד עם הנחיות אתיות נוספות ששיתף בצוואתו. מוכר גם כבעל "יסוד ושורש העבודה" על שם ספרו זה העוסק במוסר על פי תורת הקבלה.
Alexander Sender Schorr was an 18th-century Polish talmudist and rabbi for a period in Hovnov, Belz district. He made a living selling vodka and is known for his works Simlah Chadashah, Tevuot Shor, and Bekhor Shor.
אלעזר בן משה אזכרי היה מקובל, דרשן ומשורר בארץ ישראל. חי ולימד בצפת בשיא תקופתה במאה ה-16. מצאצאי מגורשי ספרד. היה בין הרבנים שקיבלו הסמכה מחודשת ביוזמתו של רבי יעקב בירב. ב-1588 ייסד את חבורת "סוכת שלום", שפעלה לעורר את עם ישראל לחזרה בתשובה כדי לזרז את הגאולה. חיבורו הידוע "ספר חרדים" היה חלק ממאמץ זה. הספר משלב מנייה הלכתית של המצוות יחד עם הנהגות קבליות, והוא נחשב אחד החיבורים המרכזיים מסוגו. פיוטו המפורסם, ידיד נפש, שהוצא לאור בתוך ספר החרדים, הוא אחד הפיוטים האהובים והידועים ביותר. כתב גם פירושים לתלמוד.
אלעזר בן יהודה בן קלונימוס, הידוע כאלעזר מוורמס או אלעזר רוקח, היה איש תלמוד חשוב, מיסטיקן, ואחרון החסידים החשובים של חסידי אשכנז. כתב בכישרון רב את רוב הספרות הדתית והאתית של התנועה. כתב גם תוספות למסכתות רבות, שבצלאל אשכנזי מצטט בספרו "שיטה מקובצת".
אלעזר נולד בפראג והיה תלמיד מובהק של ה"נודע ביהודה". בשנות 1783-1778 שימש ברבנות בעיר גוטיין במורביה, ולאחר מכן חזר לפראג ושימש כדיין בבית דינו של רבו. הוא לחם בכל כחו נגד כת השבתאים, וסבל הרבה כתוצאה מכך. חיבר כמה ספרים, ביניהם השו"ת שלו הנקרא "תשובה מאהבה".
Rabbi Elazar Rokeach was a scholar in the first half of the 18th-century. He served as a rabbinic judge in Krakow, Poland, and as community rabbi in Rakow, then Brody, and then Amsterdam. In 1740, he emigrated to Safed, becoming the head of a small community for the remainder of his life. Rokeach was a vocal opponent of Sabbateanism, and was involved in several conflicts with adherents of Shabbatai Tzvi over the course of his life.
משה אלשיך (האלשיך הקדוש) היה רב, דרשן ופרשן מקראי שחי בתקופת האימפריה העות'מאנית. הוא היה תלמידו של רבי יוסף קארו באדריאנופול ושל רבי יוסף טאיטאצאק בסלוניקי, ולאחר שעבר לצפת בארץ ישראל, כלל את רבי חיים ויטאל כאחד מתלמידיו. כיהן כראש שתי ישיבות שונות, ועל פי עדותו שלו, הקדיש את רוב זמנו ללימוד והוראת ההלכה. ידוע היטב כי את דרשות השבת המפורסמות שלו התחיל לחבר רק כמה שעות לפני כניסת השבת. קהל גדול השתתף באופן עקבי בדרשות אלה, ואנשים היו מעבירים את דבריו הלאה מבלי לייחס אותם אליו. כדי להיאבק בכך ולמנוע מאחרים לעבור על גנבה ספרותית, הוא פרסם דרשות אלה בצורה של פרשנות תורה. הוא היה אחד מהמלומדים הבודדים שקיבלו הסמכה לרבנות מרבי יוסף קארו, לאחר שחודשה על ידי רבי יעקב בירב. בני דורו והדורות שאחריו העריצו אותו, והוא אחד מהחכמים היחידים שמכונה "הקדוש".
הרב ד"ר אנדריאה וייס מכהנת כפרופסור לתנ"ך בהיברו יוניון קולג' במוסד היהודי לדת בניו יורק. היא הוסמכה לרבנות במוסד זה וקיבלה את הדוקטורט שלה מאוניברסיטת פנסילבניה.
מחשובי הפוסקים בפולין וליטא במאה ה18-19. נולד בברודי ושימש ברבנות בהעיר אוהניב בצעירותו, אך לאחר שהתעשר מעסקיו ביהלומים התמסר ללימוד התורה וסירב לקבל על עצמו משרה רבנית. מבין חיבוריו: "יד אפרים" על שולחן ערוך, אורח חיים; "מטה אפרים" על דיני ימים הנוראים, חג הסוכות, וקדיש יתום; "טיב גיטין" על כתיבת שמות בגיטין; "למעלות היוחסין"; "שו"ת בית אפרים"; "עוללות אפרים" על הלכות ברכות הפירות; "שערי אפרים" על הלכות קריאת התורה, ו"שם אפרים" על התורה.
Rabbi Ephraim Navon was a rabbi and rabbinical court judge in the 17th and 18th centuries. Born in Constantinople, he emigrated to Jerusalem as an adult, later returning to Constantinople as an emissary raising money for Jerusalem’s Torah institutions. He remained in Constantinople for the rest of his life, and there he composed his widely-recognized commentary on the Mishneh Torah, Machaneh Ephraim.
מחבר של "מרגניתא טבא" על ספר המצוות להרמב"ם. בהקדמת הספר כותב בנו על אביו: "הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה בכמה קהילות קדושות מפורסמות שבמדינת אשכנז, ולבסוף ימיו נתקבל לאב"ד ור"מ בק"ק מינסק."
רב ופוסק בעיר סטרי בגליציה. חיבר כמה ספרים יסודיים: "קצות החשן" על שו"ע חשן משפט, "אבני מלואים" על שו"ע אבן העזר, ו"שב שמעתתא" על שבע סוגיות הלכתיות בש"ס.
Rabbi Aryeh Leib Gunzberg was a prominent 18th-century rabbinic figure. He founded and served as head of a yeshiva in Minsk, rabbi in Volozhin, and av beit din and head of a yeshiva in Metz. He is known as the Sha’agat Aryeh for his halakhic work of that name and as the Turei Even after his Talmud commentary.
Dr. Erica Brown is an award-winning educator, speaker, and prolific author on a range of topics related to Bible and Jewish thought. Among other roles, she has served as director of the Mayberg Center for Jewish Education and Leadership and as associate professor of curriculum and pedagogy at the George Washington University. In 2021, Dr. Brown was appointed as vice provost of Values and Leadership and inaugural director of the Rabbi Lord Jonathan Sacks Center for Values and Leadership. She has held many scholar-in-residence positions and is a faculty member of the Wexner Foundation.
אשר בן אברהם קרשקש חי בפרובאנס, צרפת בחצי שני של המאה ה-15. הוא ידוע בפירושו על מורה הנבוכים לרמב״ם, למרות שמעט מאוד ידוע על קורות חייו. ספרים נוספים יוחסו לו גם, כגון פרשנות-על על פירושו של אבן עזרא לתורה, אך ייחוסים אלו נתונים למחלוקת החוקרים.
בחיי אבן פקודה היה רב, הוגה דעות ואיש מוסר ספרדי. חי בסרגוסה ושימש כדיין. נוסף על הידע הרחב שלו בתורה, היה בקי בספרות כללית, ולעתים קרובות ציטט פילוסופים מוסריים לא-יהודים. את חיבורו הידוע, חובות הלבבות, כתב כיוון שראה צורך ללכד בצורה שיטתית הגיגים מוסריים מרחבי הספרות היהודית. התעקש על הצורך להשקיע בתוכן פנימי של ההלכה ולא רק בשמירת מצוות חיצונית. חיבורו מביעים שילוב נדיר של רגש, דימיון שירתי, שפה בהירה ושכל.
בחיי בן אשר אבן חלואה (רבנו בחיי) היה רב, מלומד ופרשן מקרא ספרדי. היה תלמידו של רשב"א ובעל סגנון פרשני הדומה לזה של הרמב"ן. היה הראשון שבנה את פרשנותו לפי ארבעת העקרונות של ראשי התיבות פרד"ס: פשט, רמז, דרש, סוד. גם חיבר ספר מוסר הנקרא "כד הקמח".
Ben Sira, also known as Simeon ben Jeshua ben Eleazar ben Sirach, was a second-century BCE Hellenistic Jewish scribe and sage from Seleucid-controlled Jerusalem. He wrote the book of Ben Sira, also known as Ecclesiasticus, an apocryphal poetic book of guidance for living a wise, ethical, and God-fearing life.
An important groundbreaking religious judge who dealt with many issues of modernity and the new state of Israel. He was Israel's first Sephardic chief rabbi.
בנו יעקב היה רב רפורמי גרמני ופרשן מקרא. קיבל תואר דוקטורט מאוניברסיטת ברסלאו. כיהן כרב בכמה קהילות עד 1929, ולאחר מכן התמקד בהשלמת פירושו למקרא. היה פעיל במאבק נגד אנטישמיות, ולעתים קרובות כתב מאמרים ונאם בנושא. התנגד לציונות כי האמין שתוביל לחילוניות ולאיבוד האמונה. חיבורו לא תורגם מגרמנית; אלה המכירים את תובנותיו העמוקות והייחודיות על פסוקים מהתנ"ך יודעים על כך לעתים קרובות דרך נחמה ליבוביץ, שהעריכה את עבודתו וציטטה רבות את פירושיו.
Rabbi Benjamin Motal was a scholar in 17th-century Constantinople. He published the book Tumat Yesharim, a compilation of several earlier compositions, among them notes on the Rif’s Talmud commentary and a booklet on talmudic concepts.
Rabbi Benjamin ben Saul Katzenellenbogen was an 18th-century author and head of the rabbinical courts in Samter (Prussia), Krotoschin, Krojanke and Gelnhausen.
רב ומגיד מישרים בעיר ווארשא, בנו של ר' יצחק אב"ד טשענסטיחוב. מחבר של הספרים "אפוד בד" על הגדה של פסח, ו"אבנט בד" על עניני מוסר. גם נדפס ממנו קונטרס "דובב שפתי ישנים", והוא הספד שנשא על פטירת הרב דוב בעריש מייזליש אב"ד ווארשא.
A Hungarian rabbi and a colleague and friend of Rabbi Moshe Sofer (Chatam Sofer). He was chosen as the first rabbi of Budapest, but his rabbinate became contested, which led him to take on a smaller rabbinate in Bonyhad instead.
ישראל בן אליעזר, הידוע בכינוי הבעל שם טוב (הבעש"ט), ייסד את תנועת החסידות. קורותיו צנועים ומעורפלים. התוודע לסודות הקבלה בזכות רבי אדם בעל שם מרופשיץ ומוסמכים אחרים מעולם הקבלה המעשית. ב-1734 הציג את עצמו לעולם כ"בעל שם", תואר שניתן לאנשים שחוללו נסים. רעיונותיו הפכו את הקבלה לנגישה יותר ליהודי העממי, ושמו דגש על התקרבות לבורא מחוץ למסגרת המסורתית של לימוד תורה. הרב דב בער, המגיד ממעזריטש, הלך בעקבות תנועת החסידות המתהווה.
בצלאל בן אברהם אשכנזי היה רב ואיש תלמוד מצרי. היה תלמידו של רבי דוד בן שלמה אבן אבן זמרא (רדב"ז) ורבי יצחק לוריא (האריז"ל) היה תלמידו. לקראת סוף חייו נסע לארץ ישראל וכיהן כרבה הראשי של ירושלים, ובכך פתר מחלוקת גדולה בין תתי הקהילות שם.
Barukh ben Isaac of Worms was born in France around 1140 and is sometimes referred to as Barukh ben Isaac the Frenchman (HaTzarfati). He is often confused with another Barukh ben Isaac of the same period, who was born in Worms but lived in Regensburg. A member of the Franco-German school of tosafists, he is credited as author of some portions of the Tosafot commentary printed in the Vilna edition of the Babylonian Talmud. He also wrote Sefer HaTerumah, among the first practical codes of Jewish law in Germany.
יצחק זאב (וועלוועל) הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז), הידוע גם בתור "הרב מבריסק", היה הרב האחרון בעיר בריסק (ברסט, בלרוס) לפני השואה. אביו, רבי חיים סולובייצ'יק, היה ראש ישיבת וולוז'ין, בעוד סביו מצד אמו, רבי רפאל שפירא, כיהן שם כראש הישיבה לתקופה ארוכה. היה למדן יוצא דופן, ואומרים ששינן את כל התלמוד הבבלי ואת פירושו של רש"י עד גיל 16. אחרי שנסגרה ישיבת וולוז'ין עברה המשפחה לבריסק ושם סביו מצד אביו, רבי יוסף בער סולובייצ'יק, היה הרב. אחר כך עבר התפקיד לאביו ומאוחר יותר אליו. השואה אילצה אותו לנוס לירושלים, שם עמדתו הייתה לא לשתף פעולה עם הממשלה הציונית, והוא התנגד לקבלת כספים ממשלתיים לישיבות. ילדיו וממשיכי דרכו הקימו כמה ישיבות בירושלים, וכולם ידועות בשם "ישיבת בריסק".
גרשום בן יהודה (רבנו גרשום) היה איש תלמוד והלכה. מהרבנים הראשונים באשכנז, הוא קיבל התואר הכבוד "מאור הגולה" וייסד את ישיבת מיינץ, שנהייתה הישיבה האירופאית הראשונה שהתחרתה בלימודים בבבל. מישיבה זו יצאו תלמידי חכמים חשובים של יהדות אירופה, כולל יעקב בן יקר, רבו של רש"י. בסביבות שנת 1000, קרא לכינוס שבו הנהיג חוקים ואיסורים שונים. המפורסמים שבהם הם איסור ריבוי נשים והדרישה שאישה תסכים לגירושין. אשר בן יחיאל (הרא"ש) אמר שחוקים אלה "נקבעו כה חזק עד כי נדמה שירדו אלינו מסיני".
האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות איזביצה והאדמו"ר הראשון של ראדזין. חיבר הרבה ספרים בנגלה ובנסתר. פעל רבות למען חידוש השימוש בצבע התכלת בציצית וכתב כמה ספרים בענין זהות דג ה"חלזון" וע"ש כך מכונה גם "בעל התכלת".
A teacher, writer and playwright, he moved several times until he eventually established himself as a fixture of the Yiddishist immigrant community of New York.
תלמיד מובהק של הבעל שם טוב וממלא מקומו כמנהיג תנועת החסידות, ידוע בשם "המגיד". לאחר פטירת הבעל שם טוב עבר ההנהגה לבנו ר' צבי, אך אחרי שנה הוא העביר אותו להמגיד על פי בקשת אביו בחלום. מאז עבר מרכז החסידות ממעזיבוז למעזריטש. הוא העמיד תלמידים רבים שהפיצו רעיון החסידות וגרמו להתפשטות התנועה במדינות רבות. לאחר פטירתו נחלק התנועה לכיתות שונות, כל אחד תחת הנהגת תלמיד אחר. בין תלמידיו המפורסמים נמנים: בנו אברהם "המלאך", מנחם מנדל מוויטבסק, מנחם נחום מצ'רנוביל, אלימלך מליז'נסק ואחיו זושא מאניפולי, שניאור זלמן מליאדי, לוי יצחק מברדיצ'ב, זאב וולף מז'יטומיר,אהרון הגדול מקרלין, פנחס הלוי הורוביץ ואחיו שמואל שמלקא מניקלשבורג, ישראל הופשטיין מקוז'ניץ, ועוד הרבה. הוא לא העלה רעיונותיו על הכתב, אך תלמידיו כתבו תורותיו והדפיסם. הספרים העקריים הם: "מגיד דבריו ליעקב" שנסדר על ידי תלמידו שלמה מלוצק על פי בקשת המגיד, "ליקוטי יקרים", "אור תורה", "אור האמת", "כתבי קדש", ו"שמועה טובה".
רבי דב בער (דובער) שניאורי היה האדמו"ר השני של חסידות חב"ד-ליובאוויטש. נולד ב-1773 בבלארוס של ימינו, לרבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו"ר המייסד של חב"ד. שניאורי נקרא על שם רבו של אביו, האדמו"ר רבי דב בער ממעזריטש. לאחר מות אביו בשנת 1812, הוא עבר לעיר ליובאוויטש, שכשמה ייקרא פלג חסידות חב"ד שנוסד בעיר. רוב חסידי אביו עברו עמו, ושניאורי החל למלא את תפקיד האדמו"ר והקים בליובאוויטש ישיבה. שניאורי היה פעיל בסיוע ליהודי רוסיה והקים כמה מושבות חקלאיות יהודיות. יצירתו התורנית כוללת מספר ספרים בנושאי חסידות וקבלה כאשר המפורסם שבהם הוא שער הייחוד.
Rabbi Dovid Oppenheim was a scholar in the 17th and 18th centuries who served as chief rabbi of Nikolsburg and later of Prague. He authored over 20 works, among them books of Torah and Talmud commentary, responsa, and theology. Oppenheim was known as an avid collector of Hebrew and Yiddish books and manuscripts, and his vast collection is housed at Oxford University’s Bodleian Library.
דוד בן שלמה אבן זמרא (רדב"ז) נולד בספרד וכיהן כרב בפס, בישראל ובקהיר. מונה כ"חכם באשי" וכרב הראשי של מצרים וכיהן בתפקיד זה ארבעים שנה. יהדות קהיר הכילה בתוכה קהילה יהודית מקומית וכן קהילות יהודיות ממקומות אחרים, כל אחת עם מנהגיה. השתמש בסמכותו כדי לאחד חלק מההנהגות המפורדות. מאוחר יותר עבר לירושלים, שם מונה לדיין הקהילה, ומאוחר יותר התיישב בצפת ונפטר בגיל 93 או 94. היה בעל נכסים והתנגד לרבנים שגבו משכורת, אפילו מינימלית. לכן ניסה להשתמש במעמדו כדיין בירושלים כדי להביא לחלוקה הוגנת יותר של נטל המסים. כתב ברהיטות כמעט 3,000 שו"ת, שידועים בקיצור שלהם ובזהירות שאותה נקט בניסוח, ביודעו את גודל ההשפעה שלהם על קהילתו. תלמידיו המובהקים היו בצלאל אשכנזי ויצחק לוריא. כמו כן חיבר פיוטים, מתוכם "כתר מלכות" שלו כבר שולב במהדורת היידנהיים של ספר התפילות ליום הכיפורים.
דוד הלוי סגל, הידוע בכינויו הט"ז המשקף את ראשי התיבות של חיבורו המפורסם, היה רב, איש הלכה ופרשן תלמוד פולני. חיבורו הידוע ביותר, טורי זהב, הוא אחד הפירושים הבסיסיים על השולחן ערוך (על כל ארבעת חלקיו, אך בעיקר על יורה דעה ואורח חיים). הוא השיב בחיבור נפרד לביקורת של הש"ך על פרשנותו ועל פסקיו, וכן כתב את "דברי דוד", פירוש-על על פירושו של רש"י לתורה. רבי יואל סירקיש (הב"ח) היה חותנו.
רבי דוד לוריא (רד"ל) נולד בשנת 1798 בעיר ביחוב שבבלארוס (אז האימפריה הרוסית) למשפחה אמידה מצאצאי רבי שלמה לוריא (מהרש"ל). הוא היה בעל זכרון יוצא דופן אשר עזר לו בחיבוריו ההלכתיים. כמו כן, היה מקובל, בלשן ופרשן לספרים רבים. הוא למד בוילנה שבליטא, שם התחתן בגיל 13, אך חזר לאחר מספר שנים לביתו בביחוב וסייע בהקמת בתי ספר יהודיים שם. בשנת 1838, הואשם לשווא בהמרדה נגד שלטון הצאר הרוסי, אך שוחרר לאחר שישה חודשי מאסר כאשר התברר שהעלילו נגדו עלילה עקב סכסוך פנימי בעיר ביחוב.
David Nieto was born in 1654 in Venice. He studied medicine and philosophy as well as Jewish texts, and his first work focused on calendrical calculations and errors. After serving as a physician and rabbi in Italy, he moved to London to lead its Spanish and Portuguese community. There, Nieto shared views about the relationship between God and nature that earned him accusations of heresy; he was eventually cleared with further explanation and the support of Rabbi Tzvi Hirsch Ashkenazi (Chakham Tzvi). Nieto argued for the legitimacy of rabbinic tradition in his Matteh Dan (Kuzari Part II) and against Sabbateanism in his Esh Dat.
רבי דוד חיים פַּארְדוֹ היה רב ומשורר איטלקי מהמאה ה-18 שהנהיג מספר קהילות ספרדיות, ידוע בעיקר בזכות פירושיו. חיבורו הראשון היה פירוש המשנה (שושנים לדוד). הוא כתב גם על יצירות קלאסיות אחרות שהוזנחו לעתים קרובות על ידי חוקרים אחרים, כגון התוספתא (חסדי דוד) והספרי (ספרי דבי רב), וכן על פירוש רש"י (משכיל לדוד). כתביו של הרב פרדו מדגימים חשיבה ביקורתית - ערך שהעניק לתלמידיו, שאת מאמציהם בניתוח הלכתי הוא עודד וציטט בשו"ת שלו.
Rabbi David ben Naphtali Frankel was a leading rabbinic figure in 18th-century Germany. Born in Berlin to the chief rabbi of the city, Rabbi Frankel served as rabbi of Dessau before returning to Berlin to serve as chief rabbi in 1742. He is known for his running explanatory commentary on the Jerusalem Talmud, Korban HaEdah, which he composed at a time when serious study of the Jerusalem Talmud was not widespread even among Torah scholars. Rabbi Frankel also composed the Sheyarei Korban, a work of more detailed analytic commentary on the Jerusalem Talmud.
דוד צבי הופמן היה רב גרמני, פוסק ופרשן לתורה. נוסף על ההסמכה שלו לרבנות תחת רבי משה שיק ורבי עזריאל הילדסהיימר, למד גם פילוסופיה, היסטוריה ושפות של המזרח הרחוק, בכמה אוניברסיטאות, וקיבל תואר דוקטורט ב-1871. לימד תחת רבי שמשון רפאל הירש בפרנקפורט וירש את מקומו של הרב הילדסהיימר כראש הסמינר הרבני בברלין. היה בקי במדרש הלכה והיה לסמכות ההלכתית הבכירה בגרמניה בדורו. היה צדיק ואחד מהחברים הראשונים של מועצת גדולי התורה, ובד בבד היה בעל גישה ביקורתית לתחומים מסוימים בלימוד. ידוע בהתנגדותו החריפה לתיאוריות גרף-ולהאוזן בדבר מקורה של התורה, ובו בעת, הוא מצטט אנשי ויזנשפט חשובים, במחקריו על המשנה והתלמוד. חלק רואים בו אב טיפוס של חכם אורתודוקסי עכשווי.
David Solomon Eibenschutz was an 18th-century Russian scholar. He served as rabbi of the shtetl of Chorostkov, Polish–Lithuanian Commonwealth, of Soroki, Bessarbia, and of Jassy, Romania. Toward the end of his life, he emigrated to Safed, Israel, where he lived for three years until his death. He authored many legal and kabbalistic works, some of which still exist in manuscript form. Among his more known works are: Levushei Serad, consisting of commentary on the Shulchan Arukh and on the Turei Zahav and Magen Avraham, Arvei Nachal, consisting of chasidic commentary on the Torah and sermons, and Neot Desha, a compilation of responsa.
ד"ר דינה ר. צימרמן היא רופאת ילדים במכבי שירותי בריאות ובמרפאות 'טרם' בישראל ויועצת רפואית במרכז ההנקה בירושלים. בעלת תואר ראשון מאוניברסיטת ייל ותואר שני ממכללת אלברט איינשטיין לרפואה. היא השלימה התמחות ברפואת ילדים, התמחות ראשית ותואר שני בבריאות הציבור באוניברסיטת הרפואה ורפואת השיניים של ניו ג'רזי, שם גם כיהנה בפקולטה כעוזרת פרופסור לרפואת ילדים קלינית במשך ארבע שנים. ד"ר צימרמן היא מראשוני הבוגרות של תכנית קרן אריאל במדרשת 'נשמת' ובעלת הסמכה כיועצת הלכה לנשים. צימרמן כתבה מספר מאמרים בנושאי בריאות האישה והמשפט העברי. היא מרצה רבות בנושאי רפואה, בריאות האישה והמשפט העברי, ואתיקה רפואית יהודית.
Rabbi Dr. Daniel Rose is a British-born Jewish educator with experience working globally for educational institutions as an educator, content and curriculum developer, and educational consultant.
Heinrich Guggenheimer was a renowned mathematician who specialized in topography, as well as a historian, grammarian, and linguist who read at least 30 languages. He was born in Germany, studied in Switzerland, and taught at universities in Israel and then throughout the United States.
Guggenheimer spent the last 20 years of his life composing a scholarly translation and commentary on the Jerusalem Talmud.
הרב הלל צייטלין היה מחבר פורה ונלהב של מאמרים, ספרים ושירה במגוון רחב של נושאים. נולד ב-1871 למשפחה מחסידות חב״ד, הוא סטה לכיוון הפילוסופיה והספרות החילונית כאדם בוגר, ולמד את ניטשה, שפינוזה ואחרים. תחומי עניין אלו המשיכו לעורר עניין אצלו גם כשחזר לשורשיו והחל לעצב גישה ניאו-חסידית, השואפת להחיות מחדש את ה-"אוצרות" של החסידות, שלדעתו חסרים לחסידים רבים, כמו אהבת ה', חיבוב התורה, ואהבת הבריות. הרב צייטלין היה גם פעיל פוליטית ואף תמך בציונות המדינית ההרצליאנית, אך לבסוף שינה את דעתו ותמך בציונות הטריטוריאליסטית שתמכה בתוכנית אוגנדה. הרב צייטלין נהרג על ידי נאצים בשנת 1942, על פי הדיווחים כשהוא עטוף בטלית ובתפילין, ואוחז בספר הזוהר.
Menachem ben Solomon Meiri was one of Provence's most important scholars, he was a prolific writer, whose writings were largely only rediscovered in the early 20th century. Nevertheless, his famous liberal positions regarding Christians and Muslims were already known and influential before then.
ר' משה בן מאיר (הנרבוני) היה רופא ופילוסוף יהודי במאה ה-14 בעיר נרבון שבדרום צרפת. הוא חיבר מספר ספרים בפילוסופיה כגון ביאורים לספרי אבן סינא, ביאור על ספר הלוגיקה "מילות הגיון" שנכתב על ידי הרמב"ם, ספר "אורח חיים" ברפואה ועוד. כמו כן, כתב גם ביאור למורה הנבוכים לרמב"ם הנחשב ליצירתו האחרונה.
אברהם יהושע השל (הרֵבּי, רבי השל) היה איש תלמוד ומורה פולני. כיהן כראש הישיבה בקרקוב ובלובלין. לא ידועים פרטים רבים על חייו, אבל נראה כי כתב כמה חיבורים שאף על פי שאבדו, הוערכו מאוד בקרב בני זמנו בגלל התובנות העמוקות והקשרים רחבי-ההיקף שבהם. כמה מהגיגיו נאספו והוצאו לאור לאחר פטירתו.
אברהם יצחק הכהן קוק היה אחד מאישי התורה הגדולים של תחילת המאה ה-20 ומנהיג בעל השפעה גם בליטא וגם בארץ ישראל. הרב קוק, ששלט בהיבטים רבים בספרות היהודית, כתב ספרי הלכה ואגדה, כמו גם חוברות פילוסופיות ומיסטיות, שו"תים ופירושים. ההתכתבות הענפה שלו מכסה מגוון רחב של נושאים. בשנת 1904 עבר לארץ ישראל כדי לשמש כרבה הראשי של יפו. ארגן סיור מפורסם של רבנים מובילים של היישוב הישן כדי לראות מקרוב את הקהילות המתפתחות של חלוצי היישוב החדש. קידם אף שיבה יהודית לחקלאות, מתן תמיכה הלכתית נוספת לפסיקה קודמת המאפשרת ליהודים לעבוד את האדמה בשנת השמיטה אם היא נמכרה באותה שנה ללא-יהודים. בשנת 1914 הוא נסע לאירופה כדי להשתתף בוועידת אגודת ישראל בעולם ונתקע שם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בזמן המלחמה שהה בשווייץ ובאנגליה, והייתה לו השפעה רבה על הקהילות היהודיות שם. בשובו לארץ ישראל לאחר המלחמה, בשנת 1917, התמנה לרב הראשי של ירושלים ובשנת 1921, היה הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל. הוא אף הקים את הישיבה הידועה היום כמרכז הרב שנועדה להכשיר קאדר חדש של מלומדים שיהיו בקיאים במצבים תרבותיים נפוצים ומסוגלים להסביר את ההלכה באופן שידבר אל החלוצים הצעירים, הלאומניים אך הרחוקים מהדת.
ברוך הלוי אפשטיין היה מלומד ליטאי שידוע בעיקר בזכות פרשנותו לתורה, שנקרא "תורה תמימה". היה בנו של רבי יחיאל מיכל אפשטיין (בעל ה"ערוך השלחן") ולמדן מופלא מגיל צעיר מאוד. למד בישיבת וולוז'ין אצל דודו המכובד, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין. אף על פי שקיבל הסמכה לרבנות, לא היה לו כל רצון לעבוד כרב ובמקום זאת נהיה רואה חשבון ובנקאי בפינסק. כשהמצב הכלכלי הירוד בפינסק במהלך מלחמת העולם השנייה מנע ממנו להתרכז בלימודי התלמוד שלו,הוא כתב זיכרונות שמשקפים דמויות יהודיות גדולות של המאה ה-19. חלק מהזיכרונות תורגמו לאנגלית ונדפסו בספר הנקרא "דוֹדי, הנצי"ב". הוא גם כתב פירוש על התורה הנקרא "תוספות ברכה", ופירוש על התפילה הנקרא "ברוך שאמר".
יחיאל מיכל אפשטיין, הנודע גם כ"ערוך השולחן" בעקבות חיבורו הגדול הנושא את אותו השם, היה פוסק ורבה של נאווארודוק, שם שימש כרב ופוסק במשך 34 שנה. נשא לאישה את אחותו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב). נודע במעשי הצדקה שלו, ובמיוחד בתמיכתו בקרן הצדקה של רבי מאיר בעל הנס, שעזרה לכלכל את יהודי ארץ ישראל.
הרב מרדכי יפה (״בעל הלבוש״) היה רב וראש ישיבה במספר קהילות בצ׳כיה ופולין בין המאות ה-16 וה-17. הוא ידוע בעיקר בשל יצירתו - ״לבוש מלכות״ הכוללת עשרה חלקים העוסקים בנושאים שונים בפילוסופיה, קבלה, תנ״ך, הלכה ועוד. לכל חלק יש כותרת משנה משלו עם המילה ״לבוש״ ולאחריה שם תואר ממגילת אסתר, פרק ח׳, פסוקים ט״ו-ט״ז.
הרב שג"ר נולד וגדל בירושלים, הוסמך לרבנות בתחילת שנת תשל"ו. בשנות השמונים לימד כר"מ בישיבת הכותל. ב-1984 היה ממקימי הישיבה הגבוהה 'שפע'. בראשות הישיבה עמדו יחד איתו הרב עדין שטיינזלץ והרב מנחם פרומן. בשנת תשמ"ט עמד במשך שנה אחת בראש בית המדרש של מעלה – המרכז לציונות דתית, יחד עם הרב יואל בן נון ופרופ' שלום רוזנברג. בסוף שנת תשנ"ו הקים את ישיבת שיח יצחק יחד עם הרב יאיר דרייפוס, שם שימש כראש ישיבה עד לפטירתו. בחייו ובלימודו ביקש הרב אמת דתית נוקבת. רוחב אופקיו לא מנע ממנו את הקשר העמוק לתלמוד. להיפך, עיקר עיסוקו היה בלימוד גמרא בעיון ולכך הקדיש את רוב כוחותיו הפיזיים והנפשיים, בהתמדה עצומה וללא לאות. התחדשות דרכי הלימוד והלמדנות הישיבתית העסיקה אותו עוד בהיותו בחור ישיבה צעיר וכל חייו חיפש דרכים חדשות בהבנת הסוגיות מתוך חתירה בלתי פוסקת לאמת.
שעות רבות הקדיש הרב להוראה ולשיח ועצה עם תלמידיו שהיו קשורים עימו בלב ונפש. הוא זכה להעמיד תלמידים הרבה, מהם רבים המשמשים כאנשי חינוך וכראשי מוסדות תורניים וממשיכים את דרכו. עמדו לו תלמידים גם מבין אלה שרק למדו בספריו ולא למדו אצלו באופן ישיר.
וידאל די טולוזא היה רב צרפתי ואיש הלכה. מעט מאוד פרטים ידועים על חייו. ידוע כ"מגיד משנה" בעקבות פירושו למשנה תורה של הרמב"ם. לצערנו, רק חלק מחיבורו נשמר ונמסר. בחלקים שנשמרו הוא מחפש מקורות לפסקים של הרמב"ם ומגן עליו מפני ביקורות כמו אלה של הראב"ד.
A child prodigy who developed into a famous scholar and rabbi. Immigrating to Holland at the start of World War I, he eventually made his way to Pittsburgh, PA where he was a community rabbi and a prolific writer. While in Holland, he wrote a groundbreaking book on the status of women in Judaism.
הרב זאב וולף רבינוביץ התגורר בעיר בריסק אך עבר מספר פעמים בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה. בהקדמתו לספרו הראשון "שערי תורת ארץ ישראל", מתאר הרב רבינוביץ בהרחבה את אתגרי התקופה, לרבות הרס של אובדן ביתו וספרים יהודיים רבים, אך גם מביע הכרת תודה על כך שהצליח להמשיך ללמוד תורה וכתיבה במהלך מסעותיו הכפויים. פירושיו לתלמוד הבבלי והירושלמי התפרסמו לאחר מותו על ידי בנו, יצחק, בעוד חיבורים מקראיים והלכתיים אחרים לא נדפסו.
רבי זאב וולף מז׳יטומיר היה דמות חסידית מהמאה ה-18 ותלמידו הבולט של הרב דב בער ממזריטש, 'המגיד ממזריטש'. הוא עבד כסוחר יין ואחר כך כדרשן (תפקיד שנקרא 'מגיד משרים') ובהפצת חסידות בעיר ז'יטומיר שבאוקראינה. תלמידו, רבי אליעזר מז'יטומיר, אסף ופירסם רבות מדרשותיו בחיבור בשם "אור המאיר".
זאב ספראי הוא פרופסור אמריטוס במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, מרצה וחוקר של ארץ ישראל בתקופת בית שני. ספראי חיבר יחד עם אביו, פרופ' שמואל ספראי, ועם אחותו, ד"ר חנה ספראי, את "משנת ארץ ישראל", פירוש סוציו-היסטורי על המשנה שהיה למפעל חייו.
Rabbi Zev Reichman is the director of the preparatory program at Yeshiva University and a community rabbi in New Jersey. He has also written two motivational books based in Jewish Thought.
רב פולני במאה ה-17, בנו של ר' אריה לייב שהיה רבה של קראקא. הוא היה המחבר של הספר "באר היטב" על חלקי יורה דעה וחשן משפט בשולחן ערוך, שהוא קיצור של הנושאי כלים העקריים בחלקים אלו. לאחר פטירת אביו ב-1671, התמנה להיות ממלא מקומו כרבו של בית הכנסת הגבוה של עדת בוהמיה בקראקא, וב-1689 התמנה להיות רבה של בעלז בגליציה.
זרחיה היווני היה איש מוסר יהודי באמפרייה הביזנטית במאה ה-13 וה-14. לפעמים מכונה בראשי התיבות רז"ה. ספרו, "ספר הישר", (שלעתים מתבלבלים בינו לבין יצירות אחרות בעלות אותו השם), מורכב משמונה עשר פרקים העוסקים בעקרונות מוסריים בקשר שבין אדם לאל.
Rabbi Zerachiah HaLevi, known as the Ba’al HaMaor, was a 12th-century Spanish rabbi who also lived in Provence. His best-known work, Sefer HaMaor, is a critical commentary on the Halakhot of the Rif that he began writing at the age of 19. He was criticized in turn for his audacity by scholars such as Ramban and Ra’avad, each of whom wrote defenses of the Rif, though they also expressed respect for the Ba’al HaMaor. Other disputes with Ra’avad include a critique of Ra’avad’s Ba’alei HaNefesh and an exchange of letters entitled Divrei Rivot ("Words of Dispute"). He also composed many poems, a number of which are included in Sephardic liturgy.
רבי חזקיה בן מנוח חי במאה ה-13, כנראה בצרפת. פרטי קורות חייו אינם ידועים. חיבר הפירוש הנודע על התורה "חזקוני", שהוא בעצם ליקוט ממדרשי חז"ל ומדבריהם של עשרים ראשונים שקדמו לו, כגון רש"י, רשב"ם, ואבן עזרא. הוא כותב בהקדמתו שהסיבה שהוא לא מזכיר בפירושיו את שמות המפרשים שממנו הוא ליקט, הוא כדי שהלומד יתמקד בהפירוש עצמו מבלי להתייחס יותר מדי לזהות מי שאמרו "כי דברי חכמת חכמים המה יחד, אמת נתנו מרועה אחד".
Rabbi Hezekiah da Silva was a 17th-century scholar. Born in Livorno in 1659, he emigrated to Jerusalem at age 20. There he learned in the yeshiva of Rabbi Moses Galante for 10 years, after which he took on the position of head of the yeshiva there upon Galante’s death. De Silva is known for his Pri Chadash, a celebrated legal work on the Shulchan Arukh, a version of which is printed in most standard editions of the Shulchan Arukh.
חיים מוולוז'ין, הידוע כ"רב חיים וולוז'ינער", היה התלמיד המובהק של הגאון מווילנה ומייסד ישיבת וולוז'ין. הישיבה לימדה לפי שיטת הלימוד של הגאון, שדגלה בניתוח חודר של התלמוד. שיטה זו הייתה ייחודית ועם הזמן החלה להתפשט בכל הישיבות הליטאיות החשובות. רב חיים עצמו נחשב אחד מתלמידי החכמים הגדולים בדורו. חיבורו המפורסם הוא "נפש החיים", חיבור המבהירה עקרונות של האמונה היהודית.
Rabbi Chaim ben Betzalel of Friedberg, older brother of the famed Maharal of Prague (Yehuda Loew ben Betzalel), was born in Poland then moved to Germany in 1549, where he studied in Worms for about fifteen years before relocating to Friedberg. He was a teacher and community leader in Friedberg, even as he never accepted a formal position as a judge or local rabbi. A colleague of the Rema (Rabbi Moshe Isserles), Rabbi Chaim disagreed sharply with Rema’s efforts to publish a simplified guide to Jewish law, publishing his objections in a work titled Vikuach Mayim Chaim. He also wrote on ethics, Hebrew grammar, philosophy, and other subjects.
חיים בן עטר, הידוע כ"אור החיים" אחרי היצירה המפורסמת שכתב בשם זה, היה רב, פרשן תורה, פוסק ומקובל צפון-אפריקאי. ב-1733 עזב את מרוקו מולדתו ונסע לארץ ישראל. בדרל עבר דרך איטליה, ושם קהילת ליבורנו לחצה עליו להישאר. הוא הקים ישיבה והוציא לאור כמה חיבורים, וכך התפרסם שמו באירופה ובמרוקו. כשהגיע לארץ ישראל עשה רושם על תלמידו, החיד"א. פירושו לתורה הקרוי על שמו, אור החיים, מקורי ומשלב רעיונות קבליים והגיגים עמוקים ומקוריים. חסידים ראשונים ראו בו דמות להערצה.
מגדולי החסידות, תלמיד של ר' יחיאל מזלאטשוב. שימש כרב בטשרנביץ באוקראינה במשך 23 שנים, בנוסף לערים אחרים. עלה לארץ ישראל בשנת 1813 והתיישב בצפת, שמה הוא נקבר. ר' חיים חיבר כמה ספרי חסידות יסודיים: "באר מים חיים" על התורה; "שער התפילה" על חשיבות התפילה; "סידורו של שבת" על קדושת השבת, בנוסף לתשובות בעניני הלכה; ו"ארץ החיים" שחלקו הראשון עוסק בנ"ך וחלקו השני עוסק בהלכה ואגדה במסכת ברכות.
חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) היה מלומד רבני, סופר מוכשר, מוציא לאור, ביוגרף וביבליוגרף חלוצי. בן נינו של רבי אברהם אזולאי (מחבר פירוש חשוב על הזוהר), הוא למד אצל גדולי הרבנים בדורו, כולל אור החיים הקדוש (רבי חיים בן עטר) ורבי שלום שרעבי. כבר בגיל צעיר היה בקי בתלמוד, קבלה והיסטוריה יהודית. אף על פי שנולד וגדל בירושלים, בילה את מרבית חייו כשליח מארץ ישראל שנסע לקהילות יהודיות רבות באירופה וגייס שם כספים לקהילות בארץ ישראל. למדנותו, בקיאותו בשפות מרובות, חוסנו הפיזי וגבורתו הפכו אותו למועמד אידיאלי למשימה השליחות, ובזכות הצלחתו במשימה הוא אפשר את הישרדותה של הקהילה היהודית בחברון. לכל מקום שהלך, הוא ביקר בספריות מפורסמות ובדק את הספרים ואת כתבי היד, ומאוחר יותר תיאר זאת ב"שם גדולים", המילון הביוגרפי הייחודי וההכרחי שלו. הוא קרא באופן נרחב, לכאורה לזכור את הכל, וכתב ופרסם על כמעט כל נושא תורה שאותו ניתן להעלות על הדעת.
חיים בן יוסף ויטאל היה התלמיד החשוב ביותר של רבי יצחק לוריא מצפת, ואת הוראתו כתב וערך. בנו רבי שמואל ויטאל ערך אותם מאוחר יותר מחדש, בחיבור בעל שמונה כרכים שנקרא "שמונה שערים". כתב גם חיבורים משלו, כולל פירושים, שו"תים וקבלה מעשית.
Chaim Chaykl (Chaika) Levin of Amdur (ca. 1730–1787), also known as the Amdurer Rebbe, was an 18th-century Chasidic rebbe and one of the earliest founders of Lithuanian Chasidut. A leading disciple of Dov Baer (the Maggid) of Mezeritch, in 1773, he founded the Amdur Chasidic dynasty in Indura, Belarus, where he faced fierce opposition from local mitnagdim, the opponents of Chasidut. His Torah insights were published posthumously in 1891 in Warsaw under the title Chayyim VaChesed.
An American modern Orthodox rabbi, dayyan, and writer. He is an expert on divorce law and has written a great deal about contemporary halakhah more generally, and on other topics.
חכם חיים פלאג'י היה מגדולי חכמי איזמיר, טורקיה, במאה ה-19. נולד למשפחה מכובדת, שקד בנערותו על לימודיו ולימים כיהן כראש בית הדין הרבני ובתפקידים רבנים נוספים עד למינויו בגיל 77 לחכם באשי (הרב הראשי) של האזור כולו. פלאג'י חיבר יותר מ-70 ספרים, ביניהם חיבורים של פרשנות המקרא, ניתוח התלמוד, ספרי מוסר, תשובות הלכתיות ועוד.
חנה ספראי היתה מרצה בתחום ספרות חז"ל, שלימדה בין היתר באוניברסיטה העברית, מכון הרטמן וההיברו יוניון קולג' בירושלים. היא היתה בין מייסדות תנועת "קולך" - תנועה פמיניסטית דתית, בה כיהנה על תקן "אשה חכמה" המשיבה על שו"תים. יחד עם אביה, פרופ' שמואל ספראי ז"ל ואחיה, פרופ' זאב ספראי - לקחה חלק בחיבור "משנת ארץ ישראל", פירוש סוציו-היסטורי על המשנה.
Chanokh Zundel ben Yosef was a 19th-century talmudist from Bialystok. He wrote commentaries on Ein Ya’akov and Midrash Rabbah, among other works. His writing consists of summaries of earlier commentaries, alongside which he also incorporated his own novel interpretations.
Rebbe Chanokh Zvi HaKohen Levin was a son-in-law and advisor of the Gerer rebbe, Rebbe Yehudah Aryeh Leib Alter. He was also the rabbi of the Jewish community of Bendin, a Polish community that dated back to the 13th century, and a leader of Polish Jewry. Most of his writings were lost in the Holocaust.
מחכמי איטליה, רבה של פירנצה באיטליה. מחבר של "קנאת סופרים" - פירוש על ספר המצות להרמב"ם, ו"חק לישראל"- הערות והשגות על הספר פרי חדש שעל שולחן ערוך יורה דעה. גם חיבר שו"ת, אבל הם לא נדפסו.
חסדאי בן אברהם קרשקש (נכד של רב חסדאי בן יהודה קרשקש) היה רב, פוסק, פייטן, פילוסוף ופוליטיקאי קטלוני. היה חבר בחצר המלכות של המלך חואן הראשון ושל המלכה ויאולטה מאראגון לפני שמונה כרב המלכותי של סרגוסה ב-1389. הצליח, עם תמיכה מלכותית, להציל את הקהילות היהודיות של אראגון ורוסיון במהלך פרעות ב-1391, ואף שלח אלפי אנוסים לצפון אפריקה ולארץ ישראל. היה אולי הפילוסוף הראשון שהביע התנגדות לפילוסופיה האריסטוטלית. הטיעונים שלו תורגמו לאחרונה לאנגלית והשפיעו רבות על הפילוסופיה המערבית עקב השפעתם על ברוך שפינוזה.
בעל 'מדרש לקח טוב', חי בעיר קסטוריה שביון במאה ה11-12, וכיהן כרב בקהילת סלוניקי בתקופת מסע הצלב הראשון. הוא היה גם פייטן, וחיבר חרוזים בפתיחה ובחתימה לספר בראשית ובחתימת ספר ויקרא, ונמצאה ממנו סליחה המתחלת "אהיה אשר אהיה".
יאיר חיים בכרך היה נינו של המהר"ל ופוסק חשוב של המאה ה-17. הוא חי בקובלנז ובילה את שארית חייו בוורמס ובמץ. כתב שני חיבורים חשובים: "חוות יאיר" - אוסף שו"ת שנהיה גם כינויו של הכותב, ו"מקור חיים" - פירוש על השולחן ערוך, אולם כשגילה שפירושים אחרים, במיוחד אלה של הט"ז והמגן אברהם, יצאו לאור, נמנע מלפרסם את חיבורו, והפירוש פורסם רק בשנת 1982. נוסף על בקיאותו ההלכתית, התמצא בכל תחומי המדעים, במוזיקה, בהיסטוריה ובשירה. הוציא לאור אנציקלופדיה בעלת 46 כרכים שהקיפה מגוון נושאים.
ידידיה טיאה ווייל היה רב גרמני במחצית השניה של המאה ה-18. בגיל צעיר למד אצל אביו נתנאל, בעל "קרבן נתנאל". ב-1744 נשא לאישה את גיטל, בתו של יעקב אגר, שהיה תושב עשיר של פראג. גירוש יהודי פראג גרם לו להגיע למץ ב-1745 ושם התגורר עד 1748 והמשיך את לימודיו אצל יונתן אייבשיץ. ב-1770 ירש את מקומו של אביו כרבה של קרלסרוה. צוואתו מעידה עליו שהיה איש צדיק ובקי במיוחד בתורת הקבלה. הוא חיבר הרבה ספרים, אך בחייו נדפס רק פירושו להגדה של פסח הנקרא "המרבה לספר". הפירוש נדפס בעילום שמו, והוא אף כתב הסכמה להספר כדי להסתיר זהותו כמחברו. כמה מחיבוריו האחרים נדפסו בשנים האחרונות.
מחכמי מנטובה באיטליה במאה ה- 16. נודע בחיבורו על תנ"ך העוסק בעיקר במסורת המקרא ובקביעת הנוסח המדויק. המחבר קרא שם הספר "גודר פרץ", אבל הוא נדפס לאחר מותו בשם "מנחת שי" (שי = שלמה ידידיה).
יהודה אריה לייב אלתר (ה"שפת אמת") היה רב פולני ומנהיג חסידי - האדמו"ר השלישי של חסידות גור. בעודו ילד נפטר אביו והוא גדל אצל סבו, ר' יצחק מאיר (הרי"ם). כיהן כאב בית הדין בעיר. כשנפטר סבו ב-1866, הוא סירב לקבל עליו הנהגת החסידים, אלא קיבל על עצמו הנהגתו של רבי חנוך העניך מאלכסנדר. אולם לאחר פטירת הרבי מאלכסנדר ב-1870, בהיותו בן 23, הסכים בלית ברירה לקבל עליו עול ההנהגה. תחת הנהגתו הפכה חסידות גור לחצר החסידית הגדולה והחשובה ביותר בפולין. כתב חיבורים רבים וכולם נקראו לאחר מותו "שפת אמת", והם כוללים אוסף סמכותי של תובנות ורעיונות חסידיים המבוססים על פרשת השבוע. חיבור זה נלמד באופן נרחב ברחבי העולם היהודי עד עצם היום הזה. הוא גם חיבר ספר חידושים על התלמוד, ובמיוחד מפורסם פירושו על סדר קדשים שאין עליו הרבה מפרשים. בניגוד למנהיגים חסידיים אחרים, הוא סירב לקבל כסף שחסידיו ביקשו לתת לו מרצון, והתפרנס מחנות קטנה שאישתו ניהלה. הוא תמך בבניית וישוב ארץ ישראל, אבל התנגד לתנועה הציונית המתהווה. הוא נפטר ב-1905, ובנו הגדול, אברהם מרדכי (אמרי אמת), ירש את מקומו כאדמו"ר מגור.
חכם וסופר אמריקאי, נודע כ"בעל האוצרות" על שם חיבוריו רחבי-ההיקף: "אוצר מדרשים", אוצר דינים ומנהגים", "אוצר דרושים", ועוד. הוא גם ערך אנציקלופדיה בשפה העברית בן עשרה כרכים, הנקרא "אוצר ישראל".
הרב יהודה דוד בלייך הוא רב קהילת "בני יהודה" ביורקוויל, ניו יורק. הוא גם אחד מראשי הישיבה בישיבת רבינו יצחק אלחנן בניו יורק, וחיבר כמה ספרי הלכה, במיוחד בענייני רפואה.
יהודה הלוי היה משורר ופילוסוף ספרדי. נחשב עד היום לאחד המשוררים העבריים הגדולים של כל הזמנים, ופיוטי הקודש שלו מופיעים בכמה מקומות בתפילה. קיבל חינוך רחב ומעמיק בנושאים יהודיים וכלליים. רבים חושבים שהיה תלמידו של הרי"ף. שימש גם כרופא בחצר מלך קסטילייה, ובזכות התלהבותו של פטרון, רבי יהודה הלוי התקבל בקרב חוגים רבים. היה מקורב במיוחד לאבן עזרא, שמצטט אותו פעמים רבות בפירושו. חיבורו ההגותי, ספר הכוזרי, הוא אחד מיצירות המופת של מחשבת ישראל. ריה"ל הרגיש כיסופים עמוקים לארץ ישראל בערוב ימיו, ולכן נסע קודם למצרים ושהה שם זמן מה, ולאחר מכן הפליג לארץ ישראל. אף על פי שהאגדה מתארת כי מת תחת פרסות סוס צבאי בירושלים, אין הוכחות חותכות בימינו לסיבת מותו ואף אין יודעים אם בכלל הגיע לארץ ישראל.
יהודה יודל רוזנברג, ידוע גם כרב יודל מטרלה, שם כיהן כרב. נולד למשפחה רבנית שטוענת שהשתלשלה מרבי יהודה החסיד. קיבל חינוך מסורתי מעמיק וכן למד ספרות עברית ועודד את החייאתה. ב-1913 היגר לטורונטו ושם נהיה רבה של קהילת בית יעקב. נודע בכישרונו המופלג בכתיבה, והוציא לאור המון ספרים בתחומים רבים במשך חייו. הוא כתב ספרי הלכה על נושאים מעניינים, פירושים על התנ"ך, וגם תרגם את ספר הזוהר לעברית והוציא אותו לאור מקור מול התרגום. גם מפורסם הוא ספרו "נפלאות המהר"ל", בו מסופר אודות גולם שעשה המהר"ל מפראג.
הרב יהודה לייב הלוי אשלג, המכונה גם על שם ספרו "בעל הסולם", היה רב ומקובל שעסק בעיקר בהפצת תורת הסוד היהודית והנגשתה לציבור הרחב. הרב אשלג נולד בלוקוב (אז ברחבי רוסיה הקיסרית) ולמד בישיבת חסידות גור שבוורשה. בד בבד עם לימודו בישיבה, למד אשלג קבלה ממורה אלמוני אותו מכנה בכתביו "מורי הקדוש זצ"ל". לאחר פטירת מורו ב-1921, עלה אשלג לארץ ישראל והתיישב בעיר העתיקה בירושלים, שם לימד בישיבת חיי עולם. בתחילת שהותו בארץ, התפרנס מייצור סבון ועיבוד עורות לסת"ם, עד מינויו לרבה של גבעת שאול על ידי הרב קוק. עיקר הגותו של אשלג סובבת סביב הרעיון של המעבר מאגואיזם לאלטרואיזם. דהיינו, מטרת האדם בחייו היא לעבור מ"הרצון לקבל" ל"הרצון לתת".
יהודה לייב קרינסקי היה תלמיד חכם, תיאולוג, איש עסקים ופילנתרופ בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בבלארוס. יליד מינסק, למד תורה ולימודי חול בצעירותו. לאחר מכן עבר לעיר סלוצק, שם התעשר כסוחר עצים והחל לתמוך כלכלית ברבנים ולומדי תורה. קרינסקי חזר למינסק מאוחר יותר בחייו, שם חיבר את 'מחוקקי יהודה', חיבורו הידוע היחיד.
A rabbi, scholar and merchant who became chief rabbi of the Ottoman Empire. Among his most important works are Mishneh LeMelekh, a commentary on Rambam's Mishneh Torah, and the classic homelitic book, Parshat Derakhim. He was also known for his strong opposition to the Sabbateanism of his time.
Dr. Judith Hauptman is a Talmud scholar and professor at The Jewish Theological Seminary. Her work and research focuses on the history of the Talmud and how it came into being, as well as women’s roles in Judaic thought, bringing evaluation of the rabbinic period into conversation with contemporary issues. Hauptman is also the founder of Ohel Ayala, an outreach project for young Jews on the margins, named in memory of her mother.
יונתן אייבשיץ היה רב, איש תלמוד, פוסק, מקובל ודרשן גרמני, וכתב בשפע בכל התחומים הללו. היה ילד פלא, ואישיותו הרשימה רבים מגיל צעיר. כיהן במשך שנים רבות כראש ישיבה ודיין בפראג, אך מעולם לא מונה כרב הראשי של עיר בעקבות חשדות על כך שהוא שבתאִי בסתר. אף על פי שהתכחש חריפות לאישומים, הם לא פסקו, ואומצו בעיקר על ידי רבי יעקב אמדן, שפענח שמות מסתוריים בקמעות שהוכנו על ידי הרב יונתן והראה את טבעם השבתאי, וחשב שמצא קשרים בין הכתבים לבין אלה של מכר. בית דין רבני עכשווי הוכיח את חפותו הן ההאשמות, וחיבוריו נלמדים באופן נרחב עד עצם היום הזה. הוא היה מטיף בעל עוצמה ורהיטות גדולה, ודרשותיו הן מהנקראות ביותר. בשנת 1750, לאחר פטירתו של רבי יחזקאל קצינלבויגין (ה"כנסת יחזקאל"), נבחר לכהן כרבן של קהילות אה"ו.
הרב יהושע בוך למד בישיבת כרם ביבנה ובמכון לב. הוא עבד במשך 25 שנים בתחום המחשבים, ועסק במשך 5 שנים בכתיבה בענייני המקדש בכולל בית הבחירה של מכון המקדש. משנת תשס"ב, הוא עוסק במחקר ובפירוש מקיפים של התלמוד הירושלמי, ומוציא לאור מסכתות מפורשות מן התלמוד הירושלמי עם הפירוש אור לישרים בסיוע מכון "אורות הירושלמי".
After studying at Yeshivat Mir in Jerusalem, he went on to teach at various institutions of learning in Israel, while writing his voluminous commentary on the works of Maharal. He later moved to London, where he is the director of the beit midrash at the Hasmonean High School.
הרב יהושע יצחק שפירא היה רב ליטאי בולט במאה ה-19. לאחר שהפגין כישורי למידה יוצאי דופן בגיל צעיר, החל את לימודיו בישיבה במינסק. מסופר עליו שלמד את התלמוד הבבלי והירושלמי בשלמותם 69 פעמים. הוא נודע בכינוי "ר' אייזל חריף" בשל שכלו החריף באופן יוצא דופן. הרב שפירא כיהן כרב קהילה ואב בית הדין במספר קהילות, עד שלבסוף התקבע כרב הקהילה בעיירה סלונים, בלארוס.
יהושע קולפ הוא ראש הישיבה הקונסרבטיבית בירושלים. יהושע נולד בניו יורק, גדל בניו ג'רזי ולמד באוניברסיטת מישיגן. ב-1994 עלה לישראל, וב-1995 ייסד את הישיבה הקונסרבטיבית, והוא מלמד שם עד היום. כתב שני חיבורים: "הגדת שכטר" ו-Reconstructing the Talmud. חיבר גם פירוש "משנה יומית" באנגלית למשנה כולה ואת פירוש "דף שבועי" על התלמוד, שמקיף נכון להיום את מסכת סוכה, מגילה ותחילת כתובות. יהושע חי עם אישתו וילדיו במודיעין.
יהושע בן אלכסנדר הכהן פאלק היה פוסק ואיש תלמוד. למד עם קרוב משפחתו משה איסרליש ועם שלמה לוריא, ומאוחר יותר נהיה ראש ישיבת למברג. ידוע בזכות חיבוריו "בית ישראל", פירוש על הארבעה טורים, ו"ספר מאירת עיניים" על השולחן ערוך.
A rabbi and businessman close to the Russian court, he was able to spend much of his time involved in his rabbinic studies and in philantrophy. He supported a cadre of outstanding scholars in his magnificent beit midrash.
הרב ד״ר יואל בן נון הוא רב המשתייך לזרם הציונות הדתית, ממייסדיה של ישיבת גוש עציון ומכללת הרצוג בשנת 1969 ובעל תואר דוקטור למחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית. רוב הגותו סובבת סביב הסיפור המקראי, בדגש על לימוד תנ״ך בדרך הפשט.
יואל סירקיש היה רב, איש הלכה ופרשן תלמוד פולני. חיבורו הידוע ביותר, "בית חדש", הוא אחד הפירושים הבסיסיים ביותר (יחד עם ה"בית יוסף" של רבי יוסף קארו) על הקובץ ההלכתי של רבי יעקב בן אשר, הארבעה טורים. הגהות הב"ח הן הגהות חשובות של הרב סירקיש על התלמוד. הט"ז היה חתנו.
Italian rabbi and scholar in the early 16th century. He was also an author, publisher, and writer of responsa. Widely known is his commentary on the festival prayer book according to the Roman rite, published anonymously under the title 'Kimcha D'Avishuna' (Bologna, 1540). He was extremely active as a proofreader of midrashic works and in the establishment of accurate readings of the tractates he studied with his pupils. His glosses to the Halakhot of R' Isaac Alfasi (Rif), his approbations to the works of his contemporaries, and his responsa, are extant today. He also compiled a commentary on the laws of kosher slaughter and the halakhot of issur v'heter of the Mordekhai by Mordekhai b. Hillel (Venice, 1550). His piyutim and poems are also known. Of his three sons the best known is Raphael Joseph who was a posek, as well as a book publisher.
יום טוב ליפמן הלר היה איש תלמוד ורב בוהמי. חיבורו הידוע ביותר, תוספות יום טוב, הוא אחד הפירושים הבסיסיים למשנה. כתב גם את ה"מעדני יום טוב", פירוש חשוב לפסקי הרא"ש לרבי אשר בן יחיאל. למד אצל המהר"ל מפראג וכיהן כרבה של וילנה ופראג. רבנים חשובים רבים בדורות שאחרי כן הם צאצאיו.
יונה בן ישראל באבד היה רב ופוסק גרמני. חי ברגנסבורג במאות ה-16-15 והיה מקורב לרבי ישראל איסרלן (המהרא"י). החיבור החשוב על כשרות, "איסור והיתר הארוך", מיוחס לו מאז המאה ה-17.
American rabbi, has served as Av Beth Din of the Chicago Rabbinical Council (CRC), dean of Rabbi Isaac Elchanan Theological Seminary (RIETS), and director of the Beth Din of America.
יונתן בן עוזיאל נחשב לתלמידו הגדול ביותר של הלל, ומתואר שהריכוז שלו בלימוד התורה היה חזק כל כך, עד שבשעת לימודו "כל עוף שפורח עליו מייד נשרף". מיוחס לו תרגום ופירוש ארמי לספרי נביאים.
הרב לורד יונתן זקס (תש"ח–תשפ"א, 1948–2020) היה מנהיג דתי, הוגה דעות, כותב עטור פרסים
וקול מוסרי מוערך, בעל שיעור קומה בין־לאומי. חתן פרס טמפלטון לשנת 2016 על "תרומות יוצאות
דופן להכרה בממד הרוחני של החיים". צ'רלס השלישי, מלך בריטניה, תיאר אותו כ"אור לגוי שהוא
אנחנו" וראש ממשלתה לשעבר טוני בלייר הגדירו כ"ענק אינטלקטואלי". הרב זקס היה מרואיין תדיר
ומבוקש ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות, בבריטניה ובעולם כולו. הוא שימש הרב הראשי לקהילות היהודיות
בחבר העמים הבריטי במשך 22 שנה, מ־1991 עד 2013.
חכם ופרשן מקרא במאה ה-16, בן למשפחת אבן יחייא המפורסמת, שיצאו מתוכה הרבה גדולי ישראל. חיבר פירוש לחמש מגילות, וספר על השארת הנפש וגן עדן הנקרא "תורה אור." שני ספריו האחרים, "דרך החיים" על מאמרי חז"ל ו"נר מצוה" על המצוות, נשרפו בשעת שריפת התלמוד בפאדואה בשנת שי"ד. בנו, גדליה, הוא המחבר של "שלשלת הקבלה."
Yosef ben Abba Meir ibn Kaspi was a prolific 14th-century author who wrote about philosophy, biblical exegesis, and language. A dedicated follower of Maimonides and Aristotle, Ibn Kaspi traveled a great deal, partly in search of like-minded scholars with whom to study. Ibn Kaspi's biblical commentaries, which focused on the simple meaning of the text, drew criticism from some who felt they added little, and many opposed his extreme views on philosophical issues such as eternity of the universe and limitations on divine knowledge.
יוסף בן מאיר הלוי אבן מיגאש היה רב, פוסק וראש ישיבה בלוסנה, ידוע גם בכינויו "ר"י מיגאש". למד בישיבתו של הרי"ף במשך 14 שנה, ולאחר מות רבו מילא את מקומו כראש הישיבה. בין תלמידיו נמנה רב מיימון, אביו של הרמב"ם. גם הרמב"ם עצמו מתייחס אליו כמורה שלו, על אף שהיה רק בן שש כשהר"י מיגאש נפטר, מכיון שקיבל הרבה מתורתו מאביו. הוא חיבר פירושים על חלק גדול מהש"ס, אך לא נשאר בידינו רק על מסכתות בבא בתרא ושבועות. הוא גם כתב תשובות בשפה הערבית, שתורגמו ונדפסו תחת השם "שו"ת הר"י מיגאש".
מבעלי התוספות הצרפתיים במאה ה-12, תלמידו של רבינו תם. מלבד חידושיו לתלמוד, חיבר גם פירוש על התורה ועל תהלים וכמה פיוטים. הכינוי "בכור שור" הוא על שם הברכה שנתברך יוסף הצדיק "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים, ל"ג, י"ז).
יוסף ג'יקטילה היה רב ומקובל ספרדי. היה תלמידו של רבי אברהם אבולעפיה, וכמו מורו, התמקד בצירופים מיסטיים של אותיות, מספרים ושמות אלוקיים. שלא כמו מורו, ניסה לחבר בין פילוסופיה, שבה היה בקי, לבין קבלה. חיבורו, "שערי אורה", מילון לסימבוליקה קבלית של הספירות, נחשב בעיני חכמים מאוחרים יותר לספר רב ערך ויסודי.
אב בית דין של העיר טרנופול באוקריינא, ומחבר של הספר המפורסם "מנחת חינוך" על ספר החינוך. בזווג ראשון היה גיס של ר' חיים הלברשטם מצאנז, איתו למד במשך תקופה ארוכה.
חכם והיסטוריון מהמאה הראשונה. בתחילה הוא נלחם נגד הרומאים בזמן המלחמה היהודית-רומית הראשונה, אך לאחר שנפל בשבי הוא ערק לצד הרומי והפך ליועץ לבנו של הקיסר הרומאי. ספריו של יוספוס הן מקור חשוב למידע על ההיסטוריה היהודית במאה הראשונה והמלחמות שהתרחשו באותה תקופה.
מקובל ספרדי בתחילת המאה ה-14, תלמיד של יהושע אבן שועיב שהיה תלמיד של הרשב"א. חיבר פירוש על ספר יצירה (המיוחס בטעות להראב"ד), פירוש על מדרש בראשית רבה, ועוד חיבורים שרק שרידים מהם קיימים היום.
Joseph Ber Soloveitchik was a major 20th Century American Orthodox rabbi, Talmudist, and modern Jewish philosopher. He was a scion of the Lithuanian Jewish Soloveitchik rabbinic dynasty. As a Rosh Yeshiva of Rabbi Isaac Elchanan Theological Seminary at Yeshiva University in New York City, The Rav, as he came to be known, ordained close to 2,000 rabbis over the course of almost half a century. He served as an advisor, guide, mentor, and role-model for tens of thousands of Jews, both as a Talmudic scholar and as a religious leader. He is regarded as a seminal figure by Modern Orthodox Judaism. During his tenure at Yeshiva University, in addition to his Talmudic lectures, Soloveitchik deepened the system of "synthesis" whereby the best of religious Torah scholarship would be combined with the best secular scholarship in Western civilization. In his major non-Talmudic publications, which altered the landscape of Jewish philosophy and Jewish theology, Soloveitchik stresses the normative and intellectual centrality of the halakhic corpus. In The Lonely Man of Faith, Halakhic Man, and Halakhic Mind is a four-part analysis of the historical correlation between science and philosophy. Only in its fourth and last part does the author introduce the consequences on the Halakha of the analysis performed in the previous three parts.
יוסף חיים, הידוע גם כ"בן איש חי" על שם ספרו, היה החכם של הקהילה היהודית בבגדד. היווה סמכות הלכתית עליונה והיה מומחה בקבלה. חיבורו, "בן איש חי", מבוסס על שיעוריו בפרשת השבוע ומכיל תובנות קבליות והלכות פרקטיות לחיי היום-יום. גם חיבר ספר תשובות הנקרא "רב פעלים", וביאור על אגדות הש"ס הנקרא "בן יהוידע".
One of the mussar movement's oustanding personalities, he established the ascetic approach of Novardok. Besides the yeshiva of Norvodak, he established and had a profound influence on many other institutions of learning.
An important scholar of halacha, he grew up in Safed, but had to leave several times, before leaving Palestine altogether and settling in Constantinople. There, his stature grew and he become the chief rabbi of Turkey. He wrote several commentaries and volumes of responsa.
הרב יוסף פצנובסקי היה תלמיד חכם בפולין בתחילת המאה ה-20 ונמנה על חסידי גור. הוא עבד כסוחר עצים וכאיש עסקים אך בילה את רוב זמנו בלימוד וכתיבת פירושים לתורה ולתלמוד. פצנובסקי הוציא לאור את שלושת הכרכים הראשונים של 'פרדס יוסף', פירושו בולט ומוערך על התורה, על ספרי בראשית, שמות וויקרא, בין השנים 1930-1939. מלחמת העולם השנייה מנעה ממנו לפרסם את הכרכים עבור חומשי במדבר ודברים.
יוסף קארו, שגורש מספרד בילדותו, היה רב, איש תלמוד, מקובל ופוסק הלכה בולט. חיבורו המפורסם, השולחן ערוך, התקבל בימיו והוכר לאחר מכן רשמית כהצהרה המוחלטת של ההלכה והמשפט העברי. כתב גם פירושים בסיסיים על המשנה תורה ועל הארבעה טורים (שבסוף היווה את הבסיס לשולחן ערוך). היה גם מיסטיקן שקיבל גילויים שמיימיים. חלק מהם תועדו בכתב וגרמו לתנופה בעלייה לארץ ישראל. עבר להתגורר בצפת ובה היווה דמות מרכזית בניסיון של רבו, רבי יעקב בירב, להחיות מחדש הסמכה רבנית מסורתית.
He followed the expulsion from Spain and became one of Egypt's leading rabbis, writing one of the most important commentaries on Rambam's Mishneh Torah. He spent the last years of his life in Jerusalem.
פרשן מקרא ומדקדק במאה ה-12. נולד בספרד, אך הוצרך לברוח לפרובנס עם משפחתו מחמת רדיפות הדת של המואחידינים, ונתיישב בנרבונא. חיבר פירוש לתורה וגם כמה ספרים בעניני דקדוק. הוא גם תרגם ספרים של חכמי ספרד מערבית ללשון הקודש, ביניהם "חובות הלבבות" של רבינו בחיי אבן פקודה ו"מבחר הפנינים" לר' שלמה אבן גבירול. בניו הם הפרשנים ר' משה ור' דוד קמחי (רד"ק).
One of the greatest and most original Jewish minds of the last few generations, he was connected to Chabad Chassidut throughout his life, but also studied under Rabbi Chaim Soloveitchik in Slutzk. Hence he was universally accepted and answered a large quantity of responsa well beyond his responsibilities as the rabbi of the chassidic community of Dvinsk. His most famous work was his Tzafnat Paneach commentary on Rambam's Mishneh Torah.
מגדולי הפוסקים בפולין במאה ה-19. היה רבה של למברג (לבוב) ומחבר של השו"ת "שואל ומשיב". כאיש אמיד עם הון פרטי, הוא לא לקח משכורת מהקהילה, ונודע כבעל צדקה ואיש חסד. נודע כאחד מהמתירים ל"מצות מכונה" לפסח, פסק שגרם לסערה בזמנו. מלבד תשובותיו, חיבר הרבה ספרים אחרים: "נר מערבי" על תלמוד ירושלמי, "דברי שאול" על התורה, "מגן גבורים" על שלחן ערוך אורח חיים, ועוד. הוא נפטר ב-1875 ולא השאיר אחריו צאצאים.
יחזקאל בן יהודה לנדאו הינו דמות חשובה ביהדות פראג. ידוע בזכות חיבורו "נודע ביהודה" ובזכות ניסיונו לגשר בין ר' יעקב עמדין לבין ר' יונתן אייבשיץ, שביניהם התקיים ויכוח סוער. נולד בפולין ולמד בישיבות לודמיר וברודי, שם התמנה לדיין. מאוחר יותר עבר לפראג, שם התמנה לרב הראשי וייסד ישיבה. רבים כיבדו את לנדאו, לא רק קהילתו, והיה נערץ גם בקרב חוגים ממשלתיים. לכן, נוסף על תפקידיו הרבניים, התייצב בקרב אנשי ממשלה פעמים רבות כאשר צווים אנטישמיים יצאו. אף שלא התנגד לחינוך כללי, לא עודד את "אותה תרבות שיצאה מברלין", ובמיוחד יצא נגד תרגומו של משה מנדלסון לחמשת חומשי תורה. הוא חיבר שו"ת "נודע ביהודה" (לכבוד אביו, שהיה שמו יהודה), וחידושים על ש"ס שקרא "ציון לנפש חיה" (לכבוד אמו, חיה), הנקרא בקיצור "צל"ח".
Rabbi Yechezkel Panet was a leading rabbi in 19th-century Romania and founder of the Dayzh chasidic dynasty. Born in the town of Bielsko-Biała, Poland in 1783, he studied in Leipnik under Rabbi Boruch Frankel Thumim, in Prague under Rabbi Yehuda Leib Fishel, Rabbi Shmuel Landau, and Rabbi Elazar Fleklis, as well as in Linsk under Rabbi Menachem Mendel Rabin. He also studied with the Vilna Gaon and Rabbi Menachem Mendel of Rimanov, who became his chief teacher.
יחיאל הלפרין היה רב, מקובל וסופר כרוניקה ליטאי. הוא היה רבה של העיירה גלוסק (פולין של היום) עד שנת 1711, אז נקרא לרבנות מינסק, שם כיהן כראש הישיבה עד מותו. הלפרין ידוע במיוחד בזכות ספרו ״סדר הדורות״, כרוניקה היסטורית וביוגרפית מקיפה של העם היהודי.
ינאי היה פייטן מתקופת האימפריה הביזנטית, וייתכן שחי בארץ ישראל. נחשב לאחד משלושת הפייטנים הגדולים מהתקופה המוקדמת, יחד עם יוסי בן יוסי ואלעזר הקליר. היה הראשון שהשתמש בחריזה ובחתימת שמו באקרוסטיכון. רוב יצירותיו של פייטן מוכשר זה אבדו. כתב המכיל שירים שלו נמצא בגניזת קהיר והוצא לאור ב-1938.
יעקב עטלינגר היה רב וסופר גרמני, ואחד ממנהיגי היהדות האורתודוקסית. הוא מכונה גם "ערוך לנר" בעקבות חיבורו על התלמוד בעל אותו השם. נולד בקרלסרוהה, באדן, ונפטר באלטונה, פרוסיה. למד עם אביו אהרן ועם אברהם בינג, ושם גם למד באוניברסיטה. היה מראשוני רבני גרמניה שהיה בעל תואר אקדמי. נהיה אחד מנציגי האורתודוקסיה הגרמנית החשובים ושימש כרב מחוזי בקהילות שונות בגרמניה. בישיבתו למדו תלמידים רבים לרבנות, ורבים מהם נהיו מנהיגים של היהדות האורתודוקסית.
רבי יעקב בן אשר נולד בגרמניה אך חי את רוב חייו בספרד. חיבורו המפורסם ביותר הוא ספרי ההלכה - ה"ארבעה טורים", שעליו מבוסס חיבורו של רבי יוסף קארו, השולחן ערוך. חיבר אף פירוש לתורה, שנשאר ככתב יד למשך כמה מאות שנים. חלק קטן ממנו, הידוע כ"בעל הטורים על התורה", מבוסס בעיקר על קשרי גימטריה. אלה הובילו לקורפוס העיקרי של עבודתו, שפורסמה בסופו של דבר באופן מלא, ועליו נשענים חיבורים של פרשנים אחרים, במיוחד זה של הרמב"ן.
Rabbi Yaakov ben Chananel Sikili was a rabbi in the 13th and 14th centuries, and a student of the Rashba. He lived in Cordoba, Spain, but in 1317 took an oath, together with a friend, to emigrate to the Land of Israel within two years. Sikili sold his possessions and prepared to go, but was prevented from going due to a report that Portuguese war ships were on the lookout for Jews and Muslims at sea, planning to “plunder and rob” them. He ultimately settled in Damascus, where he served as a halakhic authority and gave classes on the weekly Torah portion.
רבי יעקב לוברבוים, נודע בשם "הגאון מליסא" או "בעל הנתיבות", היה רב, איש תלמוד ופוסק פולני. חיבוריו המפורסמים ביותר, "חוות דעת" על שולחן ערוך חלק יורה דעה, ו"נתיבות המשפט" על חלק חושן משפט, השפיעו רבות עד היום על לימוד התורה בהישיבות. היה נינו של החכם צבי.
יעקב בן יצחק אשכנזי היה רב ודרשן בפולין בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17. בהיותו דרשן הוא נסע לעיירות שונות ובהן לימד ודרש על פרשת השבוע. אשכנזי נודע בכשרונו לשזור את פסוקי המקרא עם פרשנות, מדרשים ומקורות נוספים, כפי שהוכח בחיבורו המפורסם ביותר ביידיש, "צאינה וראינה", שהיה פופולרי במיוחד בקרב נשים אשכנזיות.
יוסף בן מאיר תאומים היה פוסק ואיש תלמוד פולני/גרמני. ב-1744 עזב את למברג (לבוב) ונסע לקומרנו. שם התחתן ושירת כמלמד הקהילה. הקדיש שעות רבות ללימוד ולכתיבת חיבוריו. ב-1767 עבר לברלין כדי שיוכל ללמוד ולכתוב ללא הפרעה, ושם פרסם כמה מחיבוריו. לאחר מות אביו, אנשי העיר למברג ביקשו ממנו שייקח את מקומו. לאחר כמה שנים הסכים, וב-1774 חזר לכהן כדיין, דרשן ורב בלמברג. ב-1781 מונה לתפקיד הרב ואב בית הדין בפרנקפורט. אף על פי שפרסם כמה חיבורים בענייני תורה שונים, שמו יצא בזכות "פרי מגדים", פירוש-על מקיף על השולחן ערוך ועל פירושיו המוקדמים.
Jacob ibn Habib was a rabbi and talmudist at the turn of the 16th century, best known as the author of Ein Ya’akov, a compilation of all the aggadic material in the Talmud together with commentaries. He was born in Zamora, Spain, then fled to Portugal when Jews were expelled from Spain in 1492, and ultimately settled in Salonica. There he composed Ein Ya’akov, availing himself of two large libraries to which he had access there. He also came to lead the large community of expelled Jews in Salonica.
Yaakov Dovid Wilovsky was a rabbi and educator in the mid-19th and turn of the 20th centuries. He served as a rabbi of several communities in Lithuania and Belarus and founded a yeshiva in Slutsk, Belarus, before emigrating to the United States, where he was elected elder rabbi by the United Orthodox Rabbis of America. Toward the end of his life, he emigrated to Israel, establishing a yeshiva in Safed. He is known for two central commentaries that he composed on the Jerusalem Talmud, Chiddushei Ridvaz and Tosfot Rid.
יעקב בן יהודה ווייל, שמאוחר יותר נודע בכינוי "מהר"י ווייל" או "מהרי"ו" היה רב ואיש תלמוד גרמני במחצית הראשונה של המאה ה-15. הוא היה תלמיד מובהק של ר' יעקב מולין (מהרי"ל), שהסמיך אותו לרבנות ואף הציע לו לכהן כרב העיר נירנברג. אולם מהרי"ו לא קיבל עליו המשרה, מכיון שכבר כיהן שם כרב מישהו אחר שהיה מבוגר ממנו וכבר נתמנה לרב הרבה קודם לכן, על אף שלא היה חשש של הסגת גבול על פי דין. בשנת 1429 מונה מהרי"ו לכהן כרבה של העיר אאוגסבורג, שם הוא העמיד מספר למדנים מפורסמים בעולם היהודי, כגון ר יוסף בן משה, בעל לקט יושר ורבי אברהם קצנלבוגן. בשנת 1443 מונה כרב העיר ארפורט, אשר הייתה אחת מהקהילות היהודיות הגדולות בגרמניה. מתוך כתביו שרד רק אוסף של פסקים והלכות המקובץ תחת השם "שו"ת מהר"י וייל". בסוף הספר מצורף קובץ בשם "שחיטות ובדיקות" העוסק בהלכות שחיטה ובדיקה של טרפות. השו"ת זכה למעמד חשוב בקרב פוסקי הלכה במשך הדורות, וחיבורו "שחיטות ובדיקות" הודפס ב-71 מהדורות עד כה וזכה לפירושים ומהדירים שונים. הגהות וביאורים על תשובותיו נכתבו על ידי כמה גאונים, כולל ר' שלמה לוריא (המהרש"ל).
מקובל ופוסק הלכה מפורסם, מחבר של סדרת הספרים 'כף החיים' על השלחן ערוך המהווה מאסף של ליקוטי דינים ופסקי הלכה על שלחן ערוך, בעיקר לעדת הספרדים. הוא נולד בבאגדד ב-1870 ועלה לארץ ישראל ב-1904 והתיישב בירושלים, שם הצטרף לישיבת המקובלים 'בית-אל'. שאר חיבוריו: 'קול יעקב' - על הלכות סת"ם, 'חוקי חיים' - דרשות לאירועים שונים, 'חיים עד העולם' - דרשות וביאורים לסיומי מסכת, 'יגל יעקב' - דרשות על סדר פרשת השבוע, 'ישמח ישראל' -דרשות על סדר פרשת השבוע. עוד מחיבוריו שעדיין בכתב ידו: 'באר מים חיים' - שו"ת, 'בית יעקב' - דרשות על סדר פרשיות השבוע, 'חפץ בחיים' - דרשות לאירועים שונים, 'עדות ביעקב' - דרשות לד' שבתות, וביאור לפרקי אבות. וכן החיבור 'חזיונות יעקב' - קרוב ל-800 חלומות וגילויים שנתגלו לו ורשמם.
Rabbi Jacob Joshua Falk was an early 19th-century scholar and rabbinic authority, known for his celebrated Talmud commentary, Penei Yehoshua. At the age of 22, Falk was trapped as the result of an explosion that killed his wife, child and mother. He vowed that if he made it out alive, he would intensify his study of the Talmud and its commentators, and the Penei Yehoshua was a result of the fulfillment of that promise. Falk subsequently remarried and had more children. He served as rabbi in several communities, including Lemberg, Berlin, Metz, and Frankfurt. Falk’s involvement in the controversy between Jacob Emden and Jonathan Eybeschutz compelled him to leave the pulpit in Frankfurt, and he spent several years wandering from place to place.
יעקב יוסף כ"ץ, הידוע בעולם החסידות בשם "התולדות" על שם ספרו, היה בכיר תלמידיו של הבעש"ט, ואחד מגדולי המפיצים של תורת רבו באמצעות ספריו. הוא נולד למשפחה רבנית חשובה, ומתחילה בהיותו משמש כרבה של העיר שארגרוד באוקרינא היה מתנגד לחסידות, אך שינה את עמדתו לאחר שהכיר הבעל שם טוב ואת דרכו, ונעשה תלמיד מובהק שלו. כתוצאה מכך נתגרש מעירו בערב שבת, והוצרך לשבות עם בני ביתו מחוץ לעיר. אחר כך קבע ישיבתו בראשקוב (1748-1752), ומכאן עבר לנמירוב (1752-1770), ולבסוף התקבל לאב בית דין בפולנאה (1770-1782). ספריו, שבהם נתבארו משנתם ושיטתם של הבעל שם טוב ותלמידו המגיד ממעזריטש, הם: "תולדות יעקב יוסף" ,"בן פורת יוסף", "צפנת פענח", ו"כתונת פסים".
בכיר מנהיגי החסידות בגליציה ופולין במאה ה-18, המכונה "החוזה" על שם חדות ראייה רוחנית המיוחסת לו. הוא היה תלמיד של המגיד ממזריטש, ואח"כ של רבי שמעלקא מניקולשבורג ורבי אלימלך מליז'נסק. תחילה ישב בלאנצוט, אולם כשעבר ללובלין הפך ביתו להיות מרכז לחסידות הפולנית ואלפים הגיעו לפתחו, בהם הרבה מגדולי החסידות. בזמן שהותו בלובלין עורר עליו התנגדות של רבה של לובלין, עזריאל הורוביץ, המכונה 'אייזענע קאפ'. תורותיו נלקטו לאחר מותו ונדפסו בשלשה ספרים: "דברי אמת", "זאת זכרון", ו"זכרון זאת".
הסמכות ההלכתית המובילה במאה ה -14-15, נחשב 'אבי מנהגי אשכנז'. החיבור "מנהגי מהרי"ל", שהוא אוסף של מנהגי גרמניה, נכתב על ידי תלמידו ר' זלמן, ומוזכר הרבה בהגהות של רמ"א לשולחן ערוך. תלמיד אחר, אלעזר בן יעקב, אסף כמה מתשובותיו והדפיסם בונציה בשנת 1549. עוד הרבה מתשובותיו שנותרו בכתבי יד נאספו ונערכו לאחרונה ב -1977 תחת הכותרת "שו"ת מהרי"ל החדשות".
הרב יעקב ברוך אשכנזי לנדא היה מחכמי אשכנז ואיטליה בן המאה ה-15. הוא למד אצל אביו, רבי יהודה, ולאחר מכן עבר מגרמניה לאיטליה באמצע המאה ה-15. באיטליה עבד כמגיה בבית דפוס עברי חדש שהוקם בנאפולי והוציא לאור את ספרו הידוע 'ספר האגור'. בסוף 'ספר האגור' כלל לנדא סעיף שכותרתו 'ספר חזון', ובו מקבץ שאלות הקשורות להלכה היהודית. 'ספר חזון' פורסם מאוחר יותר בנפרד.
Jacob Nachum Epstein (1878-1952) was a professor of Talmud at Hebrew University who made a profound impact on the modern study of rabbinic literature. Born in Brest-Litovsk, Epstein studied with his father, at the Mir Yeshiva, and at universities in Vienne and Bernne. He received his doctorate from the latter and served as a lecturer in Berlin before taking a post at Hebrew University in Jerusalem. His magnum opus, Mavo LeNusach HaMishnah, is a foundational and comprehensive work on the textual history of the Mishnah.
פרנסיס נטף הוא סופר, מלומד, עורך ומתרגם ידוע. מילא תפקידים בכירים חינוכיים בהקשרים רבים ושונים בישראל ובארצות הברית. כתב שלושה ספרים, פרסם מאמרים רבים, ומשמש כעורך שותף של הרבעון The Jewish Bible. מעבר לכתיבה ותרגום, הרב נטף מרצה והספיק לשאת דברים בארבע יבשות שונות נכון להיום.
הרב יעקב סלניק היה רב מהמאה ה-17 וראש בית הדין הרבני בפודהייצה, עיירה קטנה הנמצאת כיום במערב אוקראינה. אביו, רבי בנימין אהרן סלניק, היה תלמידם של רבי משה איסרליש ורבי יצחק לוריא. רעיונותיו התורניים של סלניק מופיעים בספר השאלות ותשובות של אביו, 'משאת בנימין', ובספר השאלות ותשובות 'פני יהושע' של רבי יעקב יהושע פאלק. יעקב סלניק כתב את החיבור 'נחלת יעקב', פירוש על פרשנות התורה של רש"י.
רבי יעקב עמדין, הידוע גם בראשי תיבות שמו – "יַעְבֵ"ץ" היה מגדולי הרבנים במאה ה-18. נולד בעיר המבורג שבגרמניה בשנת 1697 לרבי צבי הירש אשכנזי הידוע בתור "חכם צבי". בשנת 1727 התמנה להיות רב בעיר אמדן שממנה קיבל את שם משפחתו – עמדין. כעבור ארבע שנים, החליט להתפטר ממשרת הרבנות ולעסוק במסחר, עקב רצונו להיות בלתי תלוי בדעת הקהל. הוא ידוע במאבקו התקיף כנגד תנועת השבתאות ובמיוחד בקמפיין הציבורי שלו כנגד רבי יהונתן אייבשיץ אשר עמדין חשד בו בשבתאות. היַעְבֵ"ץ כתב חיבורים רבים כגון "לחם שמים" – פירוש על המשנה, "שאילת יעב"ץ" – שאלות ותשובות בהלכה ועוד.
יעקב צבי מקלנברג היה רב ואיש מקרא גרמני. בילדותו למד עם רב מקומי, זכריה מנדל, חבר של רבי עקיבא איגר. הרב מקלנברג היה איש עסקים עד גיל 46, ואז הסכים להצעה לכהן כרב בקניגסברג, מזרח פרוסיה. יהודי קניגסברג היו תחת השפעת ההשכלה, והוא התנגד לה בחריפות. פירושו לתורה, "הכתב והקבלה", שאותו כתב במהלך אותה תקופה, ניסה להשיב לרפורמיסטים באמצעות הפגנת הקשרים ההדוקים בין ההלכה הרבנית לטקסט המקראי. יחד עם המלבי"ם, גינה בפומבי את כנס היהדות הרפורמית ב-1844 בבראונשווייג. המשיך לכהן כרבה של קניגסברג למשך 34 שנים, עד מותו.
Rabbi Yaakov Kranz is known as the Dubner Maggid ("the storyteller of Dubno"), though his career began in Mezeritch. Supported for a time by his father-in-law, Rabbi Kranz studied and taught Torah, including frequent sermons on the weekly Torah portion, without pay. He became known for his creative, sometimes sharp-witted approach, filled with parables and simple messages. Rabbi Kranz also served as a rabbi in several other cities before settling in Dubno. Though Rabbi Kranz likely intended to publish, his teachings were not printed until Avraham Dov Ber Flahm found his notes in Mezeritch and set out to publish them, with permission from Kranz's son.
מחשובי רבני אשכנז ומחבר של ספרי הלכה ואגדה מפורסמים. נולד בפראג למשפחת רבנים חשובה והתמנה לדיין בעיר. בהמשך, עבר לכהן כרב בעיר ריישא, ועל שמה נקרא "ריישר". חיבוריו: "מנחת יעקב" - על הספר "תורת החטאת" של הרמ"א; "עיון יעקב"- על האגדות שבספר עין יעקב.; "פאר יעקב"- חידושים על התלמוד; "חק יעקב"- חידושים על שולחן ערוך הלכות פסח; "שבות יעקב" - שו"ת; "תורת השלמים" - על הלכות נדה ועל כללי הספיקות של הש"ך; "סולת למנחה" - השלמות לה'מנחת יעקב' ו'תורת השלמים'.
יצחק אייזיק אפשטיין היה דמות רבנית בתחילת המאה ה-19, הקשור לתנועת חסידות חב"ד בשלביה הראשונים. הוא כיהן כרב קהילת העיר הומיל שברוסיה הלבנה ועמד בראש בית הדין הרבני והישיבה שם. הוא כתב כמה חיבורים על מחשבת חסידות חב"ד, הלכה ופרשנות לתורה.
רבי יצחק אייזיק חבר היה מלומד ומקובל בולט מהמאה ה-19, שכיהן כרב בכמה עיירות בליטא. הוא היה תלמידו של רבי מנחם מנדל משקלוב, שהיה בעצמו תלמידו של הגאון מווילנה. חבר נודע כחלק מקבוצת תלמידי הדור השני של הגאון מווילנה, שפעלו לשימור שיטות ההוראה של הגאון מווילנה. חבר כתב יותר מ-35 ספרים על תורה, הלכה, מחשבת ישראל וקבלה.
בנו של ר' אלכסנדר סנדר ספרין, מייסד שושלת קומרנא. התייתם מאביו בגיל צעיר, וגדל אצל דודו רבי צבי הירש מזידיטשוב. הוא חיבר ספרים רבים, בעיקר בעניני קבלה וחסידות, וכונה במליצה 'שר בית הזוהר'. הוא מצטט הרבה מתורת הבעל שם טוב, אותו הוא החשיב כמורו ורבו על אף שנולד אחר פטירתו. מבין ספריו היותר נודעים: "היכל הברכה" - פירוש על חמשה חומשי תורה לפי תורת הקבלה והסוד, "זוהר חי" - פירוש על ספר הזוהר, ו"שלחן הטהור" על סדר ההלכות שבשולחן ערוך. הוא גם כתב יומן אישי בו הוא רשם חזיונות מיוחדות שנגלו לו בחלום וסיפורים על הבעש"ט. עד המאה ה-20 היה קיומו של היומן נשמר בסוד, ובשנות החמישים יצא לאור מתוך כתבי יד תחת השם "מגילת סתרים."
Isaac ben Abba Mari was a 12th-century French rabbi often referred to as “Ba’al HaIttur,” (“Author of the Ittur”) for his magnum opus, Sefer HaIttur. From a family of notable rabbinic scholars, Isaac began writing legal works at the age of seventeen. In addition to his impactful Sefer HaIttur, he also wrote comments on Rabbi Isaac Alfasi’s Sefer Halakhot, entitled Meah Shearim.
יצחק בן יוסף היה ראש ישיבה, פוסק, דרשן ורופא ספרדי. היה דודו של רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, שנועץ בו בעניינים הלכתיים. למד אצל רבי יצחק קנפנטון בטולדו, ובעקבות זאת עבר לליסבון ופתח ישיבה. עבר את גירוש ספרד ב-1492 ופורטוגל ב-1497. עם הזמן הגיע לאיסטנבול, אך חוץ מבן אחד, כולם מתו בדרך. אומרים כי נסע לכיוון ארץ ישראל אך לא ידוע אם אכן הגיע.
Rabbi Yitzchak ben Mordekhai Gershon was a 12th century German Tosafist. He studied in Regensburg under Rabbeinu Tam and Rabbן Yitzchak ben Asher Halevi (Riva), and later served as the head of the city's bet din. He compiled tosafot to most tractates of the Talmud.
יצחק בן משה הלוי (האפודי) היה רופא יהודי ופילוסוף שפעל במאות ה-14 וה-15 ועסק בעיקר בדקדוק ובפולמוס עם הנצרות. בשנת 1391 הוצמד לו גם שם נוצרי – "פְּרוֹפִייַט דּוּרַאן" בעקבות המרתו הכפויה לנצרות. לאחר שברח מספרד, הוא המשיך לקיים את מצוות היהדות ובאותה תקופה כתב את האיגרת "אל תהי כאבותיך" שחלקים בהנהגה הנוצרית ראו בה באופן מוטעה כתמיכה באמונה הנוצרית. בנוסף לכך, הוא כתב פירוש על מורה נבוכים לרמב"ם ואת ספר הדקדוק מעשה אפוד.
Born in central Europe, his studies took him west to the great Torah luminaries of the day in France. When he returned, he brought their Tosafist approach back to central Europe, first to Wurzburg and then to Vienna. He is most famous for his legal tract, Ohr Zarua. Among his students was Maharam of Rothenburg.
יצחק בן משה עראמה היה ראש ישיבה, פרשן תלמוד, דרשן ופרשן בעל נטייה לדרש, שחי בספרד. כיהן כראש ישיבה בסמורה שבצפון ספרד, ולאחר מכן עבר לכהן כרבה הראשי של קהילת טרגונה. תושבי העיר העניים לא יכלו לתמוך בבית מדרשו, אך התחננו שיעביר שיעורים ציבוריים ודרשות. סגנון הדרשה שלו, שבה החדיר מסרים דידקטיים, פילוסופיים ומוסריים, היוו דוגמה לדורות הבאים של דרשנים. דרשות אלה יצרו את הבסיס לעבודת המופת שלו, עקידת יצחק. מאוחר יותר, שימש כרב הראשי בערים אחרות. כשהיהודים גורשו מספרד ב-1492, עבר עם בנו, מאיר, לפורטוגל, ומשם לדרום איטליה. העריץ את הרמב"ם, אולם הרגיש שהפרשנים הפילוסופיים שירשו אותו לקחו את גישתו הפילוסופית של הרמב"ם לכיוונים שלא הלמו את כוונתו המקורית של הרמב"ם. מסריו של רבי יצחק מובאים לעתים קרובות, ולפעמים ללא ציון שמו, בפרושיו של אברבנאל, שמאיר עראמה האשים אותו בגנבת רעיונותיו של אביו.
יצחק בן מאיר מדורא היה אחד הסמכויות התלמודיות המובילות במחצית השנייה של המאה ה-13. חיבורו, "שערי דורא", הוא הקודיפיקציה הסמכותית של חוקי הכשרות עד הופעתו של השולחן ערוך.
מראשוני בעלי התוספות במאה ה-12, דבריו מצוטטים הכי הרבה (אחרי רבינו תם) בפירושי התוספות לאורך כל דפי התלמוד. סבו היה רבינו שמחה מוויטרי, תלמידו של רש"י ועורך מחזור ויטרי; בנו של רבינו שמחה היה רבינו שמואל החסיד מוויטרי, אביו של ר"י, שנישא למרים – בתם של יוכבד, בתו של רש"י, ורבינו מאיר חתן רש"י. מרים הייתה אחותם של גדולי הדור, נכדי רש"י: רבי יעקב (רבנו תם), רבי שמואל (רשב"ם), ורבי יצחק (ריב"ם). שמו המקובל, ר"י הזקן, ניתן לו כדי להבחין בינו לבין אחד מגדולי תלמידיו, רבינו יצחק בן אברהם משאנץ (המכונה "ר"י הבחור").
מגדולי הראשונים בהמאה ה-14. נולד בברצלונה (יש האומרים: ולנסיה), והיה תלמידו של רבינו ניסים (הר"ן). הוא נכלא בברצלונה באשמת שווא יחד עם רבו וכמה אחרים. לאחר שחרורו, הוא עזב את ברצלונה וקיבל משרה רבני בסרגוסה, אך נאלץ לעזוב העיר עקב סכסוכים פנימיים, ועבר להתיישב בוולנסיה שם הקים ישיבה. רדיפות היהודים בספרד ב -1391 אילצו אותו לברוח לאלג'יריה, שם קיבלו אותו בכבוד רב.
Isaac de Leon — who was born in Toledo — was a kabbalist and the author of Ma'aseh Nissim, was a native of Leon, and the pupil of Isaac Campanton. He was part of the kabbalistic circles that produced the work "Sefer HaMeshiv." An opponent of philosophy, he nonetheless studied Aristotelian logic as part of the formal approach to halakhah of the school of Isaac Campanton. Joseph Karo and others honored him with the title of "the great teacher." He was more than 70 years of age at his death, which occurred shortly before the expulsion of the Jews from Spain.
יצחק יוסף נולד ב-16 בינואר 1952 בירושלים. בנו של הרב עובדיה יוסף והרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל (הראשון לציון), וכן ראש ישיבת חזון עובדיה. כתב חיבורים חשובים ליהודים ספרדים בארץ ובעולם, כולל "ילקוט יוסף" – חיבור הלכתי מעשי נפוץ.
A very close student of Rabbi Isaac Nunis-Belmonte, he published many of his teacher's works posthumously. Eventually he became one of the main rabbis of Izmir and published his own commentary on Rambam's Mishneh Torah, as well as other works.
יצחק מאיר רוטנברג-אלטר, המכונה "הרי"ם", היה האדמו"ר הראשון של שושלת חסידות גור. היה גאון בתלמוד וצאצא של שורה ארוכה של רבנים גרמנים ופולנים, כולל רש"י ורבי מאיר בן ברוך מרוטנברג. ההשפעות על חסידותו נבעו מהמגיד מקוזניץ, רבי שמחה בונים מפשיסחא והרבי מקוצק, שהיה גם מורו. ייסד שושלת משלו בעיירה הפולנית גורה קלוואריה, או "גֶר" ביידיש. נודע בזכות חיבורו "חידושי הרי"ם" על הש"ס ושלחן ערוך. ליקוט מתורותיו על החומש נדפס לאחרונה על ידי נכדו.
Rav Yitzchak Nissim (1896-1981) was the second chief rabbi of the state of Israel, serving between 1955 and 1972. Born in Baghdad, Rav Nissim immigrated to Israel in 1925. He worked as a businessman alongside his rabbinic studies, and published responsa throughout his life. After his death, his son, Professor Meir Benayahu, established Yad HaRav Nissim - an academic publishing house and research institute as well as a beit midrash - in his memory.
יצחק סגי נהור (יצחק העיוור) היה רב ומקובל מפרובנס, ופעיל בתקופה שבה ספר הבהיר פורסם; בחוגים מסוימים הוא נחשב למחבר הספר. תלמידיו, רבי עזריאל ורבי עזרא, לימדו את הרמב"ן קבלה. רבינו בחיי מכנה אותו "אבי הקבלה".
He was born and grew up in Toledo. However, due to the inquisition, he first moved to Portugal and then to Turkey. There, he published his masterful commentary on the Torah and raised his nephew, Rabbi Yosef Karo, author of the Shulchan Arukh. He eventually went to live in Israel, but it is not clear if he arrived and how and where he died.
מגדולי חכמי התורה בספרד בדור שלפני הגירוש. מכונה "הגאון מקסטיליא". חיבר ספר "דרכי הגמרא" המכיל כללים בדברי התלמוד ומפרשיו. זכה לאריכות ימים ונפטר בגיל 103.
יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגוריציה) היה רב, פילוסוף, פרשן מקרא, סופר וחוקר יהדות. נולד בשנת 1784 בעיר גוריציה שבאיטליה לרבה של העיר – אברהם חי רג'יו. את רוב השכלתו רכש לבד בסיועו של אביו. למרות עידודו ללימוד מדעים ופילוסופיה, התנגד נחרצות לכל שינוי בתורה ובמצוותיה. היה מראשי תנועת "חכמת ישראל" אשר ייסדה את המחקר האקדמי של היהדות. ספריו המרכזיים הם "ביאור יש"ר" על התורה, "התורה והפילוסופיה" – על היחס בין התורה לפילוסופיה.
גאון פולני, מחבר של כמה ספרים חשובים. נולד בוורשא לאביו ר' אריה צבי, ולמד מפי ר' יהושע לייב דיסקין והנצי"ב. לאחר פטירת אשתו ב-1926 עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. חיבורו העיקרי הוא ביאור רחב על ספר המצוות של רב סעדיה גאון, שלפי השמועה כתב במשך ארבעים שנה. מלבד זה כתב "חיבת ציון", ביאור לספר כפתור ופרח לר' אשתורי הפרחי, וכן הגהות על כמה ספרים אחרים.
ירחמיאל ישראל דנציגר היה הרבי השני בשושלת החסידית "אלכסנדר" בפולין. חיבורו, ישמח ישראל, מתמקד בצדיקות פרקטית ונלמד באופן מקיף גם בחוגים חסידיים אחרים. הוא הדגיש את עניין התפילה הנלהבת כחלק מהפולחן הדתי.
רבי יששכר שלמה טייכטל נולד בהונגריה בשנת 1885 למשפחה של רבנים ומנהיגים בקהילות יהודיות. בשנת 1921 התמנה טייכטל לראש בית הדין הרבני ורבה של פיישטיאני, צ'כוסלובקיה (סלובקיה של היום), שם הקים את ישיבת מוריה (אשר נחרבה במהלך השואה). טייכטל, שהיה במקור חסיד אנטי-ציוני מושבע של האדמו"ר ממונקאץ', שינה את עמדתו בעניין הציונות במהלך השואה. הוא תיאר את נקודות המבט החדשות שלו בספרו "אם הבנים שמחה", שבו טען שרק בנייה מחדש של ארץ ישראל יכולה להביא את הגאולה השלמה. טייכטל נרצח ברכבת תובלה בימי הסיום של מלחמת העולם השנייה.
מגדולי בעלי התוספות באיטליה, (מכונה גם "רי"ד הזקן" או "רי"ד הראשון", להבדילו מנכדו ישעיה בן אליהו מטראני). פירושו על רוב מסכתות הש"ס, הנקרא "תוספות רי"ד", חיבר בכמה מהדורות. גם חיבר פסקים לרוב המסכתות, חלקן נדפסו תחת השם "פסקי הרי"ד". חיבורו "ספר המכריע" מכיל דיונים הלכתיים על נושאים שונים. פירושיו על התורה נדפסו בחלקן על ידי החיד"א בסוף ספרו "פני דוד". בספריו הנדפסים מוזכרים כמה חיבורים אחרים שלא הגיעו לידינו.
חכם ומחבר גרמני, חי רוב חייו כאיש פרטי בזכות התמיכה שקיבל מחותנו, ובסוף ימיו קיבל עליו הרבנות בעיר ברסלוי. כתב הרבה ספרים, ובעיקר ידועים הגהותיו לש"ס (שנדפסו בדפוס ווילנא), לרי"ף, רמב"ם, ספר החינוך, ועוד ספרים. הוסיף לשמו שם המשפחה של חותנו, "פיק", לאות הכרת הטוב על תמיכתו ביד נדיבה.
ישעיהו לוי הורוביץ היה רב ומקובל פולני. היה בן המשפחה המהולל ביותר במשפחת הורוביץ המכובדת, משפחה שאחת מאבות אבותיה היה רבי זכריה הלוי מגירונה, שמשתרעת על פני מאות שנים, ושרבים מבניה הם רבנים ואנשי שכל. הוא נולד בפראג ולמד אצל אביו המלומד, כמו גם אצל גדולי הרבנים בדורו. לאחר ששירת בקהילות שונות, הוא חזר לעיר הולדתו וכיהן שם כרב ראשי. ב-1621 הוא עבר לארץ ישראל, ושם הוא התמנה לרבה הראשי של הקהילה האשכנזית בירושלים. הוא עבר לצפת ולטבריה זמן קצר לאחר שנפדה משבי ב-1625, ושם הוא השקיע את עצמו עוד יותר בלימוד קבלה. חיבורו הגדול, שני לוחות ברית, שפורסם על ידי בנו, כמעט יחידי מסוגו בהשפעתו על חיים יהודים אשכנזים, ושיחק תפקיד חשוב עד מאוד בהפצה ובפופולריזציה של רעיונות קבליים. דרך תורתו וצאצאיו, הייתה לו השפעה עצומה על תנועת החסידות, שצצה מיד לאחר פטירתו. חלק מצאציו היו מנהיגים חסידיים גדולים.
ישעיהו לֵיְבּוֹבִיץ', יליד 1903, היה פרופסור לביוכימיה, כימיה אורגנית ונוירופיזיולוגיה באוניברסיטה העברית אשר כתב רבות בנושאי מחשבת ישראל ופילוסופיה. ליבוביץ נודע בכינויו ״נביא הזעם של החברה הישראלית״ אשר זכה בו עקב ביקורותיו הרבות על ממשלות ישראל, ובפרט על המדיניות ב״שטחים המוחזקים״ - יהודה ושומרון, עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן. נולד בריגה שבלטביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית), למשפחה דתית וציונית. עקב מעמדה הסוציו-אקונומי הגבוה של המשפחה, למד ישעיהו אצל מורים פרטיים ולא בבתי ספר. בגיל 16, עבר ליבוביץ עם משפחתו לברלין, שם למד כימיה ופילוסופיה באוניברסיטת הומבולדט. בשנת 1935 עלה ליבוביץ ארצה והשתקע בירושלים עד מותו בשנת 1994.
Rabbi Yisrael Eisenstein was a 19th-century scholar of Jewish law and chasidut, who served as rabbi in the cities of Bogopol and Nikolaev in present-day Ukraine. He wrote a collection of responsa entitled Amudei Esh, which was published together with some of his commentary on the Jerusalem Talmud entitled Amudei Yerushalayim. His other works, including a commentary on the Book of Joshua, remain in manuscript form.
ישראל איסרלן (מהרא"י)היה הסמכות התלמודית הראשית בדורו ורבה האחרון של אוסטריה של ימי הביניים. ישראל מקרמס, מחבר הספר "הגדות אשרי" היה סבא-רבא שלו. איסרלן היה מפורסם בעיקר בזכות ספרי השו"ת שלו, "תרומת הדשן" ו"פסקים וכתבים".
ישראל ברונא, ידוע גם כ"מהר"י ברונא", היה מחשובי חכמי אשכנז במאה ה-15. למד אצל שנים מגדולי רבני אשכנז בדורו, ר' יעקב ווייל ור' ישראל איסרלין, שכיבדו אותו מאד ומזכירים אותו בספריהם. תחילה שימש כרב בעיר ברון, ולאחר גירוש היהודים מאותה העיר עבר לרגנשבורג ופתח שם ישיבה, מה שגרם למתיחות עם הרב המקומי, ר' אנשל סגל, שהיה לו ישיבה שם מכבר והאשים אותו בהסגת גבול. אולם לאחר פטירת הרב סגל קבלוהו כולם כרב העיר. הוא היה מגדולי הפוסקים בימיו, והתשובות שהשיב לשואליו הרבים באשכנז ועוד מדינות נאספו על ידי בנו, ונדפסו תחת השם "שו"ת מהר"י ברונא". הרמ"א מרבה לצטט ממנו בהגהותיו לשולחן ערוך, בפרט לענין קביעת מנהגי אשכנז.
חכם ומשכיל גליצאי. הוא חיבר כמה ספרים, ביניהם "טוב הלבנון" על ספר חובות הלבבות, ו"אוצר נחמד" על ספר הכוזרי. מספרו "נצח ישראל" על הש"ס, שעוסק בהרבה סוגיות קשות, מוכח שהוא הצטיין בהרבה חכמות, כמו חשבון, תכונה, והנדסה.
מגדולי האדמו"רים בפולין במאה ה19-18, מייסד שושלת קוזניץ. נולד לאביו ר' שבתי בזקנותו בדרך פלא, לאחר שקיבל ברכה מהבעל שם טוב. למד אצל ר' שמעלקא מניקלשבורג ואחר כך אצל המגיד ממעזריטש ור' אלימלך מליז'נסק. שימש כמגיד מישרים בעיר קוזניץ, ועל שם כך נקרא "המגיד מקוזניץ". חיבר הרבה ספרים, ביניהם: "עבודת ישראל" ו"יקר מפז" על התורה, "חידושי מגיד משנה" על המשניות, "בית ישראל" הש"ס, "נזר ישראל" על הזהר, "שארית ישראל" על המדרשים, "גאולת ישראל" על ספרי מהר"ל מפראג, ועוד.
רבי ישראל יעקב חגיז היה רב בן המאה ה-17 שנולד למשפחת רבנים במרוקו שגורשה מספרד במהלך האינקוויזיציה. בבגרותו היגר חגיז לאיטליה, שם פרסם מספר ספרים. ב-1658 עבר לירושלים והקים את ישיבת בית יעקב, הישיבה הירושלמית הגדולה והמשפיעה במאה ה-17. חגיז היה מתנגד חריף וידוע למשיח השקר שבתי צבי ולתנועה השבתאית.
מחבר של הפירוש הנודע "תפארת ישראל" על משניות. הוא שימש כרב, תחילה בדעסוי ואחר כך בדנציג. נהג חיי פרישות, והיה רגיל לצום במשך שלשה ימים רצופים. הוא גם חיבר "שבילי דרקיע" על סוד העיבור, ו"דרוש אור החיים" על השארת הנפש וגיל העולם, ועוד מאמרים הנדפסים כתוספת לפירושו למשנה. השאיר אחריו צוואה של עשרים ושמונה סימנים שכולל בתוכה הרבה עניני מוסר ופרישות.
רבי ישראל משה חזן, בן למשפחת רבנים ספרדית, התחנך אצל סבו בירושלים, שם כיהן מאוחר יותר בבית הדין הרבני. בשל אישיותו המרתקת, התבקש רבי חזן לנסוע לאירופה לגיוס כספים לבית חולים חדש. קבלת הפנים שלו הייתה שונה בערים שונות, שכן חלקם התנגדו לפרויקט, אך למדנותו ואופיו עשו רושם באיטליה והוא התבקש לכהן כרב ראשי של הקהילה היהודית הרומית. תפקידים דומים בערים אחרות באו בעקבותיו, עד שחזר לארץ ישראל באחרית ימיו.
One of the youngest of the disciples of the Vilna Goan, he moved to Palestine, where he first became rabbi of Safed and then Jerusalem. He nevertheless traveled to Europe as an emissary for the Jews living in Palestine.
ראש ישיבה ואבי תנועת המוסר בליטא במאה ה-19. שם משפחתו היה ליפקין, אבל הוא מוכר בשם 'ישראל סלנטר' אחרי העיירה סלנט, שם גדל ולמד. בגיל צעיר הוא בא תחת השפעתו של ר' זונדל מסלנט, תלמיד וואלוז'ין לשעבר ודמות מוסרית ידוע. לאחר מותו פירסם תלמידו ר' יצחק בלאזר (המכונה ר' איצלה פטרבורגר) את משנתו ומילא מקומו כראש תנועת המוסר.
A student of Rabbi Moses Isserles (Remah), he is the author of the important commentary on Midrash Rabbah, Matanat Kehunah. There is a tradition that he spent his last few years in Palestine, studying with Rabbi Moshe Cordovero and finally dying in Hebron.
שו"ת שעל ידי "כולל ארץ חמדה" מיסודו של הרב שאול ישראלי . אברכי הכולל קיבלו שאלות מקהילות ישראל בכל רחבי העולם והשיבו עליהן - באמצעות הפקס. לימים קובצו שאלות ותשובות רבות מאלו ויצאו לאור בסדרת ספרים, המכילה נכון להיום שמונה כרכים (כל תשובה שנשלחת מאברכי הכולל עוברת בדיקה של ראשי הכולל וכן של הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב נחום אליעזר רבינוביץ').
לואיס גינזבורג היה חוקר תלמוד ודמות חשובה בתנועה הקונסרבטיבית. נולד בקובנה, וילנה, למשפחה דתית המיוחסת לגאון מווילנה. הגיע לאמריקה ב-1899 והחל ללמד תלמוד ב-1902 ב-Jewish Theological Seminary בניו יורק, שם חי עד סוף ימיו. ידוע בעיקר בזכות פירושו לתלמוד הירושלמי ובזכות האוסף בן ששת הכרכים על ספרות האגדה, The Legends of the Jews.
לוי יצחק מברדיצ'ב, שכיהן כרבה של ברדיצ'ב במשך 25 שנה, היה ילד פלא ממשפחה רבנית חשובה. לאחר חתונתו הוא נמשך לדרך החסידות על ידי ר' שמעלקא מניקלשבורג שהביא אותו להמגיד ממעזריטש, אצלו למד שנים רבות. הוא כיהן כרב ברוטשוול (1761-1765), בז'לחוב (1765-1776) ,ובפינסק (1776-1785), אך הודח מהרבנות בפינסק ב-1785 עקב חתימת ראשי הקהל על החרם נגד החסידים. אז עבר לעיר ברדיצ'ב שבאוקראינה, ייסד שם קהילה חסידית ושימש בה כרב עד יום פטירתו. אהבתו לעם היהודי והסנגוריה שלימד על מעשיהם נחשבים אגדיים, כמו גם התלהבותו ודבקותו בתפילה ובשמירת מצוות. מחבר של הספר "קדושת לוי" - אוסף של הגיגים חסידיים מתוך פרשת השבוע.
מחשובי המקובלים במאה ה-16. נולד בספרד, אך נאלץ כילד צעיר לברוח עם משפחתו בזמן גירוש ספרד, ובסופו של דבר התיישב במצרים. הוא כתב שלושה ספרים על תורת הקבלה: "תולעת יעקב" - הסברים קבליים על התפילות והברכות (נכתב בגיל עשרים ושש); ספרו הפופולרית ביותר, "עבודת הקודש" - מבוא לתורת הקבלה; ו"דרך אמונה" על עשר הספירות.
מאיר בן יצחק אייזנשטט היווה סמכות הלכתית, וגדולים מטורקיה, מגרמניה ומאיטליה הרבו להתייעץ אתו. שימש דיין בפוזן ורב בשידלובייץ, פולין, לפני שעבר לוורמס ונהיה ראש הישיבה שם. כשהצרפתים כבשו את וורמס ב-1701 עבר לפרוסטיוב ושימש כרב. חזר למשך תקופה קצרה לשידלובייץ לפני שהתיישב באייזנשטט כרבן של שבע הקהילות. הרב אייזנשטט השפיע על רוח הקהילה, והישיבה שלו משכה תלמידים מקרוב ומרחוק. תלמידו הידוע ביותר הוא כנראה יונתן אייבשוץ. חיבוריו המפורסמים הם: "אור הגנוז", חידושים על הלכות כתובות והערות על יורה דעה; "פנים מאירות", שו"ת וחידושים על חיבורים תלמודיים; ו"כתנות אור", דרשות על חמשת חומשי תורה וחמש המגילות (שיצא לאור יחד עם ה"אור חדש" של נכדו, אליעזר קליר, תחת הכותרת "מאורי אש", כאשר אש מהווה קיצור של השם אייזנשטט).
מגדולי הראשונים בגרמניה במאה ה-11, מוזכר הרבה ברש"י ועוד ראשונים. שימש כחזן בעיר וורמיזא, ולכן זכה לכינוי "שליח ציבור". חיבר הרבה פיוטים, שהמפורסם שבהם הוא "אקדמות מילין" שנהוג לאומרו לפני קריאת התורה בחג השבועות.
מאיר בן שמואל היה רב צרפתי ואחד מבעלי התוספות המוקדמים. היה אחד ממייסדי אסכולת התוספות והגישה לפרשנות התלמוד. היה חתנו של רש"י, ושלושה מבניו – רשב"ם, ריב"ם ורבנו תם – היו מגדולי חכמי התלמוד והתוספות, וכן מנהיגים בדורם.
A child prodigy from a Chasidiic family in Poland, he was sent away to study Torah at an early age. Growing older, he drew close to the Sefat Emet of Ger and particularly to Rabbi Avrohom Bornsztain, the first Sochatchover Rebbe.He held the rabbinate of several communities while devoting much time to Jewish communal affairs more generally.
מאיר בן יעקב הכהן שיף היה רב ואיש תלמוד גרמני. אביו היה יעקב שיף. בהיותו בן שבע עשרה מונה לתפקיד רבה של פולדה, שם חיבר את פירושיו לתלמוד כולו. התנגד לשיטת הפלפול ותקף רבים מבני זמנו, כולל שלמה לורא, מאיר מלובלין, שמואל אדלס, וכן סמכויות קודמות יותר כגון רש"י, יצחק בר ששת ומרדכי. שיף אף כתב דרשות על התורה. רבים מכתביו אבדו, כולל הערות על הארבעה טורים, חיבורים קבליים ופסקים תלמודיים.
מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה, הידוע גם בכינויו הרמ"ה, היה איש תלמוד, מקובל, וסמכות הלכתית חשובה בספרד של ימי הביניים. יסד ועמד בראש ישיבה חשובה בטולדו וגם מונה שם כדיין בבית דין של אביו, ר' טודרוס. לאחר מות אביו ב-1225, מילא את מקומו כרב העיר, וגם ירש את תואר הכבוד "נשיא" שניתן לו. הוא היה מתנגד מובהק לפילוסופיה, והיה מראשי הלוחמים נגד כתבי הרמב"ם שדגלו בשיטה זו. אך עם השנים הצטננה ביקורתו של הרמ"ה כנגד הרמב"ם, ושלושים שנה לאחר מכן, בשנת 1232 כשהתלקח בשנית הפולמוס סביב תורת הרמב"ם, ורבי שלמה מן ההר ותלמידו יונה גירונדי הנהיגו חרם על חלק מספריו, לא נטל בה הרמ"ה חלק ונשאר נייטרלי. הרמ"ה כתב חידושים על הרבה מסכתות הש"ס, אך לא נשאר בידינו רק על שנים מהם, בבא בתרא וסנהדרין, נדפסים תחת השם "יד רמ"ה". הוא גם כתב "שו"ת רמ"ה" בעניני הלכה, "מסורת סייג לתורה" - דיני כתיבת סת"ם, "לפני ולפנים" - פירוש על ספר יצירה, ו"גינת ביתן" - פירוש קבלי על ספר בראשית.
Rabbi Meir HaLevi Rotenberg was nominated in 1809 to serve as a rabbi in Apt (Opatów) and, in 1815, in Stavnits (Stopnica). He was drawn to chasidism under his brother’s influence and considered Rabbi Yaakov Yitzcḥak Horowitz (the Seer of Lublin) his unequivocal mentor. Upon Horowitz’s death in 1815, he took on the role of a tsadik, and according to one tradition was officially appointed the Seer’s successor.
A rabbi of several important Eastern European communities, including Brisk. He was a prolific writer, focusing most of his energies on the Jerusalem Talmud and the Order of Kedoshim in the Babylonian Talmud
Orphaned as an infant, he nevertheless followed in his father's footsteps, penning a shorter version of his father's Ohr Zarua. He also wrote many of his own responsa, sermons and halachic essays, while serving as a rabbinic leader in Germany and Austria for most of his life.
ר' יהודה ליווא בן בצלאל, המהר"ל מפראג, היה רב, איש תלמוד, בעל נטיות קבליות, פילוסוף ומנהג קהילה בוהמי שהשפיע השפעה נצחית על דורו ועל הדורות הבאים של יהדות אשכנז. חיבוריו הפילוסופיים הרבים נעשו אבני דרך במחשבת ישראל והשפיעו עמוקות על רעיונות חסידיים ועל גדולי ההוגים באורתודוקסיה המודרנית, כולל הרב קוק. כתב גם חיבורים הלכתיים, כולל פירוש על הארבעה טורים. היה בעל יחסים קרובים עם האסטרונום טיכו ברהה. בין תלמידיו אפשר למצוא את רבי יום טוב ליפמן הלר (התוספות יום טוב) וההיסטוריון רבי יהודה גנז (הצמח דוד). מפורסם בקשרו לגולם מפראג בספרות פופולרית שנכתבה בדורות שלאחר מכן.
מגדולי חכמי פולין במאה ה-16. היה רב וראש ישיבה בלבוב, קראקא, ולובלין. נודע על שם חיבורו המפורסם על הש"ס, שקודם נקרא "מאיר עיני חכמים", ואח"כ נדפס בשם "מהר"ם" בש"ס ווילנא ביחד עם מהרש"א ומהרש"ל. שו"ת שלו, הנקרא "מנהיר עיני חכמים", נדפס ע"י בניו לאחר מותו.
מאיר בן ברוך מרוטנברג (מהר"ם) היה איש תלמוד ופייטן גרמני ואחד מחשובי בעלי התוספות. כתב גם שות"ים רבים. מנהגיו תועדו בדייקנות בידי תלמידיו והשפיעו עמוקות על מנהג אשכנז. בשנותיו האחרונות שבו אותו הסמכויות הגרמניות הנוצריות. תלמידיו גייסו סכום עתק כדי לפדות אותו, אך הוא סירב לכך, ביודעו מה תקדים כזה עלול לחולל. הוא נפטר בכלא ולאחר כמה שנים נפדה גופו כדי שיוכל להיקבר בקבורה יהודית. תלמידו המובהק ביותר, אשר בן יחיאל (הרא"ש) ברח לספרד לאחר מה שאירע לרבו.
Born in Germany, Rabbi Meir ben Isaac Katzenellenbogen spent his youth in Prague before moving further south to study Torah in Padua. He then became rabbi of that community and the titular head of the community in Venice. He was involved in responsa, some of which were a part of his correspondence with Rabbi Moshe Isserles, one of his relatives, as well as an ill-fated publication of Rambam's Mishneh Torah that was copied by a rival printing house and caused great controversy.
שמואל איידלס (מהרש"א) היה רב ואיש תלמוד פולני שחידש חידושים באגדה ובהלכה, אותם אפשר למצוא כמעט בכל מהדורה של התלמוד. היה ילד פלא ודחה בהתחלה הצעות שידוכין רבות כדי להקדיש את כל כולו ללימוד תורה. אחרי שנישא, עבר לפוזן והקים ישיבה, שנתמכה במשך עשרים שנה על ידי חותנתו, איידל. כאות הוקרה לתמיכתה הבלתי נלאית, הוא הפך את שמה לשם משפחתו. היה פעיל במועצת ארבע ארצות.
שלמה לוריא (מהרש"ל) היה רב, פוסק, ופרשן תלמוד פולני. משפחתו החשובה טוענת שהיא צאצאית של רש"י. כיהן כראש הישיבה המפורסמת בלובלין, פולין. התכתב נמרצות עם הרמ"א, שהיה קרוב משפחתו. הם נחלקו בעניין חשיבותם של פילוסופיה ודקדוק. ידוע בחשיבתו העצמאית בענייני תורה ובביקורתו החריפה כלפי מלומדים בני זמנו שפירשו את התלמוד. חיבורו ההלכתי הגדול, ים של שלמה, היה יכול להיחשב יותר לולא השולחן ערוך שחובר באותה תקופה. הוא עצמו ביקר רבות את המתודולוגיה ההלכתית של השולחן ערוך.
Rabbanit Dr. Michal Tikochinsky is an Israeli scholar who shifted professions from civil law to Jewish text study and education. She studied at Matan Women's Institute and at Bar Ilan University, where she obtained a doctorate with a dissertation analyzing the Minchat Chinukh, a complex Jewish legal text. She has headed a number of advanced women’s learning programs and served in other leadership positions, including as the first woman on the religious board of the Tzohar Rabbinical Organization. Rabbanit Tikochinsky has written extensively on many areas of Bible, Talmud, and Jewish law. A number of her essays on the weekly Torah portion were collected for publication under the title Karati Bekhol Lev.
Makhon Orot HaYerushalmi is a Jerusalem-based institution dedicated to reviving the study of “Torat Eretz Yisrael,” or Torah that is unique to the Land of Israel. The institution focuses on researching the Jerusalem Talmud and promoting its study.
מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (מלבי"ם) היה רב, מדקדק, איש הלכה ומחבר של הפירושים הכי עמוקים ומקיפים לתנ"ך. כונה "העילוי מווהלין" ושירת בכמה משרות של רבנות במהלך חייו. הדבקות העיקשת שלו בהלכה ובהגנה על המסורת עימתו אותו ישירות עם אינטלקטואלים "נאורים", שביקשו להציג חידושים רפורמיסטים בפולחן ובמוסדות קהילתיים אחרים. בעת ששירת כרבה הראשי של בוקרשט, מתנגדיו האשימו אותו בהאשמות כוזבות, והאפשרות היחידה להימנע ממאסר הייתה רק אם יעזוב את רומניה. רדיפת הרפורמיסטים בעקבותיו הגיעה למשרות רבניות אחרות שבהן שירת, כולל לונצ'יץ, שבה הותקף גם ידי סיעה חסידית שהאשימה אותו בהחדרת רעיונות של תנועת ההשכלה בפרשנות תורתו. בדרכו לקבל משרה חדשה בקרמנטשוג, הוא חלה בקייב ומת ביום הראשון של ראש השנה.
מדקדק ופילולוג במאה ה-10, מחבר של ה"מחברת", המילון הראשון ללשון המקרא. הוא שימש כעוזרו של חסדאי אבן שפרוט, מי שעל פי בקשתו הוא ערך את המילון. על אף שהיו כמה מדקדקים אחרים שחלקו על שיטתו, (הידוע מביניהם הוא דונש בן לברט, שכתב ספר ביקורת על שיטותיו של מנחם), לא אבד ה"מחברת" את סמכיותו, והוא מצוטט הרבה בפי גדולי הראשונים, כגון רש"י ורבינו תם.
Menachem ben Yosef was a second-generation chazzan (prayer leader) who lived in Troyes, a city in the Champagne region of France (home of Rashi, famous 11th-century exegete and legal authority), in the second half of the 13th century. He wrote Seder Troyes because he had received many questions about the details of local prayer customs and wanted to preserve the community’s traditions as his father had taught them.
A 12th centruy Italian scholar and Hebrew grammarian, he is most well-known for his authorship of Midrash Sekhel Tov. He also composed another major work on Hebrew vocabulary and grammar, Evan Bohan, loosely based on the work Menachem ben Saruq.
Rabbi Menachem di Lonzano was a 16th-century rabbi, lexicographer, and kabbalist. He was born in Italy or Turkey, moved to Jerusalem as a young adult, and lived in Constantinople and Italy before returning to Jerusalem at the end of his life. He wrote works of poetry, a work discussing the masoretic text of the Hebrew Bible, a dictionary of talmudic words, and notes on the Jerusalem Talmud, among other books.
Rabbi Menachem Mendel Krengel was a Polish author and bibliographer from the city of Krakow. His main contribution to Jewish scholarship was his revised edition of Chaim Yosef David Azulai’s bibliographical work, Shem HaGedolim. Krengel added a biography of the author (known as the Chida), a bibliography of the Chida’s works, extensive annotations, and additional names of authors from Krakow that the Chida had omitted from Shem HaGedolim. Krengel was also involved in an extended controversy with Krakow’s rabbi over the eruv in Krakow, and published a work on the matter entitled “Torat Eruvin.”
רב ומחבר בווינה במאה ה-17. למד בישיבתו של ר' יואל סירקס (ב"ח) בקרקוב, ובסופו של דבר שירת בקהילה זו כדיין. ספרו העקרי הוא "עטרת זקנים" על השולחן ערוך, שרק החלק על אורח חיים יצא לאור ומופיע על הדף ברוב המהדורות הנדפסות של השולחן ערוך.
Menachem Mendel Lefin (or Levin) was born in 1749 in Satanow, Podolia, in the region of present-day Ukraine. He received a traditional Jewish education and was introduced to the Jewish Enlightenment, or Haskalah, after meeting Moses Mendelssohn. Lefin believed, however, that it was possible to integrate traditional Judaism with secular study. He was a fierce opponent of chasidic thought and Kabbalah, or Jewish mysticism, preferring the rationalist approach of Maimonides. His writings included arguments against chasidism and in favor of studying natural sciences, and a translation of Maimonides’ Guide for the Perplexed into Rabbinic Hebrew. His most well-known work is Cheshbon HaNefesh, a guide to systematic introspection and self-improvement.
אחד ממנהיגי החסידות הראשונים, תלמיד המגיד ממעזריטש, והמפיץ העקרי של תנועת החסידות ברוסיא הלבנה ובליטא. בשנת 1772 נסע יחד עם ר' שניאור זלמן מלאדי להגאון מוילנא כדי להסביר לו את דבר החסידות ולשכנעו לבטל החרם נגדם, אולם הגאון סירב לקבל אותם ולא יצא הפגישה לפועל. בשנת 1777 עלה לארץ ישראל עם 300 מתלמידי הבעש"ט. תחילה התיישב בצפת, אולם עקב רדיפות מהערבים הוצרך לעבור לטבריא, שמה הוא נקבר. מאמריו, אגרותיו, ודברי תורתו מכונסים בהספרים: "פרי הארץ","פרי העץ", ו"לקוטי אמרים".
מנחם מנדל מליובאוויטש היה אדמו"ר השלישי של תנועת חב"ד-ליובאוויטש. אמו נפטרה זמן קצר לאחר לידתו והוא גדל אצל סבו, רבי שניאור זלמן, האדמו"ר הזקן של חב"ד. לאחר מות דודו, רבי דב בער, "האדמו"ר האמצעי", ניסה ללא הצלחה לשכנע את החסידים לקבל מועמדים אחרים כממלא מקום, ונעתר לדרישותיהם רק אחרי שלוש שנים. הוא היה גם רב ופוסק, והשו"תים הרבים שלו הוצאו לאור בחיבורו החשוב, "צמח צדק", שעל שמו הוא נקרא. כתב גם פרשנות מיסטית על המצוות - "דרך מצוותיך". התנגד לתנועת ההשכלה ומתוך כך יצר חיבור חזק עם מנהיגי ה"מתנגדים" לחסידות, ובכך הביא להתקרבות בין המחנות. קידם באופן פעיל את התרחבותם של ישיבות חב"ד בערים שבהם היו ריכוזים גדולים של חסידי חב"ד, ושלח תלמידים לרומם את רוחם של קנטוניסטים צעירים (ילדים שנלקחו לצבא הרוסי מתוך כוונה שיעזבו את דתם). בנו שמואל ירש את מקומו, ובניו האחרים הקימו חצרות חב"ד נוספים, שחלקם המשיכו עד מלחמת העולם השנייה.
מנחם מנדל שניאורסון, המכונה "הרבי", היה האדמו"ר השביעי והאחרון של חסידות חב"ד-ליובאוויטש וחלוץ תנועת הקירוב היהודית. תחת הנהגתו, חב"ד יצאה מאלמוניות יחסית והפכה לאחד הכוחות המשפיעים ביותר על חיים יהודיים במאה ה-20. הוא נמלט מאירופה הנאצית והגיע לניו יורק בשנת 1941, ומאז הוא הפך לראש רשתות השירות החינוכיות והחברתיות של חב"ד. בשנת 1951 הוא מילא מקום חותנו כאדמו"ר, ומיד הרחיב את מערכת ה"שליחות" שנתייסדה על ידי הרבי הקודם, שבה שלח זוגות של תלמידי ישיבות לקהילות יהודיות נידחות כדי לחבר את היהודים חזרה למורשתם. הוא פעל בכל רחבי העולם במטרה לשחרר אלפי יהודים איראניים במהלך המהפכה ב-1979, ומאוחר יותר סייע בסיפוק צרכים דתיים וחינוכיים ליהודים שהיו לכודים בתוך ברית המועצות. הוא חיבר פירוש על הגדה של פסח ולוח מיוחד לחסידי חב"ד, אך רוב תורותיו לא נכתבו על ידו, רק נלקטו מתוך שיחותיו ב"התוועדויות" שעמד בראשם, מרשימות שכתב לעצמו, ומאגרותיו, והם ממלאים עשרות כרכים.
מנחם נחום טוורסקי מצ'רנוביל, הידוע בכינוי "מאור עיניים" על שם ספרו, היה תלמיד של הבעל שם טוב ושל המגיד ממעזריטש. היה נואם נלהב ומוכשר של התנועה החסידית המוקדמת. נהיה המגיד של צ'רנוביל ומייסד שושלת צ'רנוביל, הכוללת צאצאים ידועים רבים של משפחת טוורסקי. חיבר את הספר "מאור עיניים", המכיל תובנות חסידיות מתוך פרשת השבוע והחגים.
He studied under Rav Chaim Soloveitchik in Brisk and served as a rabbi in several communities, including Novardok. He wrote a comprehensive commentary on Rambam's Mishneh Torah, sermons and many articles.
מנחם בן בנימין רקנאטי היה מקובל ופוסק איטלקי. מעט ידוע על אודות חייו. היה אחד מראשוני המקובלים הידועים באיטליה, אך הושפע גם מחסידי אשכנז בכירים: רבי יהודה החסיד ורבי אלעזר רוקח. פירושו הקבלי לתורה תורגם ללטינית והיה גורם חשוב בהתהוות הקבלה הנוצרית.
Menasseh ben Israel was a 17th-century Portuguese rabbi, kabbalist, writer, diplomat, printer and publisher. Born into a family of conversos in the midst of the Inquisition, ben Israel established the first Hebrew printing press in Holland. He was also active in advocating for the return of expelled Jews to England, motivated in part by a belief that the settlement of Jews throughout the world would hasten the coming of the messiah.
אב בית דין של העיר טריפולי במאה ה-18, ומחבר של הפירוש "מעשה רוקח" על משנה תורה להרמב"ם. נולד בשנת 1690 באיזמיר, ולמד תורה אצל גדולי רבני איזמיר רבי חיים אבולעפיה בעל "מקראי קדש", ורבי יצחק הכהן רפפורט בעל "בתי כהונה". אחר כך עלה לארץ ישראל, משם נשלח כשד"ר לצפון אפריקה לגיוס כספים בשביל הקהילה היהודית בירושלים. בגמר שליחותו התיישב בטריפולי שבלוב והתקבל שם לרב, הקים שם ישיבה, והשפיע השפעה רוחנית עצומה על כל יהודי לוב. הוא נפטר בטריפולי ב-1768 ונקבר שם. חיבר גם חידושים על הש"ס ועל חמש מגילות וגם דרושים, אך הם נותרו בכתב יד וחלקם נאבדו.
מגדולי רבני אשכנז במאה ה-13, תלמיד מובהק של מהר"ם מרוטנבורג, ומחבר של ספר "המרדכי" שהוא ליקוט של פסקי הלכה ומנהגים מגדולי הראשונים, על פי הסדר של "הלכות הרי"ף". מכיון שהמחבר רק אסף את החומר אבל לא הספיק להדפיסו, נמצאו בידינו שתי מהדורות שונות של הספר, מהדורת אסטרייך ומהדורת ריינוס, עם הרבה שינויים ביניהם. המרדכי הנדפסת בש"ס ווילנא הוא מהדורת ריינוס, שהוא יותר קצר. בשנת 1298 נרצחו המרדכי עם כל משפחתו על קידוש השם ב"פרעות רינדפלייש" בנירנברג.
The great-grandson and namesake of the author of the Mei HaShiloach, he moved his followers to Warsaw, where he became an influential leader of global Orthodox Jewry. He wrote books defending his father's innovations, especially regarding the dye of tsitsit, as well as a book of his own original ideas on the holidays and parshat hashavua.
Rabbi Mordechai Yafeh Margaliyot was born in Hungary and served as rabbi in Kirchberg, Austria and later in Budapest, Hungary. His notes on the Jerusalem Talmud were originally published in the Vilna edition of the Jerusalem Talmud.
בעל מחשבה חסידי מפורסם ומייסד שושלת איזביצא - ראדזין. נודע על שם ספרו "מי השילוח", שהוא ליקוט מתורתו שנתחבר על ידי נכדו. הוא היה תלמידם של ר' שמחה בונם מפשיסחא ור' מנחם מנדל מקוצק, ורבו המובהק של האדמו"ר מלובלין ר' לייבל איגר. בין תלמידיו האחרים נמנו ר' צדוק מלובלין, בנו ר' יעקב, ונכדו ר' גרשון העניך.
מרטין בובר היה מלומד ופילוסוף יהודי הידוע בזכות חיבורו האקזיסטנציאליסטי "אני ואתה" (Ich und Du). נולד למשפחה אורתודוקסית בווינה וגדל בלבוב, אך חזר לווינה ללמוד פילוסופיה מודרנית. היה מלומד, מתרגם ומספר סיפורים מעולם החסידות, שאותם אסף בספרו "מעשיות של חסידים". היה ציוני נלהב והתיישב בירושלים ב-1938, שם עבד כפרופסור באוניברסיטה העברית.
מרקוס יסטרוב היה איש תלמוד ומחבר מילון תלמודי פופולרי הנושא את שמו בלשון העממית. היה רבה של הקהילה האורתודוקסית "רודף שלום" בפילדלפיה מ-1866 עד 1892. תחת הנהגתו, קנתה הקהילה אורגן והורשתה בהתחלה להצטרף לתנועה הרפורמית. אולם, אחרי שהרפורמים פרסמו את "מצע פיטסבורג", הוציא יסטרוב את חברות קהילתו מהאיחוד.
Markus Horovitz was a Hungarian rabbi and historian. The descendant of a family of scholars, he pursued his rabbinical studies at the yeshivot of Ujhely, Verbé, and Eisenstadt (the last-named then under the auspices of Israel Hildesheimer). He studied (1868–71) philosophy and Orientalia at the universities of Vienna, Budapest, and Berlin, taking his PhD. degree at Tübingen. In December 1871, he was called as rabbi to Lauenburg in Pomerania; in 1874, to Gnesen, Prussian Posen; and in September 1878, to Frankfurt am Main. At Frankfurt he organized two model religious schools. Horovitz was a director of the Deutsche Rabbinerverband and president of the German Jewish orphanage in Jerusalem. Horovitz was rabbi in Frankfurt at a time when the disagreements between the Orthodox and Reform factions were reaching their peak. Horovitz was appointed to chair a committee on ritual to placate the Orthodox followers of Samson Raphael Hirsch, who were threatening to found a separate community, the Israelitische Religionsgesellschaft ("Religious Society of Israelites"). He was given authority over the entire community's religious institutions, and promoted the construction of a new Orthodox synagogue on the Börneplatz, which was dedicated on September 10, 1882. Horovitz promoted the coexistence between the different factions, maintaining that it was possible for a unified community to exist while both sides exercised autonomy over their own institutions.
הרב משה אביגדור עמיאל (1883-1946) היה רבה הראשי של אנטוורפן, בלגיה, ואחר כך של תל אביב. מלבד היותו פילוסוף יהודי ידוע, ומנהיג בתנועות המזרחיות והציונות הדתית, הוא הקים בתי ספר וישיבות רבות באנטוורפן ובישראל, שחלקם נושאים עד היום את שמו. בין יצירותיו הרבות של הרב עמיאל ניתן למצוא אוספי דרשות שנשא, ספר בן שלושה כרכים - ״דרכי משה״ - העוסק בעיונים הלכתיים, ומאמרים המתארים את נקודת מבטו הייחודית על יהדות בת זמננו.
מבעלי התוספות בצרפת במאה ה-13, מחבר של "ספר מצוות גדול" הידוע בשם "סמ"ג". הוא היה תלמידו של ר' יהודה מפאריס, והיה דרשן נפלא שניצל כח הדיבור שלו כדי לסבב בערי צרפת וספרד להוכיח את העם על התרשלותם במצוות שונות, כגון תפילין, ציצית, ומזוזה. בספרד מצא הרבה יהודים שהתחתנו עם גויות, והוא הצליח לשכנע הרבה מהם לגרש נשותיהם. בשנת 1240 הוא חזר לצרפת על מנת להשתתף ב"ויכוח פריז", בו הוא נאלץ לגונן על התלמוד מפני האשמותיו של המומר ניקולס דונין. מתוספותיו על הש"ס יש בידינו פירושו על מסכת יומא, הנדפס בש"ס ווילנא בשם"תוספות ישנים".
משה בן יצחק יהודה לימא היה רב ופוסק פולני/ליטאי. למד בקראקא וכיהן כרב בסלונים לפני שעבר לווילנה ומאוחר יותר לבריסק. הש"ך היה חבר בבית הדין וישב בראשו. חיבורו, חלקת מחוקק, הוא אחד הפירושים הבסיסיים לשולחן ערוך אבן העזר.
גדול פוסקי אשכנז במאה ה-16, מחבר של "ספר המפה" (נקרא גם "הגהות הרמ"א") על שולחן ערוך, ו"דרכי משה" על טור. נולד בקראקא לאביו הנדיב ישראל (שכונה "איסר'ל", מה שזיכה לבנו הכינוי "איסרל'ש" - דהיינו הבנו של איסר'ל). למד אצל הרב שלום שכנא מלובלין, ונשא לאשה את בתו. התמנה לרב בקראקא וייסד שם ישיבה שהחזיק מרכושו הפרטי. מלבד חיבוריו על טור ושולחן ערוך, חיבר גם: "תורת חטאת" על דיני איסור והיתר, "תורת העולה" - ביאור פילוסופי לעניני בית המקדש וקרבנות, "שו"ת הרמ"א", ו"מחיר יין" - ביאור על מגילת אסתר בדרך רמז, שנכתב בצעירותו בתור משלוח מנות לאביו, בימי גלותו בשידלוב כשהוצרך לברוח מעירו מחמת מגיפה ששלט אז.
Rabbi Moshe ben Machir headed a yeshiva in Ein Zeitim, near Safed, during the late 16th and early 17th centuries. Fundraising letters still extant portray it as a typical Sephardic yeshiva of the time, with students studying under one leading Chakham, or head rabbi. The yeshiva was influenced by the kabbalistic and messianic atmosphere in Safed and its curriculum included the Zohar, but it focused more on other areas of Torah study. Moshe ben Machir is best known for his work, Seder HaYom, which sets out a daily program of prayer and behavior to achieve spiritual and personal fulfillment.
הרב משה רבקש נולד בפראג לאביו, ר ' נפתלי הירש, שהיה סופר ותלמיד חכם גדול. אמו, רבקה, לקחה על עצמה את תמיכה הכספית של המשפחה כדי שבעלה יוכל להקדיש את עצמו ללימודיו, וכתוצאה מכך צורף שם המשפחה "רבקש" לשמה של בנה. המשפחה עברה מפראג לווילנא כשר' משה עדיין היה ילד. אולם ב-1655, מעט אחרי שהתחילו "גזירות ת"ח ות"ט", הגיעו הקוזקים לוילנה וביצעו בה מעשי טבח, ונאלץ רבי משה להימלט מן העיר יחד עם ר' שבתי הכהן (בעל ה"שך"), ר' אפרים הכהן (בעל שער אפרים), ור 'אהרן שמואל קאידנובר (בעל "ברכת הזבח"). בסופו של דבר מצאו מקלט באמסטרדם, שם חיבר ר' משה את חיבורו הגדול, "באר הגולה", בו הוא מציין את מקורות הדינים והפסקים של השולחן ערוך, יחד עם הערות קצרות משלו. חיבורים נוספים שחיבר (שלא הודפסו), הם ספר "כללי ההוראה" הכולל את כללי פסיקת ההלכה, ו"כלי הגולה" הכולל אסופת פירושים לשולחן ערוך והכרעות הלכתיות. אף על פי שבאמסטרדם זכה לכבוד רב, השתוקק רבי משה לחזור לווילנה, והוא הצליח לחזור שמה לפני מותו. הגאון מווילנא היה צאצא של ר' משה, ומרבה לצטט אותו ב"ביאור" שלו על השולחן ערוך.
משה די לאון היה רב ומקובל ספרדי. אף על פי שכתב חיבורים קבליים שהופיעו תחת שמו, הוא ידוע בעיקר כקשור לספר הזוהר, המיוחס לתנא רבי שמעון בר יוחאי. בגלל מעורבותו האינטימית עם התגלותו ויציאתו של הזוהר לעולם, יש המייחסים לפחות חלק מהחיבור אליו. קשר זה עורר מחלוקת סביב ספר הזוהר זמן קצר אחרי שפורסם ברבים. היה בקי בפילוסופיה ובקבלה, וסופר מחונן עם כשרון לביטויים מעוררי השראה. הוא הקדיש שתיים מעבודותיו לטודרוס הלוי אבולעפיה. בילה את רוב שנות בגרותו בגוודלחרה, לפני שעבר לאווילה בשנותיו האחרונות.
רב של "קהילה ד'מונסי" בניו יורק, פרופסור לביולוגיה, ומראשי הישיבה בישיבת ר' יצחק אלחנן. הוא חתנו של רב משה פיינשטיין, ונודע כמומחה בעניני אתיקה רפואית.
Umberto Cassuto, also known as Moshe David Cassuto was an early twentieth-century Italian historian, rabbi, and scholar of the Hebrew Bible, the ancient Near East, and Semitic languages. He served as chief rabbi of Florence and then became a professor, teaching at the University of Florence, the University of Rome La Sapienza, and finally the Hebrew University of Jerusalem. Cassuto wrote a popular Hebrew commentary on the Bible and more detailed commentaries on the book of Genesis and part of the book of Exodus.
נכד של הבעל שם טוב (בנה של בתו אדל), ומחבר של הספר "דגל מחנה אפרים". שנת לידתו אינה ידועה בבירור, אבל ממה שהוא מרבה לצטט בספרו אמירות ישירות שקיבל מסבו נראה שהוא היה כבן 18 בשעת פטירתו. אחר כך למד אצל תלמידי סבו, רבי דב בער ממעזריטש ורבי יעקב יוסף מפולנאה. בשנת 1780 התיישב בעיירה סדילקוב (הסמוכה לעיר שפטיבקה ולא רחוקה ממז'יבוז' עיירת הולדתו), וכיהן שם כרב ומגיד מישרים . בשנת 1785 לערך, הוא שב לעיירת הולדתו מז'יבוז', בה כיהן אחיו רבי ברוך ממז'יבוז' כאדמו"ר. אף הוא כיהן בעיר כאדמו"ר, אך ידוע שקשר הידידות בין האחים היה הדוק מאוד אף על פי ששניהם כיהנו בכתר האדמו"רות בעיר אחת. בשנת 1800 הוא נפטר, ונקבר באוהל סבו במז'יבוז'.
משה חיים לוצאטו (רמח"ל) היה רב, מקובל ופילוסוף איטלקי שכתב חיבורים דרמטיים וביקורת ספרותית. הרמח"ל ניחן בזיכרון כמעט צילומי, וכתב חיבורים רבים. חלקם נהיו הסטנדרט בקבלה ובמוסר. נחשד בשבתאות אך זוכה על ידי מוריו ועמיתיו תחת האזהרה שיפסיק להיות מעורב בכתיבה קבלית ספקולטיבית. לקראת סוף חייו עבר לארץ ישראל.
Rabbi Moshe ben Yosef di Trani was a student of Rabbi Yaakov Beirab and was part of the kabbalistic circles of 16th-century Safed. He was appointed that community's rabbi at the age of 20 and continued in that role for the next 55 years. During that time, he authored many works, including two volumes of responsa and an important commentary on Rambam's Mishneh Torah.
Rabbi Moshe Margalit was an 18th-century Lithuanian rabbi and the author of two central commentaries on the Jerusalem Talmud, Penei Moshe and Mareh Panim. He served as the rabbi of the city in which he was born, Keidan, and traveled Europe in search of manuscripts and knowledge that would aid him in composing his commentaries. Rabbi Margalit also registered to study botany at a university in Brandenburg at the age of 70 in order to better inform his commentary on Seder Zeraim, the Order of the Talmud dealing with agricultural laws.
רב משה סופר (שרייבר), הידוע בכינויו ה"חת"ם סופר" על שם ספרו, היה אחד ממנהיגי היהדות האורתודוקסית של אוסטריה-הונגריה בחצי הראשון של המאה התשע עשרה. לימד תורה לאלפים והיה מתנגד מובהק לתנועה הרפורמית, שהחלה למשוך אליה רבים מהקהילות היהודיות באימפריה האוסטרית ומעבר. הוא נולד לאביו ר' שמואל בפרנקפורט והתחיל ללמוד בישיבתו של ר' נתן אדלר כשהיה בן תשע. הוא למד מאוחר יותר אצל ר' פנחס הורוביץ אב"ד דפרנקפורט ובעל ה"הפלאה". בתחילת דרכו הרביץ תורה בעיר פרוסטיץ, ובשנת 1794 התקבל לרב בדרזניץ ובשנת 1798 במטרסדורף. בשנת 1807 מילא מקומו של ר' משולם איגרא כרבה של פרשבורג, ושם יסד ישיבה גדולה והעמיד תלמידים הרבה שהקימו ישיבות בעצמם בכל רחבי הונגריה ושמשו ברבנות בקהילות שונות. הוא היה לעמוד ההוראה להונגריה כולה, ושמו יצא למרחוק גם לפולין ולאשכנז, ומכל מקום פנו אליו בשאלות - אף מארצות אירופה אחרות. לחם בעוז נגד הרפורמים, וידוע בתקיפות דעתו שלא לשנות כלום מדרך הישן. חיבר הרבה ספרים, המפורסמים שבהם הם חידושיו על התורה והש"ס, דרשותיו, ותשובותיו על ד' חלקי שולחן ערוך. גם כתב שירים ופיוטים על דרך הקבלה. מזווגו השני לבת ר' עקיבא איגר נולד לו עשר ילדים, שנים מהם שמשו ברבנות - בנו אברהם שמואל בנימין, בעל "כתב סופר", מילא מקומו כאב"ד של פרשבורג, ובנו שמעון, בעל "מכתב סופר", שימש כאב"ד דקראקא.
משה קורדוברו, שמכונה גם הרמ"ק, היה מקובל חשוב שחי ולימד בצפת. חיבורו המפורסם, "פרדס רימונים", מאגד את האסכולות השונות במחשבה הקבלית. חיבר יצירות רבות בעלות השפעה, כולל הגנה על הקבלה, חיבור מוסרי חשוב שמבוסס על מחשבה קבלית, ופירוש מקיף על הזוהר. היו לו תלמידים רבים והוא נחשב הסמכות הקבלית הראשית עד שרבי יצחק לוריא ירש את מקומו לאחר מותו של הרמ"ק.
Rabbi Moses Kimchi was a medieval biblical commentator and grammarian. He authored a popular grammar work entitled "Mahalakh Shevilei HaDa'at," and commentaries on the Books of Ezra, Nehemia, and Proverbs that were mistankenly attributed to Kimchi's more well-known contemporary, Rabbi Abraham ibn Ezra. Kimchi taught and was instrumental in raising his younger brother, David Kimchi (known as “Radak”) after the passing of their father, Joseph Kimchi
A Bohemian rabbi who served in several communities before becoming the chief rabbi of the state. He was involved in several controversies as chief rabbi, trying to contain what he saw as moves towards reform. He wrote several works, including a commentary on Rambam's Mishneh Torah.
נחמה וינגרטן-מינץ ניהלה בשנים האחרונות את תחום התכנים במחלקה לחינוך בסוכנות היהודית. כיום מנהלת תוכנית לילדים ונוער בסיכון במחלקה לישראל בסוכנות היהודית. עוסקת בשאלות זהות ומגדר ומנחה קבוצות לימוד בנושאים מגוונים. בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בר אילן.
נחמן מברסלב היה אחד ממנהיגי החסידות היצירתיים ביותר, ומחשבתו ותורתו ממשיכים להדהד בחוגים הנמצאים הרבה מעבר לממשיכיו המיידיים. היה נינו של מייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, ונכדו של רבי נחמן מהורודנקה. בין חיבוריו הרבים אפשר למצוא את החיבור המציג את רעיונותיו החסידיים והמיסטיים, ליקוטי מוהר"ן, ואוסף של סיפורים עמוקים ורבי עצמה, סיפורי מעשיות. חיבור נוסף מתאר את האירועים במסעו הטרנספורמטיבי לארץ ישראל וממנה. הוא ספג ביקורת קשה מצד ממנהיגים חסידיים מסוימים בדורו, אך רבי לוי יצחק מברדיצ'ב הגן עליו. רבי נחמן עבר לאומן פחות משנה לפני שנפטר ממחלת השחפת, וקברו משמש אתר עלייה לרגל בעבור אלפים, עד עצם היום הזה.
ר' נחמן קרוכמל היה פילוסוף, תיאולוג והיסטוריון יהודי בן המאה ה-19. נמנה על מייסדי התנועה היהודיתת-אינטלקטואלית "חכמת ישראל" והיה מהבולטים שבאנשי ההשכלה בגליציה. השכלתו הדתית וגם הכללית היתה מקיפה ורבת תחומים והודות לכך התקבצו סביבו תלמידים רבים שלימים יהפכו להיות הוגים ויוצרים רבי השפעה. גישתו המחקרית בלימודי היהדות עוררה התנגדות בקרב כמה מן החוגים האורתודוקסים. קרוכמל עמל על ספרו היחידי, "מורה נבוכי הזמן", במשך שנים רבות ובו ניתוח היסטורי ופילוסופי של קורות עם ישראל שנועד לחבר את תובנות רוח הזמן לאמונה היהודית. על פי בקשת קרוכמל לפני מותו, החוקר יום-טוב ליפמן צונץ ערך את הספר והוציא אותו לאור.
A product of Enlightenment-era Germany, Wessely came from a wealthy family with business connections to many of the leaders of Europe. He studied Torah under Rabbi Yochanan Eybeschutz, but received a broad education as well. Later, he worked with Moses Mendelssohn on the Biur translation of the Torah into German, and also wrote many other works. He became controversial for his vigorous support for the study of German and secular studies in Jewish schools.
Rabbi Naftali Weinberger is an alumnus of Yeshivas Kol Torah of Yerushalyim, where he was a student of Shlomo Zalman Auerbach, and Yeshivas Mir Yerushalyim. He has authored biographies of Rav Chaim Kanievsky, Rebbetzin Batsheva Kanievsky, and Rabbi Aharon Leib Shteinman.
רבי נפתלי צבי הורוביץ נולד בשנת 1760 בחג השבועות לרבה של לינסק שבפולין - רבי מנחם מנדל רובין. בצעירותו, למד אצל סבו - רבי יצחק הורוביץ מהמבורג, ודודו - רבי משולם איגרא. לימים, אף אימץ את שם משפחתו של סבו - הורוביץ במקום רובין. בהמשך, התקרב לתנועת החסידות ונסע ללמוד אצל רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ורבי אלימלך מליז'נסק. לאחר פטירתם, הלך ללמוד אצל החוזה מלובלין אותו החשיב לאחד מרבותיו המובהקים. בהמלצת רבותיו, מונה לכהן כרב העיר רופשיץ שם הקים את החצר החסידית שלו. היה ידוע בשנינותו ובחוש ההומור המפותח שלו, אותו היה משלב בשיעוריו עם כישוריו המוזיקליים. בנוסף, הוא הדגיש את חשיבות לימוד התורה העיקרי שהוא הבסיס לתנועת החסידות, והזהיר מפני רפיון בקיום פרטי המצוות.
נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) היה רב ליטאי ואחד מהמלומדים הגדולים של זמנו. נולד למשפחה של מלומדים יהודים, והיה צאצא של מאיר אייזנשטאדט מצד אמו. אישתו הראשונה הייתה הנכדה של רבי חיים מוולוז'ין והשנייה הייתה הבת של רבי יחיאל מיכל אפשטיין. ב-1854 מונה להיות ראש ישיבת וולוז'ין, שבה הוא הציג סגנון לימוד שמבוסס על ידע נרחב בספרות התנאים והגאונים, וכן הראשונים. הוא הדגיש גם את החשיבות של לימוד חומש ונ"ך, והעביר שיעור יומי בפרשת השבוע. ב-1894 אילצה אותו הממשלה הרוסית לסגור את הישיבה מפני שהיא חייבה שיתקיימו שיעורים כללייםבמקום שיעורי תלמוד, עד 3 בצהריים. היה אביו של רבי חיים ברלין ורבי מאיר בר-אילן (ברלין).
Rabbi Natan ben Yehuda was a 13th-century scholar of Jewish law and served as a prayer leader. He wrote Sefer HaMachkim, a guide to the daily and holiday prayer service and customs, based on teachings of his father, great-grandfather, and others. He was also knowledgeable in other areas of Jewish law, and scholars such as the Rashba report corresponding with him on various topics.
Rabbi Nathan Nota Spira was a Polish rabbi and kabbalist who served as chief rabbi of Krakow in the early 17th-century. He came from a long line of Torah scholars claiming descent from the celebrated 11th-century commentator Rashi. He led the Krakow community and its yeshiva but did not take a salary, as his in-laws supported him financially. Rabbi Spira focused on talmudic analysis with his yeshiva students, but his community sermons had mystical elements and inspired many listeners to study Kabbalah. His writings include a commentary on the Rif’s Halakhot and two works titled Megalleh Amukkot: a full Torah commentary and an extensive analysis offering 252 explanations of Moses’ prayer to enter the land of Israel.
Nosson Tzvi Finkel, also known as the Alter of Slobodka, was an influential Lithuanian Jewish leader of Orthodox Judaism in Eastern Europe. He founded and led the Slobodka Yeshiva (Yeshivat Knesset Yisrael), shaping its identity as a flagship institution incorporating the study and practice of Musar. In 1924, he helped create a branch of his yeshiva in Hebron, ultimately relocating there himself for the final two years of his life. Many of his students became major leaders of Orthodox Judaism in the USA and Israel. His son, Rabbi Eliezer Yehuda Finkel, became the head of the Mir Yeshiva, the largest post-high school yeshiva in the world today.
תלמיד מובהק של ר' נחמן מברסלב ומפיץ תורתו. על אף שהנהיג החסידות אחר מות רבו, הוא לא מילא את מקומו כאדמו"ר רשמי של ברסלב, מאחר שר' נחמן לא השאיר צוואה על כך. הוא היה האחראי לכתיבת התורות של רבו, הדפסתם, והפצתם. הוא גם חיבר הרבה ספרים משלו, מביניהם נודע ה"ליקוטי הלכות" שמבאר ענינים בשולחן ערוך על פי תורת הנסתר.
נתנאל וייל היה רב ואיש תלמוד גרמני, ובנו של הרב נפתלי צבי הירש וייל. כילד פלא, קיבל רשות להשתתף בשיעורים של הרב אברהם ברודא לתלמידים מתקדמים. מונה לרבה של מץ אך לאחר כמעט עשור חזר לפראג, שם לימד תלמוד והיה עוזרו של הרב. לאחר שגורש מפראג, מונה לרבה של מורינגן, שם החל לחבר את פירושו לרא"ש, ולאחר מכן עבר לקרלסרו, שם סיים את מלאכת הכתיבה. שאר כתביו יצאו לאור לאחר מותו.
Susan Handelman received her BA at Smith College, and her MA and PhD in English Literature from the State University of New York, Buffalo. She taught in the English Department at the University of Maryland College Park from 1979- 2000. She moved to Israel in 2000, to take a position as Professor of English literature at Bar-Ilan University. She has published many books and articles on the relation of Jewish thought and literature, academia and spirituality.
Simi Peters is a contemporary scholar of Tanakh and Midrash who serves on the faculty of Nishmat, the Academy for Torah Initiatives and Directions, and Darchei Bina Seminary. She also serves as text consultant to the JCC Association of North America's Ethical Start Pirkei Avot Curriculum Project and was a Jerusalem Fellow. Peters has an M.A. in Linguistics from the Graduate Center of CUNY.
Samuel Rolles Driver was a British scholar whose work focused primarily on textual and critical study of the Hebrew Bible and earned him a number of honors, including several honorary doctorates. A prolific writer, he composed commentaries on many books of the Bible and participated in the creation of the English Revised Version of the King James Bible in the late 19th century, as well as the Brown-Driver-Briggs Hebrew and English Lexicon, a renowned resource for biblical scholarship.
סעדיה היה רב פולני/ליטאי ותלמיד מובהק של הגר"א; גר בביתו, למד איתו קרוב ושימש כמזכיר לכמה מחיבוריו. הגר"א התנגד חריפות לחסידות ושלח את רבי סעדיה כדי להפיץ זאת. רבי סעדיה הגיע לארץ ישראל כאחד המנהיגים של הגל השני של עליית תלמידי הגר"א.
עובדיה בן יעקב ספורנו היה רב, פרשן, הוגה דעות ואיש הלכה איטלקי שכתב פירוש על חלק ניכר של התורה. לאחר תקופת מוקדמת של נדודים הוא התיישב בבולוניה ושם הקים ישיבה. ספורנו היווה דמות להערצה בעיני החכמים בני זמנו, מהר"ם פדובה ומהרי"ק קולון, והוא מצוטט בשו"תים של חכמים מדורו שנועצו בו בענייני הלכה. המלך אנרי השני, מלך צרפת, העריכו עמוקות על הידע הרחב שלו, ועל התרגום ללטינית שכתב ספורנו של יצירתו "אור עמים".
Noted for his brilliance as a child, he became a scholar of halakhah and was the rabbi of the large Jewish community of Posen for the last twenty years of his life. He was a staunch opponent of the nascent Reform movement and the introduction of secular studies into Jewish schools, but he is best known for his many sharp comments on the Talmud and on the Shulchan Arukh. He adopted his uncle's last name to honor him for teaching him Torah early in life.
הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ (1937-2020) היה רב, מחנך, מלומד, חסיד, פילוסוף, מבקר חברתי, סופר פורה, מתרגם ופרשן של ספרי יהדות רבים. נולד בירושלים למשפחה יהודית חילונית, למד מדעים באוניברסיטה העברית לצד העמקה בלימוד התורה. מלבד החיבורים שפרסם, הקים בברית המועצות לשעבר בתי ספר, ישיבה ואוניברסיטה יהודית. חיבורו המפורסם ביותר הוא ביאור התלמוד ותרגומו לעברית מודרנית, הידוע כ'מהדורת שטיינזלץ'.
עובדיה מברטנורא היה רב, בנקאי, פרשן משנה ומנהיג קהילה איטלקי. למד בבולוניה אצל המהרי"ק מקולון. ב-1485 יצא למסע שבסופו של דבר ארך שנתיים וחצי לכיוון ארץ ישראל, כנראה בעקבות מותה של אישתו. ביקר בקהילות רבות לאורך הדרך ולבסוף התיישב בירושלים. בתוך זמן קצר נעשה רב חשוב, ועמל ללא הרף כדי להחיות מחדש את חיי הקהילה היהודית שם, מבחינה חומרית ורוחנית, לאחר שכבר זמן רב איבדה הקהילה מחשיבותה. לרוב הצליח במאמציו; הוא הקים מחדש את החברה קדישא ואף שירת בה בעצמו, וכן ייסד ישיבה שנועדה להכיל מלומדים רבים שהגיעו לארץ לאחר גירושם מספרד. היה בעל סמכות הלכתית, שירת כרב הראשי של ירושלים (שבה הוכר גם בקרב הסמכויות המוסלמיות), הצליח להפחית את נטל המס מעל כתפי הקהילה, והחיה את השימוש בשפה העברית באמצעות הדרשות שנשא כל שבוע בלשון הקודש. פירושו למשנה הוא למשנה מה שרש"י הוא לתלמוד – בסיסי, ברור והכרחי, עד היום.
Rabbi Ezra ben Solomon of Gerona was one of the leading kabbalists of his day. His works show the influence of his teacher Isaac the Blind, and he, in turn, greatly influenced his contemporaries and the kabbalists of the 13th and 14th centuries, who quoted his works frequently. He wrote a commentary on the Song of Songs and commentaries on talmudic legends and prayers. Until recently, his own writings were often confused with those of his younger contemporary Azriel of Gerona.
עזריאל מגירונה היה מקובל ספרדי שהיה מורו של הרמב"ן בקבלה. פירושו הקבלי על כמה חלקים באגדה היה אחד החיבורים הראשונים בקבלה שפורסם, והוא היה אחד מהראשונים שהסבירו בצורה בהירה את הרעיון והפרטים של עשר הספירות. יש הטוענים שחבירו המקובל הידוע רבי עזרא היה אח שלו, אבל אי אפשר לקבוע את זה בודאות.
Israeli poet writer and life-long kibbutz member, he spent much of his days as a shepherd. He also spent many years studying Judaism and attempting to incoroporate it into his ultimately secular worldview, while distancing himself from traditional religion.
עמנואל בן שלמה בן יקותיאל הצפרוני (עמנואל הָרוֹמִי), היה חוקר, משורר, סופר, פרשן מקרא ובלשן מהמאה ה-13-14. פירושיו המקראיים, שמעט מהם הודפסו, כוללים נקודות מבט לשוניות, סימבוליות ופילוסופיות, בדומה ליצירות יהודיות ולא-יהודיות באותה תקופה. הוא ידוע בעיקר בזכות ספרו ״מחברות עמנואל״ הכוללות את סיפור חייו, כמו גם שירי קודש ודברי מוסר ואף ידיעות מדעיות מתקופתו. מחברת מספר 28, המפורסמת שביניהם - ״מחברת התופת והעדן״ - מפרטת את עונשם של הרשעים לאחר המוות ונכתבה, ככל הנראה, בהשראת ״הקומדיה האלוהית״ של הפילוסוף דנטה אלגיריי. נפטר באיזור שנת 1335 באיזור פרמו שבאיטליה.
A prolific Italian rabbi, kabbalist and merchant, he spent several years in Palestine studying from the great kabbalist rabbis there. Among his writings was the Mishnat Hasidim, a reformulation of Kabbalistic concepts according to the organization of the Mishnah.
רבי פנחס שפירא, הידוע בכינויו – ״הרבה מקורץ״, נולד בשקלוב שבבלארוס לרבי אברהם אבא, צאצא של רבי נתן נטע שפירא – מחבר הספר ״מגלה עמוקות״. בצעירותו, קיבל חינוך ליטאי-למדני והעמיק בעיקר בתלמוד הבבלי ומפרשיו. כמו כן, למד באותה תקופה ידיעות בפילוסופיה ובדקדוק. בשלב מאוחר יותר בחייו, נאלץ לעבור עם משפחתו למירופול שבאוקראינה בעקבות עלילה שהעלילו על אביו בשקלוב. במירופול, החלו רבי פנחס שפירא ואביו להתעניין בחסידות ובמייסדה – הבעל שם טוב. בשנת 1790 עזב את אוקראינה במטרה לעלות לארץ ישראל. אולם בדרכו לארץ חלה ונפטר בעיר שיפיטובקה שבאוקריאנה. לפי המסורת שבידי צאצאיו, רבי פנחס חיבר ספר אחד, שלא הודפס, ומרבית תורתו מכונסת בספרי תלמידיו כגון ״מדרש פנחס״.
פנחס בן יוסף הלוי היה רב ספרדי, אחיו של איש התלמוד המפורסם, רבי אהרן הלוי. פרטים מעטים ידועים על חייו. בזמן האחרון טוענים חוקרים שהוא המחבר של החיבור האנונימי "ספר החינוך" שהוא מיוחס בדרך כלל לאחיו ר' אהרן.
Francis Brown was an American Semitics scholar with a particular interest in linguistic and lexical studies. A graduate of Dartmouth College and the ecumenical Union Theological Seminary who later studied in Berlin, Brown’s publications earned him several honorary doctorates. He is perhaps best known as the lead author of the Brown-Driver-Briggs Hebrew and English Lexicon, a renowned resource for biblical scholarship.
מאחרוני בעלי התוספות בסוף המאה ה-13. כתב הגהות על "ספר מצוות קטן" של רבו ר' יצחק מקורביל, ועל "ספר התשב"ץ" של תלמידו ר' שמשון בן צדוק. ספרו על המסורה הנקרא "ספר פרץ" לא הגיע לידינו.
Charles Augustus Briggs, an American scholar of Hebrew and theology, was born in New York and graduated from the University of Virginia and the Union Theological Seminary. He served in the New York Militia during the Civil War and then continued his studies at the University of Berlin, after which he was appointed pastor of the First Presbyterian Church of Roselle, New Jersey. He was a professor at Union Theological Seminary for several decades, holding various positions, despite being tried and excommunicated for heresy by the Presbyterian Church during that time – a move some felt was influenced by the tone and not only the content of controversial ideas Briggs had expressed. After being ousted from the Presbyterian Church, he was ordained as a priest of the Protestant Episcopal Church. Briggs was awarded a number of honorary doctorates in recognition of his biblical scholarship, work which included collaborating with Francis Brown and S.R. Driver on the Brown-Driver-Briggs Hebrew and English Lexicon among many other publications.
מייסד שושלת החסידי דינוב, נודע בשם ספרו המפורסם "בני יששכר" על התורה ומועדים. הוא היה בנו של רבי פסח שפירא, שהיה גיסו של רבי אלימלך מליז'נסק (שעל שמו הוא נקרא), ואמו היתה מצאצאי רבי שמשון מאוסטרופולי. כתב הרבה ספרים על ענינים שונים בתורה, ושימש ברבנות בקהילות: רוביטש, סטריז'וב, האליטש, דינוב ומונקאטש.
צבי הירש בן יעקב אשכנזי למד אצל אביו וסביו ואחר כך אצל חכמי סלוניקה. הוסמך לרבנות בקנסטנטינופל, ושם הוענק התואר הספרדי הנכבד "חכם". בזמן שהותו ביון, היה עד להשפעותיו של שבתאי צבי, מה שגרם להשקפתו האנטי-שבתאית החריפה. חזר למורביה, אך מהפך פוליטי אילץ אותו לעבור קודם לאלטונה ואז לאמסטרדם. תקופת שהותו באמסטרדם הייתה מלאה בקשיים; את רוב התקופה בילה בהתנגדות לאהדה שבתאית. עמדתו הבלתי-מתפשרת באה כתוצאה מחוסר יציבות קהילתית שאילצה אותו לנוס מהעיר, קודם לאמדן ואחר כך ללונדון, שם היה בעל השפעה עצומה על הקהילה, ואף הוצע לו לכהן כרב הראשי של לונדון, אך הוא סירב לקבלו וחזר לאמדן. התנגד לדרך הפלפול וכתב שו"ת בעל חשיבות גדולה בזכות בהירותו ומיקודו. השו"ת הוצא לאור תחת הכותרת "שאלות ותשובות חכם צבי".
Rabbi Zvi Hirsch Chajes was the rabbi of Zolkiev, Galicia, in the early 19th century. He was the author of several works, including glosses to the Talmud, which are printed in the Vilna edition of the Talmud.
רבי צדוק הכהן מלובלין היה מן החשובים באדמור"י יהדות פולין. בכתיבתו התייחס למגוון נושאים ביהדות ובמדע, ביניהם הלכה, חסידות, קבלה, עבודת המידות, אסטרונומיה, גאומטריה ואלגברה. הוא נולד למשפחה רבנית מן מתנגדי החסידות, והתוודע אל החסידות דרך רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה שנעשה רבו. לאחר מות רבי מרדכי יוסף, נהפך רבי צדוק תלמידו של רבי יהודה לייב איגר, ולבסוף החליפו בתפקיד רבה של לובלין. מחיבוריו של רבי צדוק ניתן לציין, בין השאר, את ”צדקת הצדיק” על נפש האדם וההשגחה האלהית ואת ”פרי צדיק” על התורה והמועדים.
מגדולי החסידות בפולין במאה ה-18/19. באחד מביקוריו של ר' אלימלך מליז'נסק בקרקוב, פגש אותו ר' קלונימוס קלמן והושפע ממנו מאוד. במשך הזמן התקרב לחסידות ונעשה לתלמידם של ר' אלימלך ושל תלמידו, החוזה מלובלין. ספרו של ר' קלונימוס קלמן, "מאור ושמש", הערוך במתכונת של פירושים לפרשיות השבוע, כולל ציטוטי מאמרים מאדמו"רים רבים, נעשה כעין ספר מייצג של החסידות הפולנית בליז'נסק ובלובלין. הספר יצא לאור בשנת 1842, ונעשה מקובל וחשוב עד כדי כך שהכניסוהו למקראות גדולות לצד הפרשנים הקלאסיים של ימי הביניים.
הרב קלונימוס קלמן שפירא היה האדמו"ר הראשון מפיאסצנה, נולד ב-1889 למשפחה חסידית ידועה, מונה בגיל 20 לרבה של פיאסצ'נה שליד ורשה, והקים את ישיבת דעת משה בשנת 1923. הייתה לו תשוקה לנושא חינוך התלמיד, ואף כתב על כך מספר ספרים כגון ״חובת התלמידים״ ו״בני מחשבה טובה״. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכלא בגטו ורשה, שם עשה מאמצים רבים כדי לשמור על מסגרת הקהילה ואורח החיים היהודי. בין יצירותיו מתקופה זו ניתן למנות את ״צו וזרוז״, יומן אישי, ואש קודש, אוסף דרשות המתמודדות עם סבל אישי וקהילתי. הרב שפירא נהרג בירי המוני במחנה העבודה טרוניקי ב-3 בנובמבר 1943. כתבי היד שלו התגלו מאוחר יותר כשהם קבורים במיכל חלב בגטו.
רבי ניסים בן ראובן (ר"ן) היה רב, פרשן תלמוד והוגה דעות ספרדי, וכן סמכות הלכתית חשובה לבני דורו. פירושיו לתלמוד ולהלכות הרי"ף מהווים עד היום יסודות מרכזיים בתכנית הלימודים של הישיבה. היה אחראי להקמת הישיבה ובית הדין בברצלונה. כמו קודמו, רשב"א, שמו של הר"ן הגיע לקהילות יהודיות הרבה מעבר לספרד, שהפנו אליו שאלות ורצו את הנהגתו. לא הייתה לו נטייה לקבלה, אבל הוא כן נטה לגישה פילוסופית בחיבורו על מוסר "דרשות הר"ן".
Rabbi Moshe HaDarshan, an 11th-century rosh yeshiva in Narbonne, is primarily known for his midrashic scholarship, which led to his appellation, HaDarshan. One of the earliest French exegetes, he compiled a work on the Bible that included and expanded on ancient midrashim as well as apocrypha, even sources at odds with rabbinic tradition. Usually called Yesod, but never fully organized or given a formal title, it was quoted by Rashi and others but is no longer extant. The midrash Bereshit Rabbati on Genesis is often attributed to Rabbi Moshe but was likely composed later, based on Yesod.
הרב נתן מרקוס בן מרדכי הכהן אדלר נולד בשנת 1803 בעיר האנובר שבגרמניה ונקרא על שמו של רבו של החת"ם סופר. בתחילת דרכו, למד אצל אביו – רבי מרדכי אשר היה רבה הראשי של האנובר. לאחר מכן, הלך ללמוד אצל הרב אברהם בינג בישיבת וירצבורג שבגרמניה. בשנת 1822, בגיל 19, הוסמך לרבנות ומונה להיות רב העיר של וירצבורג. לאחר שקיבל ד"ר לפילוסופיה בעיר אולדנבורג, חזר לעיר הולדתו האנובר ושימש שם כרב המדינה. בשנת 1845 עבר ללונדון והתמנה להיות רבה הראשי של האימפריה הבריטית. יצירתו הידועה ביותר היא פירושו על תרגום אונקלוס – "נתינה לגר".
צדקיה בן אברהם עניו היה רב ופוסק איטלקי. למד בוורצבורג, גרמניה, אצל תלמידיו של בעל התוספות, רבי שמשון משנץ. מאוחר יותר חזר לרומא, עיר הולדתו, והמשיך את לימודיו אצל דודו, רבי יהודה בן בנימין. בערוב ימיו למד פרשנות מיסטית למורה נבוכים לרמב"ם אצל המקובל והמיסטיקן הנודד, רבי אברהם אבולעפיה. חיבורו, שיבולי הלקט, צוטט רבות בקרב פוסקים שבאו אחריו.
הרב רא"ם קרוי על שם אבי סבו- רבי אהרון מרדכי. הרב נסמך לרבנות בידי הרב ליכטנשטיין והרב אליעזר ולדנברג (מחבר השו"ת "ציץ אליעזר"). בצעירותו שימש כר"מ בישיבת אור עציון בראשות הרב חיים דרוקמן ובישיבת שבות ישראל באפרת. ב-1994 הוזמן על ידי הרבנים בנימין קלמנזון ועמי עולמי לעמוד בראש ישיבת בית הוועד לתורה בעתניאל. אחרי הירצחו של הרב עולמי באותה שנה מונה לרב היישוב. גישתו של הרב הכהן מאופיינת בעצמאות הגותית. הוא נוטה להביע את דעותיו בנושא מסוים לאחר שהוא מראה את הצדדים השונים בסוגיה, ומביע לרוב עמדה מורכבת, אך באופן פסקני.
אשר בן יחיאל היה פרשן תלמוד חשוב, פוסק ואחד מבעלי התוספות. נולד ולימד בגרמניה, אך ברח עם משפחתו לספרד לאחר שרבו, המהר"ם מרוטנברג, נשבה ומת בשבי. שימש כסמכות מובילה בספרד לצדו של הרשב"א. עקב ההשפעה הרבה של חיבורו, הלכות הרא"ש, הסמכות ההלכתית שלו התקבלה בקרב רבים עד שרבי יוסף קארו בחר בו להיות אחד משלושת החכמים שירכיבו את בית הדין של ה"בית יוסף" ושל ה"שולחן ערוך".
אברהם בן דוד מפושקיירה (ראב"ד) היה רב, פרשן תלמוד ומקובל מפרובנס. חיבוריו המפורסמים ביותר הם הערותיו המקיפות הביקורתיות על המשנה תורה לרמב"ם, שמודפסות לצד הטקסט של הרמב"ם כמעט בכל המהדורות. הוא השתתף גם במחלוקות בכתב עם בן דורו הצעיר ממנו, רבי זרחיה הלוי, שבהן הגין על הלכות הרי"ף. הוא כתב פירושים לתלמוד שמצוטטים רבות בכתביהם של הראשונים, אך רובם אבדו. מתוך קהילתו צמחה הקבלה במאה ה-12, והמקובלים הראשונים מספרים שפעילותו הייתה מרכזית באותה צמיחה.
אליעזר בן נתן (ראב"ן) היה רב, פוסק ופרשן גרמני. בני דורו וממשיכי דרכו ראו בו כבעל סמכות למסור ולפסוק הלכה. מבין צאצאיו וקרוביו אפשר למצוא חכמים גדולים. היה אחד מהחכמים האשכנזים הראשונים שציטטו בצורה מקיפה מפירושו של רבנו חננאל לתלמוד. היה גם החכם הגרמני הראשון שכתב פירושים על פיוטים.
אליעזר בן יואל הלוי (ראבי"ה) היה רב, פוסק ואיש תלמוד גרמני. נדד בין קהילות בגרמניה וצרפת וסירב לשרת במשרת רב רשמית עד שהתרושש ונאלץ לעבוד כרב בקולון, ושם התפרסם שמו. חיבוריו ההלכתיים נחשבים בעלי סמכות והכרחיים לדורו ולדורות שאחריו. מותו של אחיו על קידוש השם גרם לו להתאבל בצורה כה חריפה עד שראייתו נפגמה, והוא הקדיש את חיבוריו המאוחרים יותר לתלמידיו. היה פעיל גם כאחד מבעלי התוספות.
חיים פלטיאל היה פרשן מקרא צרפתי שחי במאה ה-13. אף על פי שלא ידוע דבר על חייו, ברור מסגנון חיבוריו שהיה בקי בתלמוד ובמסורות אגדתיות מגוונות. הוא כותב בצורה הדומה לזו של הראשונים.
יוסף דב סולובייצ'יק, הידוע גם כ"בית הלוי", היה רב ומלומד, והראשון בשושלת סולובייצ'יק. אמו רבקה הייתה נכדתו של רבי חיים מוולוז'ין. רבי יוסף דב התפרסם במהרה בזכות חכמתו הגדולה וטוב לבו. ב-1854 הוזמן לחלוק את תפקיד ראש ישיבת וולוז'ין עם רבי נפתלי צבי ברלין. ב-1865 נהיה הרב של סלוצק, ושם, לאחר שגילה כמה עניים ילדי ה"חדר", קבע שאנשי הקהילה יספקו להם ארוחות צהריים. שניים מתלמידיו בסלוצק היו רבי יוסף רוזן – שמאוחר יותר נודע כגאון מרוגצ'וב – ורבי זלמן סנדר שפירו. ב-1875 אילצו אותו המאבקים עם המשכילים לעזוב את סלוצק. ב-1878 הוצע לו להיות הרב של בריסק, והוא כיהן בתפקיד זה עד מותו ב-1892. לאורך חייו הוציא לאור ספרים רבים, כולל פירושים על התלמוד, תובנות הלכתיות, שו"תים ודרשות, וכולם הודפסו תחת הכותרת "בית הלוי".
Amram Gaon, or Amram of Sheshna, was a ninth-century gaon, or head of the talmudic academy in Sura, Babylonia. He authored responsa and was the first known author to compile a set liturgy to be recited in prayer services. This work, known as Siddur Rav Amram or Seder Rav Amram, was an important influence on the development of Jewish liturgy.
דוד אלטשולר היה פרשן מקרא מהמאה ה-18. במקור מחצי האי האיברי. מסעיו הובילו אותו למזרח אירופה, ושם הוא כיהן כרב ביבוריב, פולין. הערותיו וכתביו על התנ"ך נאספו בידי בנו, יחיאל הלל, והוצאו לאור תחת השם "מצודות".
ידידיה שלמה בן אברהם נורצי היה רב איטלקי, איש מקרא ודקדקן. כיהן כרבה של מנטואה במשך שלושים שנה. כדי לאסוף את החיבורים והכתבים הנדרשים ליצירתו הסמכותית מנחת שי, נסע פעמים רבות מאיטליה לארצות אחרות ולא חסך שום מאמץ לקבץ את כל הקריאות השונות של הטקסטים המקראיים, גם את אלה שנראה מינוריים.
Rabbi Yehuda ben Barzillai lived in 11th-12th century Barcelona and was a respected legal scholar and author. The word HaNasi (the prince) was often attached to his name, indicating that his family traced its lineage back to the leaders of Babylonian Jewry, and even further, to the dynasty of David. His writings were considered authoritative, especially Sefer HaItim, which primarily contains laws of Shabbat and holidays and is quoted frequently by later authorities. His works are rooted in earlier scholarship, including geonic material, some of which is preserved only through ben Barzillai’s references.
יהודה בן שמואל מרגנסבורג, הידוע גם כיהודה החסיד, היה מנהיג תנועת חסידי אשכנז למיסטיקה וסגפנות, שפרחה בריינלנד במאות ה-13-12. נולד בשפיירא למשפחה של מקובלים מצפון איטליה. ייסד ישיבה ברגנסבורג שמשכה תלמידים רבים, כולל את אלעזר מוורמס (רוקח) ואת ברוך בן שמואל ממיינץ. טקסטים ליטורגיים רבים מיוחסים אליו, אך הוא ידוע בעיקר בזכות חיבורו "ספר חסידים", המהווה אבן היסוד של חסידי אשכנז.
רבי יחיאל בן יקותיאל הרופא היה בן למשפחת הענוים, משפחה יהודית מיוחסת מרומא אשר נודעה בלמדנותה וחכמתה. בצעירותו, למד תורה מדודו, רבי יהודה בן בנימין, מראשוני איטליה במאה ה-13. רבי יקותיאל ידוע בתור מעתיק כתב יד ליידן של התלמוד הירושלמי, כתב היד השלם היחיד של התלמוד הירושלמי ששרד עד ימינו. בנוסף לכך, הוא כתב את ספר המוסר - ״מעלות המידות״, ונהוג לייחס לו גם את ״תניא רבתי״ - חיבור דינים ומנהגים הנפוץ בעיקר ביהדות איטליה.
He lived in France in the second half of the thirteenth century and was one of the scholars whose collective work was recorded in the Tosafot Sens. He also wrote an important commentary on the Torah called Paaneach Raza.
ישראל מאיר (הכהן) קגן, הידוע גם כ"חפץ חיים" על שם ספרו, היה אחד מהמנהיגים העקריים של יהדות אשכנז במאה האחרונה. הוא היה פוסק, ראש ישיבה, ומחבר ספרים שכתב הרבה חיבורים בעניני מוסר. המפורסם שבהם הוא הספר "חפץ חיים" (שעל שמו הוא נקרא), שעוסק בשמירת הדיבור על פי ההלכה. חיבר גם את ה"משנה ברורה", פירוש רחב על חלק אורח חיים של השולחן ערוך. הוא כיהן למשך זמן קצר כרבה של ראדין (בלרוס/פולין), אך התפטר כדי לייסד את ישיבת ראדין, שהתפרסמה בכל העולם תחת הנהגתו. הוא נסע לקהילות רבות כדי לעודד יהודים לשמור מצוות והיה פעיל באגודת ישראל.
מאיר שמחה הכהן מדווינסק (האור שמח) היה רב ומלומד ליטאי. אביו הסוחר תמך כלכלית בלימוד התורה שלו ומאוחר יותר תמכה בו אישתו עד שבהיותו בן 40 קיבל משרה כרב בדווינסק. היה בעל ידע ברמה אנציקלופדית בספרות פילוסופית וקבלית, ופירושיו על המשנה תורה לרמב"ם ועל התורה מצוינים לשבח בזכות מקוריותם ועומקם. הידע שלו בתלמוד הירושלמי היה מקיף כל כך עד שהייתה לו היכולת לקבוע ששתי מסכתות בסדר קדשים ש"התגלו לאחרונה" היו מזויפות. היה אהוב על קהילתו, ואף על פי שקיבל הצעות למשרות רבניות בירושלים, בניו יורק, בקובנו ובערים אחרות, הוא המשיך לעבוד בדווינסק במשך ארבעים שנה.
הרב משה אלמושנינו, פרשן ופילוסוף בן המאה ה-16 יליד משפחה מכובדת ממוצא ספרדי, התחנך ללימודי יהדות כלליים ושימש כרב של שתי קהילות בסלוניקי שביוון. אלמושנינו היה בקיא במספר שפות, דבר שעזר לו בהצטרפותו למשלחת משנת 1565 לקונסטנטינופול כדי לקבל אישור על זכויות היהודים מהסולטן. בהיותו שם, הוא חיבר יצירה על תולדות העיר בשם ״תולדות קונסטנטינופול״. דעותיו ההלכתיות של אלמושנינו נשמרו בעיקר באמצעות ציטוטים, אך יצירות רבות על תנ"ך, תלמוד, פילוסופיה ותחומים אחרים שרדו.
נתן בן יחיאל מרומא היה רב ומילונאי איטלקי. עבודתו המרכזית, הערוך, הייתה המילון התלמודי הראשון, וזמן קצר לאחר פרסומו הוא התפשט ברחבי העולם היהודי. הוא עבד כסחור כלי מיטה עד שהגיעה ההזדמנות להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה. הוא נסע כדי ללמוד עם חכמים גדולים בסיציליה ובנרבון, ולאחר זמן מה חזר כדי לשמש ראש הישיבה ברומא.
עובדיה יוסף היה הרב הראשי הספרדי במדינת ישראל מ-1973 עד 1983 והסמכות ההלכתית הגדולה ביותר של היהדות הספרדית בעידן המודרני. נולד בבגדד ועלה לירושלים עם משפחתו בהיותו בן ארבע. ב-1950 מונה לדיין בבית הדין בפתח תקווה, שם פסק פסקים נועזים וחדשניים שטוו את המשך דרכו. ב-1984 הפך לדמות ידועה בפוליטיקה הישראלית בכך שהקים את המפלגה החרדית הספרדית הראשונה, ש"ס, ושימש מנהיגה הרוחני עד פטירתו ב-2013.
שלמה בן יוסף גאנצפריד היה הרב בברזביץ במשך שנים רבות, ולאחר מכן חזר לעיר הולדתו אונגבר (האימפריה האוסטרית / אוקראינה) כדי לכהן כדיין בבית הדין. במהלך תפקידו כמנהיג קהילה הבין שכדי שהאורתודוקסיה תשרוד, על כל יהודי לדעת ולהבין את ההלכה. לשם כך כתב את הקיצור שולחן ערוך, שיצא לאור בעברית וביידיש ונעשה פופולרי במהרה.
יונה גירונדי (רבנו יונה) היה רב ספרדי, איש תלמוד ומוסר. חיבורו הידוע ביותר הוא "שערי תשובה", חיבור מקיף על תשובה. הוא כתב גם חידושים תלמודיים על כמה מסכתות וצוטט על ידי חכמים בני דורו ומאוחרים יותר. הוא היה אחד המתנגדים החשובים ליצירות הפילוסופיות של הרמב"ם. כשההתקפות על כתביו של הרמב"ם הובילו לכך שהנוצרים שרפו פומבית ערמות של ספרי התלמוד, רבנו יונה הודה בפני הציבור שטעה כשעירב גורמים חיצוניים, ונתן לרמב"ם מקום נכבד בהוראה שלו. יש הטוענים שמאורעות אלה הם שגרמו לרבנו יונה לכתוב את "שערי תשובה".
חננאל בן חושיאל (רבנו חננאל) היה רב ואיש תלמוד צפון-אפריקאי. נחשב אחד מהראשונים הקדומים ולמד תחת אחרוני הגאונים. משפחתו היגרה מאיטליה לקירואן, ושם עשה לעצמו שם עם הזמן. כיהן כראש ישיבה בקירואן אחרי שאביו נפטר. התכתב נלהבות ולאורך זמן עם ראשי הישיבות בבבל. הצליח מאוד גם בעסקים והתעשר. פירושו הוא מהראשונים בהיקפם הרחב בתלמוד.
ירוחם בן משולם, הידוע כרבנו ירוחם, היה רב ספרדי ואיש הלכה. היה תלמידו של הרא"ש. שני חיבוריו על הלכה, ספר מישרים וספר תולדות אדם וחוה, הוצאו לאור יחד וידועים יותר בשם "רבנו ירוחם". פסקיו מצוטטים בספרו של רבי יוסף קארו, ה"בית יוסף". רק מעט מהדורות של כתבי רבנו ירוחם הודפסו בגלל אגדה פופולרית שטוענת שקללה תרבוץ על מי שיכתוב פירוש על חיבורים אלה או ידפיס אותם מחדש.
יעקב בן מאיר (רבנו תם) היה רב צרפתי, סמכות הלכתית, פייטן, ואחד מבעלי התוספות. היה ידוע מצרפת וגרמניה עד ספרד ומעבר. המחלוקת שלו עם סבו, רש"י, לגבי סדר הפרשיות בתפילין של ראש ממשיכה עד היום להשפיע על הנוהג בקרב יהודים. הוא נמלט ברגע האחרון ממוות בידי הצלבנים. התיידד עם אבן עזרא בזמן שהותו של אבן עזרא בצרפת, והם המשיכו לשמור על קשר לאחר מכן.
דוד קמחי (רד"ק) היה רב, פרשן תנ"ך, מדקדק ופילוסוף מפרובנס. נולד למשפחה של מדקדקים ופרשנים. אחיו משה היה פרשן ידוע ואביו, רבי יוסף קמחי, כתב חיבורי פולמוסים פופולריים שהגנו על היהדות כנגד התקפות של נוצרים. רד"ק עצמו השתתף בכמה ויכוחים דתיים פומביים שבהם הגן על היהדות, וגם בכמה שעסקו בכתבים ההגותיים של הרמב"ם. הושפע מאבן עזרא ומהרמב"ם בעניינים הגותיים וצידד באלה שתמכו בהיתר ללמוד פילוסופיה. עם זאת, רד"ק הזהיר שמי שרוצה ללמוד פילוסופיה צריך להיות חזק באמונתו. פירושיו לתנ"ך מראים את מומחיותו בדקדוק ונמנים מבין הפירושים הבסיסיים והמצוטטים ביותר.
יצחק אלפסי, הידוע כרי"ף, היה רב, פרשן תלמוד ופוסק צפון-אפריקאי. חיבורו המפורסם ביותר הוא הלכות הרי"ף, סיכום של דיונים תלמודיים ולאחריהם החלטות הרי"ף, שקיבלו תוקף בר סמכות ונעשו אחד מעמודי התווך של השולחן ערוך. לעתים הוא נחשב אחרון הגאונים עקב הסמכות והמורא שמהם נהנה. רבו היה רבנו חננאל, ומבין תלמידיו אפשר למצוא את רבי יהודה הלוי ואת רבי יוסף (הר"י) מיגאש.
יצחק בן אשר הלוי (ריב"א) היה מראשוני בעלי התוספות. חי בספייר והיה תלמידו של רש"י. נראה כי למד גם אצל רבו של רש"י, רבי יצחק בן יהודה, ולאחר מותו של רש"י, למד עם חתנו של רש"י, רבי מאיר בן שמואל. נכדו, שנשא את אותו השם, מת על קידוש השם בספייר ב-1196 בפוגרום שנגרם בעקבות עלילת דם. החכמים של אותו דור כיבדו אותו מאוד, והוא היה ידוע בזכות צדיקותו וסגפנותו.
יהודה בן נתן (ריב"ן) היה רב ופרשן תלמוד צרפתי ואחד מבעלי התוספות המוקדמים. היה אחד מחתניו של רש"י ובמידה מסוימת הרחיב את עבודתו של רש"י. הוא מצוטט במקומות רבים בתוספות.
הרב יום טוב בן אברהם אשבילי (ריטב"א) היה רב ופרשן תלמוד ספרדי. הפירושים שלו למסכתות רבות בתלמוד מהווים אבני יסוד עד היום בישיבות. יש הרואים בשמו 'אלאשבילי' רמז לכך שהוא נולד בסביליה בדרום ספרד, אבל זה מוטל בספק כי גם אבי אביו היה מכונה בשם זו. הוא היה תלמיד מצטיין של הרא"ה והרשב"א. בנוסף לתלמוד הוא הקדיש זמן ואנרגיה ללמוד את ה"מורה נבוכים" של הרמב"ם וחיבורים הגותיים אחרים. עבד כרב בסרגוסה ושם הקים בית דין וישיבה.
לוי בן גרשון (רלב"ג) היה פילוסוף, רופא, מתמטיקאי, אסטרונום ופרשן תלמוד ותורה מפרובנס. נראה שמעולם לא עבד כרב, ורק מעט ידוע על חייו – אפילו מקום ותאריך פטירתו אינם ברורים. רלב"ג היה קפדן באמונתו בפילוסופיה של אריסטו, ובחיבורו ההגותי הידוע, מלחמות ה', הוא מבקר את הרמב"ם על כמה נקודות שבהן הוא חורג משיטתו של אריסטו. הוא היה מאמין נלהב באסטרולוגיה, ודטרמיניזם אסטרולוגי ממלא את עבודתו הפילוסופית, אף על פי שהוא האמין ברעיון של בחירה חופשית לאדם. ההשקפה הפילוסופית שלו הציתה התנגדות לכתביו בחוגים מסוימים. עבודותיו המתמטיות היו מתוחכמות, רבות השפעה ופורצות דרך; הוא ידוע במיוחד בזכות עבודתו בקומבינטוריקה ושימושו המוקדם בעיקרון האינדוקציה המתמטית. חלק מעבודות אלה תורגמו גם ללטינית לבקשת מלומדים נוצרים. רלב"ג קיבל הכרה על המצאת "מטה יעקב", מכשיר אסטרונומי. לבסוף, הוא ידוע אולי הכי טוב בזכות פירושו לתנ"ך, אשר מציג למידה רחבה שלו ושוזר ענייני הלכה ופסקים. הוא כתב כמה יצירות תלמודיות, שרובם מאז אבדו.
רבי משה בן מימון (רמב"ם) נחשב לאחד הגדולים בחכמתו וברוחניותו בתקופה הבתר-תלמודית. הוא כתב חיבורים חיוניים במחשבת ישראל, הלכה, פרשנות ושו"תים. נולד בספרד וברח עם משפחתו בעודו ילד. לאחר תקופה ממושכת במרוקו, הוא התיישב במצרים, ושם הפך לנגיד (מנהיג) של הקהילה היהודית. כל יצירתיו מהוות אבני יסוד בתחום שלהן. הרמב"ם היה הראשון שחיבר פרשנות מקיפה למשנה כולה. חיבורו במחשבת ישראל, מורה נבוכים, הביא לעולם דיסציפלינה שלמה והשפיע בצורה בלתי ניתנת לשיעור על תומכים נלהבים ועל מתנגדים חריפים כאחד. חיבורו ההלכתי, המשנה תורה, הוא החיבור ההלכתי מקיף שאין כמותו. הרמב"ם שימש גם כרופא חצר של המנהיג המוסלמי צלאח א-דין. כל יצירותיו נכתבו בערבית-יהודית, חוץ מהמשנה תורה, שנכתבה בעברית משובחת מאוד. הדיוק בצורת הביטוי שלו הוא אגדי. צאצאיו שימשו כנגידים של מצרים לארבעה דורות נוספים.
רבי משה בן נחמן, הידוע כרמב"ן, היה מגדולי חכמי ספרד שחיבר פירושים על התורה והתלמוד. הוא היה פוסק הלכה שכתב שו"תים וחיבורים עצמאיים בנושאים הלכתיים, כמו גם חיבורים על קבלה, מדע ופילוסופיה. פירושו של הרמב"ן על התורה מבקר לעתים קרובות פירושים קודמים, ומשלב את תורת קבלה. הוא נולד בגירונה שבצפון ספרד, ועלה לארץ ישראל בגיל 76 והתיישב בעכו, שם הוא נפטר בגיל 76.
רבה הראשי של מצרים במשך שלשים שנה. נולד בעיר ראבאט במרוקו ועלה עם משפחתו לארץ ישראל בהיותו בן חמש שנים והשתקע בירושלים. לאחר פטירת אביו מילא מקומו כרבה של קהילת המערבים, ובשנת תרנ"א הוכתר כרבה הראשי של מצרים. חיבר ספר "נהר מצרים" הכולל מנהגי ארץ מצרים, ו"נהר פקוד" על מנהגי ארץ ישראל. נפטר בשנת תרפ"ט ונטמן בהר הזיתים.
מחבר של הפירוש "מרפא לשון" על ספר חובות הלבבות. אביו היה אחד מדייני פרנקפורט, והוא עצמו שימש כדיין בבית דינו של הנודע ביהודה בקהילת יאמפלא, וכמגיד שיעור בישיבתו של הנודע ביהודה בפראג.
שלמה בן אברהם אבן אדרת (רשב"א) היה רב, פרשן תלמוד, פוסק ומנהיג קהילה ספרדי במאה ה-14. חי במשך כל חייו בברצלונה. נחשב לתלמיד המובהק ביותר של הרמב"ן, ולממשיך דרכו בפרשנות התלמוד. כתב חידושים על מסכתות רבות, והם נחשבים עד היום לעמודי תווך בלימוד תורה. הישיבה שלו משכה לספסליה תלמידים יוצאי דופן מכל רחבי העולם היהודי, כולל מספר נכבד מגרמניה. הוא פעל כרב הראשי של ספרד וכתב מעל אלף שו"תים, ליחידים ולקהילות בכל רחבי העולם היהודי. היה מעורב בהתנגדות לכתבים הפילוסופיים של הרמב"ם ואסר על לימוד פילוסופיה לתלמידים מתחת לגיל 25. הוא אף הגן על היהדות בפולמוסים עם נוצרים ומוסלמים, והתנגד נחרצות לפעילות של רבי אברהם אבולעפיה. הוא הגן בלהט על חיבורו "תורת הבית" נגד הערותיו הצורמניות של רבי אהרן הלוי.
שמואל בן מאיר היה מראשוני בעלי התוספות ומגדולי פרשני המקרא והתלמוד. הוא היה נכדו של רש"י, בנו של בתו יוכבד, ואחיהם הבכור של ריב"ם ורבינו תם. הוא חיבר פירוש קצר ותמציתי על התורה שדבק בקפדנות במושג ה"פשט", לפעמים על חשבון מסורות רבניות מקובלות, ואינו מהסס לחלוק על זקנו רש"י כשסובר שהוא נדד מעומק הפשט. הוא כתב גם פירוש על התלמוד, בדומה לזה של רש"י אך יותר באריכות, שממנו נדפסו חלקים במקומות שאין עליהם פירוש רש"י. הוא גם מוזכר פעמים רבות בתוך דברי התוספות במסכתות הש"ס.
שלמה בן יצחק, הידוע על פי ראשי התיבות "רש"י", היה פרשן קדום ובעל השפעה שפירש את התנ"ך והתלמוד. הוא חי בימי הביניים בצרפת. ידוע כ"אבי כל הפרשנים", ופירושו על התנ"ך ותלמוד נחשב לכלי הכרחי ללימוד התורה. המטרה שלו הייתה הבהרת הפשט, המשמעות הפשוטה של כל פסוק. רש"י עסק גם בפסקי הלכה וחיבר שו"תים.
הרב פרופסור שאול ליברמן היה מגדולי חוקרי התוספתא וספרות התורה שבעל פה. הוא היה פרופסר בבית המדרש לרבנים בניו יורק (הידוע בשם ״JTS") למעלה מ-40 שנה, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, וחתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת 1957, פרס ישראל למדעי היהדות לשנת 1971, ופרס הארווי לשנת 1976. הישגו הגדול והמוכר ביותר הוא ההדרת התוספתא ופירושה.
שבתי הכהן – הידוע בכינויו "הש"ך", על שם ראשי התיבות של חיבורו המפורסם "שפתי כהן" – היה רב, איש הלכה ופרשן תלמוד ליטאי/פולני. גדל בווילנה ולמד בטיקוצין, בקראקא ובלובלין. חזר לווילנה, ושם נישא לבתו של נינו העשיר של הרמ"א ושימש בבית הדין של רבי יהודה לימא. ב-1655 ברחו הוא וכל הקהילה היהודית מהצבא השוודי המתקרב. לאחר זמן נעשה לרב של הלישוי. לאחר מותו נקבר שם ועד היום משמש קברו כמקום לעלייה לרגל. חיבורו הידוע, שפתי כהן, הוא אחד הפירושים החשובים על השולחן ערוך. פסיקותיו התקבלו בקהילות רבות ביהדות אשכנז. כתב גם הערות ביקורתיות על ה"טורי זהב" לרבי דוד בן שמואל הלוי, בן דורו המבוגר ממנו, שאותו כיבד מאוד אך את פסיקותיו לא תמיד קיבל.
שבתי בס היה בעל בית דפוס, מוציא לאור וביבליוגרף פולני, וכן המחבר של "שפתי חכמים", הפירוש הנפוץ ביותר על פירושו של רש"י לתורה ולמגילות. שם משפחתו נובע מכך שהיה זמר בס במקהלה של אלטנוישול בפראג, שבו למד תורה אחרי שהוריו מתו על קידוש השם. התיישב באמסטרדם ב-1679 לאחר נסיעות מרובות ושם למד את מלאכת הדפוס. לאחר מכן התיישב בברסלב והקים שם בית דפוס והוצאה לאור. עבד כביבליוגרף פורץ דרך עם שיטת מיון חסרת תקדים. בערוב ימיו האשימו אותו הסמכויות הנוצריות האשמת שווא שהספרים שהוא מדפיס מכילים דברי כפירה. בעקבות זאת היה צריך לשבת בכלא אך בסופו של דבר שוחרר. שנותיו האחרונות הוקדשו לתיקון העבודה הביבליוגרפית שלו, אך הוא נפטר לפני שהספיק להשלים את התיקון.
שמואל דוד לוצאטו, הידוע גם כשד"ל, היה מלומד, משורר, פילוסוף ופרשן מקרא איטלקי. באמצעות רבי יצחק שמואל רגיו מונה להיות מרצה במכללה הרבנית של פדובה, ושם לימד תנ"ך, פילולוגיה, פילוסופיה ותולדות עם ישראל, עד ימיו האחרונים. אף על פי שהיה שומר מצוות והגן על המסורת, השתמש בלמידה ביקורתית בפירושו העברי לתורה. כתב באופן פורה ובכך תרם לכתבי עת עבריים ויהודיים, וכן התכתב בעברית, באיטלקית, בצרפתית ובגרמנית עם רבנים ומלומדים גדולים בדורו. חלק מהתכתבות זו נאספה לאחר מכן בידי בנו והוצאה לאור תחת השם "אגרות שד"ל".
הרב שלום בוזגלו (הרש״ב) היה אחד מגדולי מקובלי מרוקו במאה ה-18. הוא נולד בשנת 1700 בעיר סאלי שבצפון מרוקו. בצעירותו, למד בישיבתו של רבי אברהם אזולאי במרקש, מרוקו. הוא עבר ללונדון בשנת 1745 ושימש שם כאב בית הדין של קהילת הספרדים המקומית. חיבורו המרכזי הוא פירושו על ספר הזוהר ״מקדש מלך״.
שלום מרדכי שבדרון, הידוע בכינויו בראשי התיבות מהרש"ם (מורינו הרב שלום מרדכי), היה רב בגליציה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא עבד במסחר עצים וכאשר איבד את כל הונו ב-1866 החל לכהן במשרת רב. אף שהוצעו לו תפקידי רבנות בקהילות גדולות, הוא התעקש לשרת בקהילות קטנות, תחילה בפוטוק ואחר כך בברזן. הוא ידוע באסופת השאלות והתשובות ההלכתיות שכתב, שארבעה כרכים מתוכם יצאו לאור במהלך חייו ושלושה לאחר מותו. שבדרון כתב גם כמה חיבורים נוספים של פירוש התלמוד וההלכה.
רבי שלמה אפרים מלונטשיץ היה הרב הראשי של פראג והוא כתב את הפירוש "כלי יקר" על התורה, וכן כמה אוספים אחרים של דרשות. הרבי מלונטשיץ (שנפטר בשנת 1619) היה רב פולני ונואם, והוא ידוע בעיקר בזכות פרשנותו לתורה. ה"כלי יקר" הוא פירוש על התורה שכתוב בסגנון של מדרש.
שלמה בובר היה מלומד ועורך של טקסטים עבריים, וידוע במיוחד בזכות מחקרו המקורי ופירושו השופע לספרות המדרש. כתב פירושים מקיפים ומעמיקים למדרשים, כולל הפסיקתא דרב כהנא, מדרש אבכיר, מדרש תנחומא, מדרש תהילים, מדרש שמואל ומדרש משלי. היה גם המורה העיקרי של נכדו, מרטין בובר, שחי איתו מגיל שלוש.
בנו של הרב שמעון בן צמח (רשב"ץ), מילא מקום אביו כרבה של מצרים. מלבד תשובותיו (שו"ת הרשב"ש), חיבר ספר "מלחמת מצוה" בו הוא משיב להתקפותיו של המומר הלורקי על התלמוד, ו"תיקון סופרים" הנדפס כתוספת לספרו של אביו "יבין שמועה". בכתב יד נמצא מכתבו לר' נתן נג'ארה וקינה בשם "שמים לבשו קדרות".
Dedicated to Torah study from his youth, he became one of the period's greatest experts in halacha. He was one of the main editors of the Vilna edition of the Talmud and eventually became the rabbi of Vilna. Though he was more focused on study than communal affairs, he was an ardent supporter of the new Jewish settlements in Palestine.
Born into a Polish rabbinic family and noted as a child prodigy, he made his way to the chassidic court of Rabbi Meir of Apta. Connecting to several other chassidic figures along the way, he eventually established his own hassidic court in Radamsk, in the context of which he was able to use his great talents, both as a communal leader and as a hassidic rebbe.
מגדולי המקובלים, בעל הפיוט "לכה דודי" שנהוג לשיר בערב שבת כחלק מסדר קבלת שבת. נולד בשאלוניקי ולמד תורה מהמקובל ר' יוסף טאיטאצק. עלה לארץ ישראל בשנת 1535 והשתקע בצפת, שם מסר שיעורים בקבלה לחשובי המקובלים שם, ביניהם ר' משה אלשיך, ר' יוסף קארו, וגיסו ר' משה קורדובירו (רמ"ק). חיבר הרבה ספרים, הידוע מביניהם הוא פירושו למגילת אסתר הנקרא "מנות הלוי".
רבי שלמה סיריליו עזב את ספרד בילדותו עקב גירוש היהודים ב-1492 ובסופו של דבר התיישב עם משפחתו בסלוניקי, שם הפך לרב מכובד. הוא עבר לצפת בשנת 1532, אך עבר לירושלים לאחר מחלוקת בינו לבין רבי יעקב בירב (רבה של צפת), בנושא בדיקת הריאות בבהמה שנשחטה. הוא כתב ספר בנושאי שחיטה ובדיקת בהמה מטרפויות אך הספר אבד. סיריליו ידוע כחלוץ בפירושו לתלמוד הירושלמי, ואף צוטט בנושא זה על ידי רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. כמו כן, הוא חיבר מעין ״תלמוד״ על מסכת עדויות למשנה בהתבסס על קטעים ממסכתות אחרות בתלמוד.
מחכמי חברון, מחבר של הפירוש הנודע על המשנה "מלאכת שלמה", עליו עסק במשך שלשים שנה. הוא נולד בתימן, ובהיותו בן ארבע עלה עם משפחתו לגור בארץ ישראל. תחילה התיישבו בצפת, ואחר כך עברו לירושלים, שמה למד מפי ר' חיים ויטאל ור' בצלאל אשכנזי. על אף שסבל כל חייו מעוני ועוד צרות שונות, כפי שהוא מתאר בהקדמת ספריו, זה לא מנע בעדו מלעסוק בתורה בשקידה מתוך מסירות נפש. בהיותו כבן עשרים ושתים שנה עבר לגור בחברון, שמה עסק בחיבורו הגדול על המשנה.
שלמה בן יהודה אהרן קלוגר נולד בקומרו, פולין הקונגרסאית, והיה דיין ראשי ודרשן בברודי, גליציה. ירש את תפקיד הרב ברווה-רוסקה (גליציה), קוליקוב (גליציה) ויוזפוב (לובלין), דרשן בברודי, ורב בברזאני (גליציה) ושוב בברודי (שם שימש דיין ודרשן יותר מחמישים שנה). במשך חייו הארוכים כתב הרב קלוגר חיבורים רבים, סך הכול מאה ושישים כרכים. כתב על כל ענפי הספרות הרבנית ועל פרשנות על התנ"ך והתלמוד.
A student of Rashba, he leaned more towards the side of Kabbalah and even wrote a super-commentary on the mystical elements of Ramban's commentary on the Torah. He also wrote the Migdal Oz commentary on Rambam's Mishneh Torah.
שם טוב בן יוסף אבן שם טוב (השני) שהיה נכדו של רבי שם טוב אבן שם טוב הראשון, נולד בספרד וגורש בסוף חייו לפורטוגל במהלך גירוש יהודי ספרד בשנת 1492. בניגוד לסבו, שהיה מגדולי מתנגדי גישתו הפילוסופית של הרמב"ם, אבן שם טוב השני היה מעריץ נלהב של הרמב"ם ואף כתב פירוש על ספר מורה נבוכים. בנוסף לכך, הגיע לידינו גם ספרו "דרשות התורה" הכולל את פירושיו על סדר פרשות השבוע.
הרב שם טוב גאגין נולד בשנת 1884 בירושלים למשפחה מרוקאית למדנית ששהתה בארץ ישראל מאז גירוש ספרד במאה ה-15. הוא כיהן כרב, דיין וראש ישיבה במצרים ואנגליה ותחת הנהגתו היו גם קהילות אשכנזיות וגם קהילות ספרדיות. הרב גאגין היה משורר וסופר פורה בנושאים רבים כגון: משפט עברי, תנ״ך, פילולוגיה ועוד. ידוע בעיקר בזכות חיבורו ״כתר שם טוב״ - אינצקלופדיה על מנהגים שונים בקרב קהילות יהודיות אשכנזיות וספרדיות.
רבה של פיורדא באשכנז, מחבר של "בית שמואל", אחד ממפרשים העקריים של השולחן ערוך אבן העזר (נדפס ביחד עם פירושו של רבי משה לימא, "חלקת מחוקק"). הוא למד בישיבת קראקא, אצל רבי יהושע העשיל ("הרבי ר' העשיל"), ואחרי פטירת רבו המשיך את לימודיו אצל רבה של קראקא, רבי אריה לייב בן רבי זכריה מנדל, שלקח אותו כחתן לבתו. בתחילה שימש כרב בעיר שידלוב בפולין, ושם חיבר את ספרו "בית שמואל", שאותו סיים לכתוב (במהדורא קמא) ב-1689. אך לא היו לו חברים תלמידי חכמים בעת כתבו את הספר, ולכן לאחר מכן כשכיהן לזמן קצר כרב בקהילת פיורדא, עבר עליו ביחד עם רבנים נוספים והוציאו מחדש (מהדורא בתרא) ב-1694. בשנת 1694 שב לשידלוב.
ראש ישיבה ומקובל בצפת במאה ה-16. מתלמידיו הראשונים של האריז"ל, ואחר כך למד אצל ר' חיים ויטאל. ייסד ישיבה גדולה בצפת שעסקו בה בנגלה ובנסתר. נודע בחיבורו על פרקי אבות בשם "מדרש שמואל", שהוא ליקוט של פירושים אחרים על המסכת, בתוספת פירושים משלו מדרשות שנשא לקהל שומעיו. גם כתב פירוש על המגילות - "לחם דמעה" על איכה, ו"אגרת שמואל" על רות. פירושו למגילת אסתר נדפס לאחרונה.
מגדולי חכמי סלוניקי, יוון, במאה ה-16. תלמידם של ר' לוי בן חביב (רלב"ח) ור' יוסף טאיטאצאק. שימש כאב בית הדין בהרבה קהילות בטורקיה, והעמיד תלמידים רבים, ביניהם ר' אברהם די בוטון (בעל ה'לחם משנה') ור' מנחם די לונזאנו. נשלחו אליו שאלות הלכתיות מאיטליה ומכל אזור הבלקנים, וכאלף מתשובותיו נדפסו על ידי בנו תחת השם "שו"ת מהרשד"ם". דרשותיו נדפסו תחת השם "בן שמואל". גם כתב חידושים על הש"ס, אך הם לא נדפסו. פסקי ההלכה שלו השפיעו רבות על פסיקת ההלכה בדורות הבאים, עד ימינו.
Mostly known for his commentary on Midrash Rabbah, he was the leader of the Ashkenazi community of Constantinople. He also wrote on Aggadah, Torah, homelitics and issued responsa.
שמואל ספראי היה פרופסור אמריטוס במחלקת ההיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. ספראי היה היסטוריון של תקופת בית שני, תקופת המשנה ותקופת התלמוד, חתן פרס עיריית ירושלים לחכמת ישראל ולחינוך (שנת 1986), חתן פרס יצחק בן-צבי לתולדות ארץ ישראל ויישובה וחתן פרס ישראל בתחום ידע ארץ ישראל לשנת 2002. בין כתביו הרבים של פרופ' ספראי ז"ל ניתן למנות את משנת א"י - פירוש סוציו-היסטורי על המשנה, אותו חיבר יחד עם בנו, פרופ' זאב ספראי ובתו, ד"ר חנה ספראי.
An independent scholar and community activist, he was an important member of the Vilna community in his time. His prosperous business activities allowed him to devote himself to the poor and spend much of his time in the study of the Talmud. His notations are found in the back of the classic editions of the Babylonian Talmud used today.
תלמידו ומחותנו של רש"י, ומחברו של ספר ההלכה ומחזור התפילות הידוע בשם "מחזור ויטרי". בנו שמואל נישא לנכדתו של רש"י, בתו של רבי מאיר בן שמואל, ובנם רבי יצחק מדניפר (ר"י הזקן) היה מחשובי בעלי התוספות.
מחכמי אלג'יר לפני גירוש ספרד, נודע בראשי תיבות שמו "רשב"ץ". הוא היה תלמידו של ר' אפרים וידאל, ממנו קיבל לא רק בעניני תורה ותלמוד, כי אם גם חכמות כלליות, והוא רכש לו ידיעה רחבה במדעים, כגון פילוסופיה, תכונה, ותשבורת. אולם עיקר עיסוקו היה ברפואה, מקצוע שעסק בה לפרנסתו. לאחר מות רב יצחק בן ששת (ריב"ש), מילא את מקומו כרבה של אלג'יר, וכשהוא נפטר ירש בנו רבי שלמה (הרשב"ש) את מקומו. הרשב"ץ חיבר ספרים הרבה: שו"ת שלו, הנקראים "תשב"ץ", "זוהר הרקיע" על מנין המצוות, "מגן אבות" - ספר פילוסופי על ענינים שונים, "יבין שמועה" - פסקים בהלכות שחיטה וטריפות, "אוהב משפט" - פירוש על ספר איוב, ועוד ספרים.
ר' שמעון לביא היה מקובל, פילוסוף ומשורר במאות ה-15 וה-16 אשר פעל בספרד, מרוקו ולוב. גירוש ספרד ב-1492 הביא את משפחתו לעיר פאס שבמרוקו, שם למד מספר מקצועות ופעל כרב קהילה. בהיותו כבן 70, החליט לעלות לארץ ישראל אך בדרך עצר בטריפולי שבלוב ולבסוף החליט להישאר שם כדי לעזור ליהודי המקום שסבלו תחת האינקוויזיציה. לביא ידוע בפירושו לספר הזוהר, "כתם פז" ובשיר המפורסם שלו על ר' שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר.
רבינו שמעיה היה מחכמי צרפת, ותלמידו המובהק של רש"י שעזר לו בכתיבת פירושו למקרא ולתלמוד. רש"י מכנהו "אחינו שמעיה", וגם היו קרובי משפחה - ר' שמעיה חיתן את בתו עם נכדו של רש"י. בשער פירושו למסכת מדות נכתב "פרוש הרב שמעיה אשר פתר לפני רבו". הוא נזכר גם בתוספות בכמה מקומות.
מגדולי בעלי התוספות בצרפת, נודע בכינויו "ר"ש" או "רשב"א". למד תורה מפי רבינו תם, ואחר כך מפי רבו המובהק רבינו יצחק (ר"י הזקן). הרא"ש כותב בתשובה "רבינו תם ור"י ור' שמשון אשר רוב תורתנו על פיהם פרשו" (שו"ת הרא"ש כלל פ"ד). התוספות שלנו נלקחים ברובם מ"תוספות שאנץ" שלו, או מבוססים עליהם. פירושו על המשניות בסדרי זרעים וטהרות, שאין עליהם גמרא, נדפס בש"ס ווילנא במקביל לפירוש הרמב"ם. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1211 יחד עם 300 תלמידים מצרפת ומאנגליה שנמלטו מרדיפות שסבלו במדינותיהם. הוא כנראה ישב קצת זמן בירושלים, ולכן מכונה "איש ירושלים". הוא נקבר בעכו, לרגלי הר הכרמל.
רבי יחיאל בן יקותיאל הרופא היה בן למשפחת הענוים, משפחה יהודית מיוחסת מרומא אשר נודעה בלמדנותה וחכמתה. בצעירותו, למד תורה מדודו, רבי יהודה בן בנימין, מראשוני איטליה במאה ה-13. רבי יקותיאל ידוע בתור מעתיק כתב יד ליידן של התלמוד הירושלמי, כתב היד השלם היחיד של התלמוד הירושלמי ששרד עד ימינו. בנוסף לכך, הוא כתב את ספר המוסר - ״מעלות המידות״, ונהוג לייחס לו גם את ״תניא רבתי״ - חיבור דינים ומנהגים הנפוץ בעיקר ביהדות איטליה.
שמשון רפאל הירש היה רב ומלומד גרמני, פעיל פוליטי, וחלוץ הרעיון "תורה עם דרך ארץ" של האורתודוקסיה המודרנית. קיבל חינוך יהודי וכללי בילדותו. למד תחת הדרכתם של החכם יצחק ברנייס ורבי יעקב אטינגר (בעל 'ערוך לנר'). החל את לימודיו באוניברסיטת בון, אך לא סיים. בהיותו בן 22 נהיה הרב הראשי של אולדנברג בגרמניה, ובתוך שמונה שנים הוא הוציא לאור את חיבוריו המפורסמים '19 המכתבים של בן עוזיאל' ו'חורב', שבהם מוצגים הסברים אינטלקטואלים משכנעים על האורתודוקסיה והגנה על המצוות ועל מוסדותיה. הוא כיהן כרב גם באמדן, בניקולשבורג (מורביה), ובפרנקפורט. בכל משרה שבה כיהן השתמש בכישוריו הרבים כנואם וסופר כדי לקדם אורתודוקסיה שיכולה לעמוד בפני אתגר הבלתי פוסק של התנועה הרפורמית. כרבה הראשי של מורביה, הוא היה פעיל פוליטי במאבק המוצלח לאמנציפציה יהודית. מאוחר יותר, הוא היה אחראי במידה רבה לשכנוע הפרלמנט הפרוסי להתיר ליהודים לפרוש מהקהילה הדתית היהודית הרשמית של המדינה, דבר שאפשר לקהילות שנפרדו ממנו לשמור על אופיים המסורתי, האורתודוקסי. אולם, המורשת הגדולה ביותר שלו היא הפילוסופיה של 'תורה על דרך ארץ', שבה הוא דוגל בשילוב לימוד תורה עם לימודים כלליים, במיוחד מדעים. פירושו על התורה, הנכתב בגרמנית ותורגם לאנגלית ועברית, זכה לתפוצה רבה.
שניאור זלמן מלאדי היה המייסד של חסידות חב"ד (ליובאוויטש), נודע בשם "אדמו"ר הזקן" או "בעל התניא". היה תלמיד מובהק של המגיד ממזריטש, ששלח אותו לליטא להפיץ את תורת החסידות וביקש ממנו לחבר שולחן ערוך מעודכן, הכולל כל השיטות והדיעות שנתחדשו אחרי הדפסת השלחן ערוך המקורי על ידי ר' יוסף קארו כמאתיים שנה לפני כן. חיבורו נקרא "שולחן ערוך הרב", ונחשב למקור הפסיקה העיקרי בחסידות חב"ד ובחוגים נוספים, ומוכר גם בקהל הרחב כאחד מגדולי ספרי ההלכה של תקופת האחרונים. חיבורו הידוע ביותר הוא "ליקוטי אמרים", שידוע בשם ה"תניא" שהוא המילה הראשונה של הספר, המכיל ביאורים עמוקים במשנת החסידות, ונחשב לאחד מספרי החסידות היסודיים ביותר. חיבוריו האחרים על חסידות, שמבוססים על קבלה, הם "ליקוטי תורה", "תורה אור", "ספר המאמרים", וביאור על סידור התפילה. הוא גם הלחין כמה ניגונים חסידיים מוכרים. בתקופת המחלוקת בין חסידים למתנגדים, הואשם באופן כוזב בניסיון לחולל מרד נגד הצאר ונכלא כתוצאה מכך. את יום שחרורו מהכלא בי"ט כסלו חוגגים חסידי חב"ד עד היום. את מקומו כאדמו"ר ירש בנו, דב בער, הנקרא "אדמו"ר האמצעי".
הרב ד״ר שרון (זאודה) שלום, נולד באתיופיה ב1973, עלה לארץ במסגרת מבצע ״ מבצע אחים״ ב1982. הוסמך לרבנות מישיבת הר עציון וד״ר לפילוסופיה מאוניברסיטת בר אילן. מכהן כרב קהילה בקרית גת, וראש הקתדרה ללימודי יהדות אתיופיה בקרית האקדמית אונו.
ספרו הראשון ״מסיני לאתיופיה״ יצא לאור בשנת 2012. ספרו השני ״שיחות על אהבה ופחד״ יצא לאור בשנת 2018. ספרו השלישי ״גניזה חיה״ יצא בשנת 2022.
בעלי התוספות שייכים לשיטת פרשנות לתורה ולתלמוד שפרחה במאות ה-12 וה-13 בצרפת ובגרמניה. שורשיהם בעבודתו של רש"י. למעשה, חתניו ונכדיו של רש"י נמנים עם מייסדי שיטת התוספות ומשפיעיה הגדולים. הערותיהם על כמעט כל מסכת בתלמוד נאספו, נערכו, הורחבו והועברו הלאה לדורות הבאים. חלק מהאוספים קיבלו חשיבות גדולה מהאחרים (תלוי במסכת ובאזור). הגישה שלהם היא אנליטית, השוואתית ונוקבת, ופעמים רבות נוקטת עמדה ביקורתית לגבי פרשנותו של רש"י. הם היו בין הרבנים הצרפתיים והגרמניים הראשונים שציטטו בהרחבה התלמוד הירושלמי ופרשנות של רבנו חננאל לתלמוד (צפון אפריקה). עבודות אחרות גם יצאו מתחת ידם, בעיקר מחזור ויטרי ופרשנות התורה, "דעת זקנים".
פרופ' הרַבָּה תמרה כהן אשכנזי היא פרופסור אמריטה העומדת בראש הקתדרה לספרות תנ"כית והיסטוריה בהיברו יוניון קולג' במוסד היהודי לדת בלוס אנג'לס, ארה"ב. בנוסף לחלקה בעריכת החיבור 'התורה: פירושן של נשים', היא גם חיברה (עם ט. פריימר-קנסקי) את פירוש התנ"ך JPS למגילת רות שזכה בפרס לימודי נשים מטעם מועצת הספרים היהודית הלאומית (2012).
אברהם כהן היה מלומד יהודי-בריטי בעל דוקטורט מאוניברסיטת לונדון. היה אחד מהעורכים של ספרי התנ"ך של סונסינו, והשתתף בתרגום סונסינו לתלמוד ולמדרש רבא. שימש גם כרב בבית הכנסת 'סינגרס היל'.
האי בן שרירא (רב האי גאון) היה תאולוג, מלומד ואחרון גאוני בבל. קיבל הסמכה רבנית מאביו, שרירא בן חנינא, שמינה אותו לרשת את מקומו כראש ישיבת פומבדיתא. לפני המינוי כיהן עם אביו כאב בית דין, ויחד פסקו פסקים לשאלות הלכתיות שהגיעו מכל קצות העולם. ענה על 800 שאלות הלכתיות, ובהן הסברים על הלכות ואגדתא. הכיר את חיבוריו של אפלטון ואת החדית', אך יצא נגד לימוד פילוסופיה כללית.
יצחק לוריא (הידוע גם בכינוי האר"י) היה רב ומקובל שלימד במצרים ובצפת במאה ה-16. נחשב אבי הקבלה המודרנית, הידועה גם כקבלת האר"י. האר"י נולד בירושלים אך התחנך במצרים תחת חסותם של הרדב"ז (דוד בן אבי זמרא) ובצלאל אשכנזי, ונהיה תלמידו המובהק של הרדב"ז. חי את חייו בהתבודדות באי על שפת הנילוס אבל לאחר זמן נאלץ לשוב לעסוק במסחר. במהלך תקופת ההתבודדות הזו פיתח את השיטה הקבלית המפורסמת שלו. לאחר שעבר לצפת, לימד את השיטה שלו לרבים, ואלה רשמו את הרעיונות ופירשו אותם. אגדות רבות צמחו על אודות חייו, והם הלכו והתעצמו לאחר שהלך לעולמו בטרם עת. תלמידיו של לוריא השתדלו לשנן בעל פה את רעיונותיו והעלו אותם על הכתב. הידועים שבהם הם אליעזר אזיקרי, ישראל סרוג, אליהו דה וידאס, אברהם גלנטה, משה יונה, מנחם עזריה פאנו, יוסף אבן טבול ויוסף שלמה דלמדיגו. אולם, האיש שהיווה את עמוד התווך בהעברת הגיגיו של האר"י הלאה היה תלמידו הקרוב ביותר, חיים ויטאל. הגרסה הלוריאנית של הקבלה הייתה אמנם רחוקה מהשיטה המקורית שלו אך היא מהווה את השיטה המקובלת של הקבלה. הפופולריות שלה בעולם היהודי, כולל בחוגים שלפני כן לא היו קשורים לקבלה, תרמה לעלייה של תנועת המשיחיות, שהייתה הקרקע הפורייה לצמיחתו של שבתאי צבי ושל תנועתו.
מגדולי חכמי התורה והמחקר בספרד במאה ה-14-15, מחבר של "ספר העיקרים" בנושא עיקרי האמונה היהודית. הוא היה תלמיד של ר' חסדאי קרשקש, ושימש כאב"ד בערים שונים בסרגוסה ובקסטיליה. היה אחד מהמשתתפים בהויכוח בטורטוסה, שם הצליח להגן על היהדות מול טענות המומר מלורקה. מלבד פילוסופיה, הוא היה גם בקי בחכמת הרפואה והנדסה.
A rabbi in Prussia, he became most famous for his Beit Meir gloss on the Shulchan Arukh. He held rabbinic positions in several larger Eastern European communities including Konigsburg, and his expertise in halacha was so renowned that he answered colleagues' questions from all over the region.
Rabbi Meshullam Feivush Heller was a leader in the formative stages of the chasidic movement. Born in 1742 into a rabbinic family with illustrious lineage — Heller was a fifth-generation descendant of the Mishnah commentator, Rabbi Yom-Tov Lippman Heller, among others — Heller became a student of Rabbi Yechiel Michel of Zloczow, who himself had been a student of the Ba’al Shem Tov. Heller is mainly known for his Yosher Divrei Emet, a work in the form of two long letters to a friend, detailing key chasidic teachings and practices.
Rabbi Nissim Chaim Moshe Mizrachi was born in Jerusalem in 1690. Born with just the first name Moshe, his two other names were added when, as an adult, he was arrested by Turkish authorities hoping to extort money from the Jewish community. In 1744, he was appointed Rishon LeTzion, the title given to the chief rabbi of Jews living in the Land of Israel at the time. He served in the role for four years, until his death.
נסים בן יעקב (נסים גאון) היה רב, פרשן תלמוד ומנהיג הקהילה היהודית בקיירוואן, טוניס. למד בעיקר מאביו, רב יעקב גאון - תלמיד של האי גאון - וחושיאל בן אלחנן. לאחר פטירת אביו, בחרו ישיבות סורא ופומבדיתא שימלא את מקומו כראש הישיבה בקיירוואן. התכתב נמרצות עם האי גאון ושמואל הנגיד, וכך יצר ערוץ תקשורת בין דוקטורינות מזרחיות למערביות. תלמידו המפורסם היה יצחק אלפסי (הרי"ף).
שרירא גאון בר חנינא היה מלומד ומאחרוני הגאונים. צאצא של משפחות חשובות משני הצדדים. מבין אבות-אבותיו אפשר למצוא גאונים, וכן את רבא בן אבוהא, ממשפחת ראשי הגולה. שירת כאב בית הדין בפומבדיתא לפני שנבחר לראש מוסד הלימודים, שם כיהן במשך שלושים שנה. לאחר מכן מינה את בנו, האי גאון, לרשת את מקומו. כתגובה לאתגרים שהציבו הקראים, כתב איגרת מפורסמת שבה סיפק את ההסבר המקיף הראשון להתפתחות התורה שבעל פה. האיגרת כוללת תאריכים שמופיעים בתלמוד, אך היא נשענת בעיקר על תיעודים בכתב ובעל פה של המוסדות הבבליים, ובכך היא מספקת כמעט מקור יחיד להיסטוריה של השתלשלות המסורת, למשך חמש מאות שנה.
Simeon Kara was a French rabbi who lived in Mans in the 11th century; brother of Menahem ben Ḥelbo and father of Joseph He is counted among the prominent French rabbis, although no work of his has survived.
Rabbi Yisrael Friedman founded the short-lived but influential Ruzhin chasidic dynasty. Born in Pohrebyshche, he became head of its chasidim at 16, following the deaths of his father and older brother. He had little education, but his personality, talent for organizing, and early reputation for holiness gained him a large and loyal following in Pohrebyshche and then in Ruzhin, where he built a palatial home and lived in luxury. Though unusual for chasidic leaders, his followers saw his lifestyle as expressing God’s honor; he and others attested that he avoided personal comforts despite these outer trappings. After legal complications of uncertain merit, he ultimately settled in Sadigura. Rabbi Friedman had six sons, all of whom became leaders of important chasidic groups.
Rabbi Yissachar Eilenburg (1570–1620) was a rabbi in the district of Goritz and later in Austerlitz, Moravia. Born in Posen, he studied in yeshivot in Posen and in Prague. He wrote Be’er Sheva, a series of seven commentaries on the treatises of the Babylonian Talmud for which there are no tosafot commentaries. In the back of this commentary, he included a collection of responsa. Eilenburg also wrote Tzeidah LaDerekh, a supercommentary on Rashi’s Torah commentary.
Rabbi Yitzchak Adarbi was a 16th-century rabbi and rosh yeshiva in Salonica. He was considered a leading halakhic authority at the time, and received questions from all over the Balkans. Divrei Shalom, a collection of 30 sermons he delivered, reflects his efforts to unite the various Salonican Jewish communities. Divrei Rivot is a collection of his responsa, published five years after his death.
Rabbi Yitzchak Elchanan Spector was a 19th-century Russian rabbi and communal leader. He served as rabbi in several communities throughout the Russian empire, was involved in the management of the Volozhin yeshiva and the establishment of other institutions of learning, and authored several works on Jewish law. He was active in opposing anti-semitic decrees of the Russian government, helping the Jewish community in the face of oppression, and supporting the efforts of the Chovevei Tzion proto-Zionist movement.
אודות "נושאים"
דפי הנושא מציגים מקורות נבחרים מארון הספרים היהודי עבור אלפי נושאים. ניתן לדפדף לפי קטגוריה או לחפש לפי נושא ספציפי, ובסרגל הצד מוצגים הנושאים הפופולריים ביותר ואלה הקשורים אליהם. הקליקו ושוטטו בין הנושאים השונים כדי ללמוד עוד.
בעזרת התרומה שלכם נוכל להוסיף מקורות, תרגומים, לפתח כלים חדשים ללימוד ולשמור על גישה חופשית ללימוד תורה, בכל מקום ובכל זמן. הקדישו יום לימוד
We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור